וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רודף החלומות

יוני הרש

31.5.2013 / 6:00

גם בגיל 48, למרות החיים הנוחים בקליפורניה, נדמה שעמוק בפנים הסופר חאלד חוסייני הוא עדיין אותו נער אפגני שנאלץ לברוח ממולדתו. "כל הדברים שהפכו אותי לאדם קרו שם"

"בכל פעם שאני מבקר בקאבול, כשהמטוס עומד לנחות, ואני רואה את העיר פרוסה לפניי, תמיד יש בי הרגשה ברורה ועוצמתית שזהו הבית, שהנה אני חוזר הביתה. הרי הפעם הראשונה שמישהו אהב אותי הייתה שם, הפעם הראשונה שזיהיתי פנים הייתה שם, הפעם הראשונה שנפלתי, שדיממתי, שצחקתי. כל הדברים האלו, שהפכו אותי לאדם, קרו שם.

ולכן זו תמיד חוויה מאוד חזקה לחזור לשם. ועדיין, אחרי הנחיתה, כשאני בעיר, מסתובב עם התושבים, יש לי גם תחושה אחרת. כאילו זה אמנם היה הבית שלי, אבל אני כבר לא משוכנע שהוא כזה עבורי עכשיו. החוויות שהיו לי שם, הזיכרונות שיש לי, לא תואמים את החוויות של מי שנמצא שם כיום. הם עברו חוויות מוטרפות בזמן שאני לא הייתי שם, כך שלומר 'זה הבית שלי', זה לא רק לא להיות אמיתי עם עצמי, זה גם לא צודק".

ובכל זאת, למרות שאפגניסטן היא עבורו בית בזיכרון ובתחושה אך לא במציאות, חאלד חוסייני ממשיך לחזור שוב ושוב למדינה מוכת המלחמות שעזב בילדותו - בספרים שהוא כותב וכפעיל הומניטרי. חוסייני, רופא במקצועו, חי חיי נוחות ושלווה עם אשתו ושני ילדיו בקליפורניה, ונדמה שעמוק בפנים, גם בגיל 48, הוא עדיין אותו נער אפגני שנאלץ לברוח ממולדתו.

הבנה ברורה של החיים

"אני מאמין שלמזל היה חלק גדול בצורה שבה התפתחו חיי", הוא אומר בראיון מיוחד ל"ישראל היום" לרגל צאת ספרו השלישי, "קולות מן ההרים". "אני אף פעם לא קם בבוקר ואומר: 'מגיע לי כל מה שיש לי'. בכל פעם שאני באפגניסטן אני מבין כמה דק הגבול בין החיים שלי לחיים שלהם ומתמלא רגשות אשם. רק במקרה אני נולדתי למשפחה שהיו לה האמצעים לצאת משם, ולכן זכיתי בחיים שונים לגמרי מאלה של הילד ברחוב. זו הסיבה היחידה".

ואכן, סיפורו האישי של חוסייני, לפחות בתחילתו, דומה לסיפורם של פליטים אפגנים רבים. בגיל 11 עזבו הוא ובני משפחתו את קאבול, לאחר שאביו, דיפלומט במקצועו, קיבל מינוי בפאריס. שנתיים לאחר מכן נרצחו נשיא אפגניסטן וכל משפחתו בידי פעילי המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שהשתלטה בכוח על השלטון, ובני המשפחה ידעו שאם ישובו למולדתם, חייהם יהיו בסכנה. ב?1980, כשחאלד היה בן 15, זכתה המשפחה למקלט מדיני בארצות הברית, ושם התחילה את חייה מחדש. חאלד למד רפואה, ועסק במקצוע במשך עשור. המהפך האמיתי בחייו הגיע בשנת 2003, כשפירסם את ספרו הראשון, "רודף העפיפונים", שזכה להצלחה גדולה בעולם ואף עובד לסרט. גם ספרו השני, "אלף שמשות זוהרות", שיצא לאור ב?2007, זכה להצלחה רבה. שני הספרים נמכרו במיליוני עותקים.

