די לעריצות הפקידים: גראס הוא בחירה חופשית

יוסף מלר מברך על ההחלטה להרחיב את היתרי הקנאביס הרפואי, אך לא מסתפק בכך וקורא לבטל לגמרי את הוועדה הרפואית ולהפסיק להתעלל בחולים - או בסתם אזרחים מועילים מהשורה

יוסף מלר

מחאת אוהלים שבה וקמה, הפעם מול ביתה של שרת הבריאות יעל גרמן. המוחים לא דורשים מהמדינה כסף, וגם לא דורשים שהמדינה תיקח מהם פחות כסף. כל מה שהם רוצים זה שירשו להם לקחת את התרופה שלהם - עמדה ששרת הבריאות הערימה עליה קשיים. ההתגייסות התקשורתית לעזרתם עזרה להעלות את העניין בכנסת, אך הפתרון שנמצא הוא פתרון ביניים שלא יורד לשורש הבעיה.

המאהל הוא של חולים כרוניים, שהקנאביס (מריחואנה) הוא התרופה היעילה ביותר לשיכוך הכאבים שלהם. חלקם שובתים רעב, חלקם תומכים. אף שהם נמצאים מול ביתה של שרת הבריאות, מי שהביא אותם לשם הוא לא שר ולא חבר כנסת, אלא פקיד במשרד הבריאות. עד לא מזמן, מדינת ישראל חילקה רשיונות לקנאביס רפואי לכל מי שהיה צריך אותו. ההליך אמנם היה מורכב (עד כדי כך שנדרשו מומחים המסייעים לחולים כמו שלומי סנדק והאגודה לקנאביס רפואי) - אבל לפחות הוא עבד. ואז, יום אחד, קם פקיד, החליט שיש לצמצם את השימוש בקנאביס רפואי - וקבע מכסת רשיונות שהיא כחצי ממספר הרשיונות שחולקו עד אז.

ועדת הבריאות של הכנסת אמנם הפכה השבוע את ההחלטה הזו והחזירה את המצב לקדמותו, אולם לא נותר אלא לתהות - כיצד מלכתחילה קבע אותו פקיד את המכסה הנכונה? איש אינו יודע. כל מה שהואיל לספק במכתב לוועדה הרפואית המייעצת, הוא הקביעה שהשימוש עלול להתרחב כך שיהיה "רחב מדי". כמה זה מדי? לפי איזה קריטריון, 7,000 רשיונות הם בסדר, אך 7,100 הם יותר מדי? מדוע ילדים במחלקות אונקולוגיות נאלצים לוותר על עוגיות המקילות את כאביהם למען שמירה על מספר שרירותי?

הבאנו משחתת כדי להילחם בחסקה

הבעיה התחילה מכך שנלחצנו. נוסף על סגולותיו הרפואיות, הקנאביס משמש גם כסם בידורי משנה-תודעה. הוא יכול פוטנציאלית לגרום נזקים למשתמשים בו - מאובדן מוטיבציה ועד נזק נוירולוגי. אבל בפחד שלנו מהנזקים הפוטנציאליים, התחלנו לייחס לסם תכונות של מגיפה: חשבנו שהוא יתפשט עד שכולם ישתמשו בו, שהחברה תאבד מוטיבציה באופן גורף, שכל ישראל תיראה כמו חוף בסיני, עד למצב שלא יימצא מי שיעבוד. אבל במציאות, כפי שהיא נחשפת במדינות כמו הולנד (בה אין אכיפה נגד הסם) או פורטוגל (בה יש מדיניות אי-הפללה כלפי כל הסמים), התברר שאין ממש בחשש: אנשים בוגרים מסוגלים להימנע מהסמים או להשתמש בהם באחריות, וילדים נחשפים פחות לסם מרגע שהילת "הפרי האסור" מוסרת ממנו.

בחרדה שלנו מהסם עשינו את מה שכל עם מפוחד עושה: הענקנו לממשלה שלנו סמכויות נרחבות ביותר למלחמה בסם. איפשרנו להם להילחם בכל מי שמשתמש בסם, ללא הבדל בין בידור אחראי, מחלה או התמכרות; איפשרנו להם גם לכלוא את מי שמחזיק ומפיץ כל כמות מהסם. כדי להילחם בבעיה חברתית בגודל של חסקה, הבאנו משחתת.

וכמו כל עם שהטיל יהבו על הממשלה מתוך חרדה, מצאנו את עצמנו ללא זכויות הפרט שלנו. כפי שחזה בנג'מין פרנקלין, ממייסדי ארצות הברית, שקבע כי "עם שמוותר על חירותו למען הביטחון, יישאר בסוף ללא הביטחון וללא החירות". ברור שלא היה שום דבר מפחיד באמת שהיה צורך לעוצרו באמצעות מדיניות ההגבלה הדורסנית, אך בכל זאת, יושבים מעלינו פקידים ששרירות-לבם רומסת חולים כמו גם אזרחים מהשורה, חברים מועילים בחברה ואנשים הצריכים את עזרתה.

החלטת הכנסת השבוע להרחיב את השימוש בקנאביס רפואי עשויה לסיים את המחאה. אך אם עם חופשי אנחנו, עלינו לא להסתפק בכך, ולזכור שהמאבק האמיתי שהמחאה הזו חושפת הוא נגד שלטון הפקידים, ובעד ההבנה שכשיש לנו בעיה, עלינו לחפש את הפיתרון הפוגע באופן מינימלי בחירותנו. במדינה חופשית כל פעולה מותרת כל עוד אין בה פגיעה באחר - אך בישראל, אנו ממהרים להטיל איסורים גורפים ולחלק היתרים חורגים בקמצנות.

בכל פעם שאנו נותנים לפקיד כוח בלתי מוגבל, אנחנו לא מדמיינים אפילו את היקף הפגיעה בקבוצות כתוצאה מהחלטותיו השרירותיות. לכן יש לדרוש ממשרד הבריאות לוותר לחלוטין על קיומה של ועדה רפואית מרכזית המחלקת רשיונות כראות עיניה, ולהתייחס לקנאביס כבחירה של אנשים חופשיים. והרי צור מחצבתה של שרת הבריאות יעל גרמן הוא במפלגת מרצ, שסלוגן הבחירות שלה היה "להיות חופשי בארצנו" - אז הנה, כאן צריך להתחיל לקיים.

הכותב, יוסף מלר, הוא חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully