לא היתה כל סיבה ששרים בליכוד ובבית היהודי ימתחו ביקורת על דברי שמעון פרס בעמאן. הוא הגיע בתום שיחת תיאום עם בנימין נתניהו וסביר להניח כי לא חרג ממנהרת המילים של הממשלה, שיש בה מרווח לניסוחים כאלה ואחרים כל עוד אינה סוטה מן העיקר. אמש לא היה אפשר לקבל תשובה מוסמכת מה חושב בנידון ראש הממשלה. אך נראה שפרס לא חרג.
להפך, הוא התווכח עם אבו מאזן בנקודה שהיא אבן הנגף לחידוש המשא ומתן - הנכונות להידבר בלי תנאים מוקדמים. משתתפי הוועידה בבירת ירדן, ובעיקר שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, המוסיף להזרים הון עתק לכלכלה הפלסטינית, יכלו להיווכח כי ההנהגה ברמאללה אינה מתכוונת. זה הוכח אם כי יש מקום לחשד שגם ההנהגה הישראלית אינה מתכוונת.
אתמול לעג אבו מאזן לרעיון שתוקם מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים. לא, הוא תובע את גבולות 67' ותו לא, ואין ליבו פתוח להסדר בשלבים. לכאורה היה זה ויכוח עם פרס, אבל הבקיאים במשא ומתן שאינו נוסק יודעים לומר כי בסרבנותו חולק אבו מאזן גם על עמדתו של ד"ר יוסי ביילין היוצא ובא בלשכתו, ועל יאיר לפיד.
הרושם המתחזק בשנים האחרונות הוא שלאבו מאזן נוח בהמשך המצב הקיים. הוא חותר להישגים מדיניים באו"ם ולהגברת החרם על ישראל, אבל אין לו רצון להגיע להתדיינות ממשית. אפשר שההחרפה בעמדת הפלשתינים נובעת הן מהערכה כי הממשלה בישראל אכן אינה מעוניינת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. ההקצנה שלהם ניזונה גם מן הרוח הגבית שלה זוכה אבו מאזן מארצות הברית, אשר הודיעה אתמול על השקעת הון עתק בכלכלתה.
כל זאת למה? לא התנאים למשא ומתן שמציבים שני הצדדים מעכבים את ההידברות ביניהם, אלא הספק הכבד אם הם בכלל מעוניינים בה בתנאים הפוליטיים אשר נוצרו בישראל וברשות הפלסטינית. ההנהגות חוששות להתערערות שליטתן בשטח, והתוצאה הנוכחית היא מחדל מתמשך.
הסיוע האמריקני לפלסטינים אינו רע כשלעצמו, אבל עדיף שילווה בתביעה אשר תטאטא את התנאים המוקדמים כדי לפתח שיחה מהותית. הבעיה היא, שהחל בנאום הנשיא ברק אובמה בסוף השבוע שעבר על כוונתו לכווץ את מעורבותה הצבאית של ארצות הברית במלחמה בטרור, וכלה בהשלמה עם הגחמות של הצדדים במזרח התיכון - אמריקה נתפסת כחלשה, וכמאבדת במקביל את כושרה ללחוץ לקידום העמדות הנראות לה והמוסכמות על שני הצדדים. המזרח התיכון מחפש מבוגר אחראי לניהול משא ומתן סבוך. עליו להיות גם מאוזן.