ילדי מתנחלים והעיר הגדולה

שני ילדים דתיים, בני 6 ו?8, ציציותיהם דגלים ברוח. שבת היום. הם הולכים על הכביש בטבעיות, רגילים בהיעדר מכוניות - ממש כמו ביישוב שלהם. פתאום נשמעת צעקה: אמא שלהם מחזירה אותם למדרכה, מזיעה מאימה. זה מרכז תל אביב! לא הולכים כאן על הכביש!

בנסיבות מסוימות, יצא לי להעביר לאחרונה שבת שלמה עם משפחתי בבית מלון תל?אביבי, בין כביש איילון למתחם הבורסה - שבת שחידדה את גבולות הבועה שבה בחרתי לגדל ילדים. הוריי והורי בעלי גרים אמנם בערים, אבל בשכונות שקטות וצדדיות. מעולם לא שבתתי עם הילדים במרכזה הסואן של עיר. בלילה, בחדר במלון, גילינו ששכחנו להשאיר אור דולק טרם השבת. הסטה של הווילון - והחדר מוצף זוהר. ביישוב שלנו חושך הוא חושך, אבל העיר ללא הפסקה מוארת בלילה באור?יום. עטורת פנסים, מצליחה להזריח חדר שלם.

בבוקר - טיול רגלי. הדבר הראשון שמצא בן ה?6 מחוץ למלון היה כרטיסים קטנים וצבעוניים פזורים על המדרכות. הוא אסף את ה"קלפים", עולץ ומקפצץ, מתכנן לעשות החלפות עם החברים. "אמא, תראי", הגיש לי את הערימה בשמחה: כרטיסי פרסומת לשירותים ארוטיים, שהוצמדו כנראה לשמשות מכוניות.

מנסים להסתגל לתנועה, להבין את קצב הרמזורים, לעקוב אחר שלטי הפרסומת האלקטרוניים. דיסנילנד. מונית שירות כתומה חולפת, והילדים קופצים נוכח המראה המוכר: "הנה מונית פלשתינית". מתוך הרגל, הם מברכים כל אדם זר ברחוב ב"שבת שלום". הצעיר שבהם רץ אל אישה שהחזיקה כלוב קטן, ציפורניה מטופחות. "תראי לי את הכלב", ביקש. "זה לא כלב, זה חתול", נרתעה בקרירות והסתלקה. אישה במכונית ירוקה קיבלה מהבכור צרור שאלות: איזו מכונית, ומאיזו שנה, וכמה עלתה. בהתנחלות שבה אני גרה שיח שווה בין ילד למבוגר אינו מחזה נדיר. לא מזמן שאל אותי ילד בן 5 איך היתה הלידה האחרונה.

הראשים נישאים למעלה, אל הבניינים המקרצפים את הרקיעים: העורף מתעקל כדי לראות את הקצה, ובת השנתיים שלנו בטוחה ש"המגדל הולך ליפול". יוצאי חלציי עוצרים ליד חלונות ראווה, מצמידים אפים. אחד מהם מרים פחית שתייה מקומטת ולוקח אותה איתו עד הפח הקרוב. אחיו מרים בקבוק בירה, מגלה שיש בתוכו עוד קצת נוזל, ומאבחן שמדובר ב"בל תשחית". הנה מסעדת טרפות: שלטי ענק מציגים את גיבורי בוב ספוג על הצלחת; הזדמנות לשיעור בהלכות כשרות.

הרעש מדהים את הילדים. הם מדברים בקול רם מבלי צורך. אם לשפוט לפי התקשורת, "שקט בהתנחלויות" היא מטאפורה דמיונית: הרי תמיד יש אצלנו "זעם", "בלאגן", "עימותים". ובכן, אחרי השבת הזאת גיליתי כמה שקט שתול סביבי כמו יער. בבוקר ציוץ ציפורים, בצהריים קול מואזין רחוק, בערב אמהות הקוראות לילדים לשוב לבתים.

שלט של עיריית רמת גן מזכיר לאסוף את צורכי הכלבים. רמת גן? כן, חצינו את הכביש ועברנו לעיר אחרת בשני צעדים. לך תסביר את זה לילדים שרגילים במרחקי תועפות, כשבין יישוב ליישוב יש הרים ועמקים. אולי יום אחד גם אנחנו נתחבר ליישוב שלידנו, הם מציעים, ויהיו כל כך הרבה יהודים ביישוב, עד שנצליח להתחבר לירושלים. אולי, אני עונה, אולי.