הוא לא חושש שהספר החדש לא יעמוד ברף הציפיות הגבוה שיצרו הספרים הקודמים. "היית חושב שארגיש את עול ההצלחות שלי, אבל אני לא. אולי זה מפני שחוויתי הצלחה בגיל שבו הייתה לי הבנה מאוד ברורה של החיים ושל עצמי כאדם. הייתי בשנות השלושים המאוחרות כשפירסמתי את 'רודף העפיפונים', והיום אני בסוף שנות הארבעים שלי. אם זה היה קורה לי בגיל 24, ייתכן שהפרספקטיבה שלי היתה קצת פחות בריאה.

חאלד חוסייני מאי 2013. AP
חוסייני על רקע ספרו החדש/AP

"הלחץ האמיתי היחיד שאני חש הוא לא של מכירות, לא של ביקורות, לא של הקוראים, ואפילו לא של ההוצאה לאור. מכל אלו אני מצליח להתעלם. הלחץ שאני חש הוא שיבוא יום שבו לא יהיה לי מה לומר. הרי אני כותב קודם כל לעצמי, אני כותב כי אני אוהב לכתוב. אני מתיישב איפשהו והולך לאיבוד, וכשאני מרים את הראש עברו שמונה שעות וכתבתי משהו. יש בי הפחד שיום אחד זה יסתיים. שפתאום המסך יישאר ריק, או שאני אחזור על עצמי ואהפוך לפרודיה. זה הפחד האמיתי".

את הספר החדש שלו, שייצא לאור בישראל בסוף השבוע (הוצאת מטר), ימים אחדים לאחר צאתו לאור בארצות הברית, קשה לו יותר לסכם מאשר את קודמיו, "בגלל ריבוי הדמויות, האזורים הגיאוגרפיים והזמנים השונים שבהם הוא מתרחש. הספר מעוצב כמו עץ, שבגזע שלו יש סיפור על אח ואחות. כשאנו פוגשים אותם לראשונה הם ילדים שחיים בכפר באפגניסטן, והם אוהבים זה את זה עד אין קץ. ואז קורה משהו שמפריד ביניהם, והמשפחה מתפרקת. לפרידה הזו יש השלכות נרחבות שמהדהדות דרך זמן ויבשות, והיא משפיעה על אנשים רבים, שכל אחד מהם מספר את הסיפור מהזווית שלו.

"הכתיבה נמשכה כשנתיים וחצי. הספר הזה בהחלט הביא איתו אתגרים ייחודיים, ובכלל, נדמה לי שבכל ספר שאתה כותב, אתה מתמודד עם מכשולים שגורמים לך לשקול לקפוץ מהחלון. האתגר הכי גדול כאן היה להפוך את הסיפור לאחיד וקוהרנטי, כיוון שהיו כל כך הרבה דברים שרציתי לומר, בכל כך הרבה רמות, דמויות וזמנים. היה לי חשוב שלכל אחת מהדמויות תהיה הזדמנות לספר את סיפורה, ושהכל יתחבר. זה הרגיש כמו ניסיון לעשות ג'אגלינג, כשבכל פעם נוסף עוד פריט שאתה צריך לוודא שיישאר באוויר".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל

בית הוא לא מקום ספציפי

כמו ספריו הקודמים, גם "קולות מן ההרים" מתרכז קודם כל במשפחה. "אני כותב על הנושא הזה כי הוא מאוד מרכזי, הן בחיי כאפגני והן בצורה שבה אני מבין את עצמי", הוא מסביר. "אני לא חושב על עצמי רק כאינדיבידואל, ובכלל, קשה לי לחשוב שאני קיים רק בזכות האינדיבידואליות שלי. אני חושב על עצמי כעל אח של עלי, ואליד וריעה. אני חושב על עצמי כעל אב לשני ילדיי, כבן של מיימונה. האנשים האלו מאוד חיוניים לאופן שבו אני תופס את עצמי ואת חיי. זה עוזר לי להבין את העולם, להפוך אותו להגיוני. לכן אני נמשך שוב ושוב לנושא היחסים בתוך המשפחה. לעיתים קרובות זו משפחה מלאה בבעיות, באתגרים, במשברים, אבל בסופו של יום הכל הוא תוצאה של החוויה המשותפת והעמוקה של בני המשפחה".

כמו בסיפורו האישי של חוסייני, גם הבית בספרו משתנה לעיתים תכופות. "עבורי, בית הוא המקום שבו המשפחה שלך נמצאת. זה לא מקום אחד ספציפי, אלא כל מקום שבו משפחה יכולה להיות יחד. אני גר בארצות הברית 32 שנים, אבל לקח לי הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לקרוא למקום הזה בית. זה בטח לא קורה בן לילה. פשוט בנקודה מסוימת אתה מבין שכאן אתה חי, ושכאן ביססת קשרים מאוד חשובים ומשמעותיים בחייך".

סוגיית הבית והגלות תופסת מקום נכבד בספר החדש, בדמותו של רופא שחוזר לאפגניסטן אחרי עשרים שנות היעדרות. "בדיוק כמוני, כאשר הוא חוזר לעיר הוא חו?וה אמביוולנטיות: מצד אחד הוא מתחבר לעיר שבה גדל, ומצד שני הוא לא יודע איפה הוא מתחבר. הוא חשדן לגבי הצורה שמסתכלים עליו ברחוב ומרגיש שיש אנטגוניזם בין המקומיים לבינו - אמיתי או דמיוני. בדיוק כמוני, הוא נושא איתו רגשי אשם עמוקים, כי הוא מרגיש שהוא לא בהכרח הרוויח את המזל הטוב שלו".

המאבק של חוסייני במושג הבית בא לידי ביטוי גם בשפה. הוא כותב את ספריו באנגלית, ולאור שפתם העשירה, קשה להאמין שלא מדובר בשפת האם שלו. "בהתחלה זה היה קצת כמו לקשור נעליים ביד שמאל", הוא מחייך. "היום זה מאוד טבעי לי. אני כותב מילדות, כבר בגיל תשע כתבתי סיפורים קצרים בפרסית. אחר כך עברנו לצרפת, והתחלתי לכתוב בצרפתית לזמן מה. בשלב מסוים עשיתי את המעבר לאנגלית, הרבה מכיוון שהתחלתי לקרוא באנגלית, וזה מאוד השפיע עלי. איכשהו, האנגלית הרגישה לי טבעית מאוד בכתיבה. כיום, הקול שיש לי בראש כשאני כותב הוא באנגלית. הייתי מאוד רוצה לכתוב רומן בפרסית, ואני מניח שהייתי יכול לכתוב סיפור קצר או שניים. אבל לכתוב באופן שלם, להביע בבירור את עצמי ואת מחשבותיי - את זה יהיה לי קשה כיום לעשות בפרסית".

חאלד חוסייני מאי 2013. AP
חוסייני יחד עם אישתו, רויה/AP

שני ילדיו, האריס, בן 12, ופארה, בת 10, שנולדו וגדלו בארצות הברית, אינם קשורים כמוהו לאפגניסטן ולשפה. "אני ביקרתי באפגניסטן ארבע פעמים מאז פיגועי 11 בספטמבר. הילדים שלי לא ביקרו שם עדיין. במובן מסוים, הם ילדים אמריקנים טיפוסיים. אבל חשוב לי מאוד שהם יבינו את הרקע שלהם, את המורשת שלהם, את השושלת שלהם. כבר כשהם היו מאוד קטנים, אשתי ואני ניסינו לגרום להם להבין שיש בהם מימד אחר, ושזה לא משהו שצריך להתבייש בו או להיות נבוכים ממנו, אלא דווקא להתגאות בו. משהו שיעשיר את החיים שלהם באופן שהם לא בהכרח מבינים כרגע. לכן אנחנו חיים בקהילה אפגנית גדולה, והילדים הולכים לבתי ספר שבהם מלמדים את השפה הפרסית".
אתה מספר להם על המתרחש באפגניסטן?
"זה בוער בי, אבל אני לא רוצה להכריח אותם לשמוע. כשאני נוסע לאפגניסטן אני חולק איתם את החוויות שלי, כי חשוב לי שהם יבינו שיש חלק בחיים שלהם שהוא לא מכאן".
למה לא לקחת אותם לשם?
"זה החלום שלי, רק שאני מאוד מגונן עליהם. עד היום פחדתי לקחת אותם. והאמת היא שכשאני חושב על זה, מעולם לא הרגשתי לא בטוח בקאבול. אני יודע שהחדשות הן על מטענים ופיגועים, ואני מבין את זה במידה מסוימת, אבל כשאתה מגיע לשם אתה רואה משהו אחר לחלוטין. הסכנות הביטחוניות קיימות ברקע, אבל הן לא מעצבות את חיי היום-יום של התושבים. ולמרות זאת, העיתוי לקחת את הילדים צריך להרגיש לי נכון. אני צריך להיות בטוח שאני לא מסכן אותם".
יכול להיות שהם ירצו לחיות שם כשיגדלו?
"יכול להיות, זה לא מפחיד אותי. אני יכול לדמיין דברים הרבה יותר גרועים שהם יכולים להחליט בבגרותם".

מצב בעייתי

נדמה שאין דבר שחוסייני עסוק בו יותר מאפגניסטן. ב-2006 מונה ל"שגריר של רצון טוב" מטעם סוכנות הפליטים של האו"ם, וזמן קצר לאחר מכן הקים את עמותת חאלד חוסייני, שנועדה לסייע לעניי מולדתו. אולם, למרות שהוא מקדיש חלק ניכר מזמנו ומהשפעתו למאמצי הסיוע, חוסייני לא משוכנע לחלוטין שהמצב באפגניסטן היום טוב יותר משהיה לפני כעשור. "אני חושב שיש דברים שהשתפרו באופן משמעותי, ובטח שזו לא המדינה שהיא היתה ב-2001. היו לנו בחירות לנשיאות ובחירות לפרלמנט, ומיליוני אנשים יצאו להצביע".

לדבריו, "המצב עבור מיליוני נשים ממשיך להיות בעייתי מאוד, בדומה למה שהיה בימי שלטון הטליבאן, ומצד שני, יש לנו אישה בתפקיד מושלת מחוז, יש נשים שעובדות בפרלמנט, בעיתונות ובארגונים חוץ פרלמנטריים. בזמן הטליבאן היו פחות ממיליון ילדים בבתי הספר, כמעט כולם בנים. כיום יש יותר משמונה מיליון ילדים, וקרוב לשלושה מיליון הן בנות. יש ירידה חדה בשיעורי התמותה ועלייה בתוחלת החיים. אז דברים השתפרו.

"אלא שבאותו זמן, דברים אחרים נהיו גרועים יותר, בפרט בעיות הביטחון. הייתי בקאבול ב?2003, ובתקופה ההיא פיגועי התאבדות היו משהו לא מוכר באפגניסטן, הם מעולם לא היו חלק מהמלחמות שלנו. בפעם הראשונה ששמעתי על מחבל מתאבד הייתי משוכנע שלא מדובר באפגני, אלא בתושב חוץ. היום זה חלק מהשיגרה היום?יומית שם. האפגנים עצמם מדרגים את הביטחון כבעיה מספר אחת שלהם, והאבטלה והשחיתות רק במקום השני והשלישי. אני חושב שלאפגנים רבים היו ציפיות גדולות מהממשלה שלהם, והם מרגישים שהיא לא מספקת את צורכיהם ונגועה בשחיתות".

חאלד חוסייני מאי 2013. AP
עם פרס שקיבל בבריטניה על ספרו "רודף העפיפונים"/AP

אתה עוקב אחרי זירות עימות אחרות ברחבי העולם?
"אני רואה חדשות ויש לי עניין גדול במה שמתרחש בעולם. אני באמת מאמין שכולנו מחוברים זה לזה, וזו אחת התמות המרכזיות של הספר החדש. אנחנו אולי חושבים שאנחנו לא מחוברים, אבל אנחנו עובדים על עצמנו. למשל, אין לי ספק שלמה שקורה בסוריה תהיה השפעה עלינו בארצות הברית, ובוודאי על ישראל. בסופו של יום, כולנו נחווה את ההשלכות של משבר בסדר גודל כזה".
איך אתה רואה את המתרחש במזרח התיכון?
"התפיסה שלי מסתכמת בציטוט משירו של המשורר הפרסי ג'לאל א-דין רומי, שמופיע בתחילת הספר החדש: 'הלאה, מעבר לטוב ולרע, יש שדה. אפגוש אותך שם'. כלומר, בואו נשכח את המחלוקות של מי צודק ומי טועה, כי זה ויכוח אינסופי שאי אפשר לנצח בו".

בישראל לא ביקר מעולם. "אני מקווה שביום מן הימים החיים יאפשרו לי להגיע לישראל, אני שומע שזאת ארץ מדהימה". הפופולריות של שני ספריו הראשונים בארץ, שמכרו כאן יחד כ-350 אלף עותקים, לא מפתיעה אותו: "אני מאמין שכל קורא מתייחס לספר באופן שונה. כל אחד מביא לתוך חוויית הקריאה את ניסיון החיים שלו, את האהבות שלו ואת ההיסטוריה המשפחתית. כך שייתכן מאוד שנושא הגלות ואובדן המולדת הוא משהו שקוראים יהודים מתחברים אליו יותר. אבל באותו זמן, אני חושב שהספרים שלי הם לא מאוד ספציפיים, אף שהם מתרחשים באפגניסטן. הם באמת עוסקים במושגים מאוד אנושיים ואוניברסליים - אהבה, רצון להפוך לאדם טוב יותר, התפכחות, חרטה, כמיהה. אלה לא עניינים אפגניים, אמריקניים או ישראליים, אלא סוגיות אנושיות שנוגעות לכולנו. וזו אולי המטרה של כל הספרים שלי".

נדמה שכאן טמון סודו של חוסייני: גם אם הוא מקדיש הרבה מזמנו לפעילות ההומניטרית באפגניסטן, הוא מאמין שאת השינוי האמיתי תעשה הספרות שלו. "מלבד להיות בעל ואבא, אני קודם כל סופר. זה קצת מביך אותי לומר זאת, כי מעולם לא חשבתי שזה באמת אפשרי. ואם אני חוזר לעניין המזל - יש כותבים שהם כל כך הרבה יותר מוכשרים ממני, שכתבו ספרים טובים משלי, ושלא שמענו עליהם. מה שמפריד ביני ובינם הוא פשוט ההתיישרות של הכוכבים: איכשהו, דברים פשוט הסתדרו לי. אני אף פעם לא משלה את עצמי שהשגתי את מה שהשגתי רק בגלל כישוריי הספרותיים".

מה החלום שלך?
"לאחל לעצמי עוד דברים יהיה ממש לא במקום, באמת שכל החלומות שלי התגשמו. מה שכן - הייתי כל כך שמח ללכת לישון בידיעה שאין עוד מוות והרוגים באפגניסטן, שהמדינה חיה בשלום, ושאם אני רוצה לקחת את הילדים שלי לבקר שם, זה רק עניין של לעלות על מטוס".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully