למה אנחנו מתעקשים להמשיך לשלוח עכברים לחלל ולהחזיר אותם מתים

לפני כמה ימים שבה לכדור הארץ חללית רוסית בתום ריחוף ממושך בחלל. בשעת בוקר מוקדמת צנח הכדור העגלגל בכר דשא בעיר אורנבורג, סמוך לגבול עם קזחסטן, ומדענים חמורי-סבר באו למקום בהליקופטרים וקדחו חורים במעבורת הקטנה. כשהדלת הוסרה התגלתה הפורענות: יותר ממחצית הנוסעים מתים.

היה זה המסע הארוך ביותר אי-פעם שחיות עשו מחוץ לכדור הארץ. נבחרת של אסטרונאוטים פרוותיים, השופרא דשופרא של האורגניזמים, הצטופפה בקפסולה אחת במשך חודש ימים, ששייטה בגובה של 575 קילומטרים מעל ראשנו. זהו גובה רב באופן משמעותי מזה שבו מרחפת תחנת חלל הבינלאומית. משם, הנוף קודר בהרבה.

בחללית היו 45 עכברונים, 15 שממיות, שמונה גרבילים, חופן חלזונות וקומץ דגיגונים. לטענת כלי התקשורת הרשמיים ברוסיה, החללית "ביון-M" החזירה בשלום לפחות ממחצית הנוסעים. אם להאמין לגרסה הזאת, טייסי החלל הקטנטנים כלל לא נחנקו למוות בעינויים אחרי ההמראה; בטנם לא צבתה בכאב, ועיניהם לא מלאו דם והתפצחו (עם נחיתתן בוודאי מחאו החיות כפיים ושרו את האינטרנציונל!). כלי תקשורת אחרים, אמינים מעט יותר, דיווחו שכמעט כל החיות לא שרדו את המסע.

הניסוי נועד לסייע למדענים להבין טוב יותר את השפעת המחסור בכוח הכבידה על יצורים חיים. במסע לחלל – ובעיקר במסע העתידי למאדים – אורגניזמים נוטים לאבד סידן. שריריהם מתכווצים ולחץ הדם שלהם משתנה. רוב החיות שמתו היו בעלות "דם חם", כלומר כאלו שמסוגלות לווסת את טמפרטורת הגוף שלהן, כמו בני אדם. אם כך, כל עוד שהגרבילים וחבריהם ימשיכו למות בחלליות, הדרך לכוכב האדום תישאר ארוכה. ואת תחושת הבדידות בחודשי הטיסה הארוכים - אותה לא ניתן לבחון על דגים וחלזונות.

על פני השטח, זה נשמע מכעיס. אם ארה"ב היא חלוצת חקר המאדים - הרי החללית שלה חוקרת את הכוכב האדום בימים אלה ממש - מדוע רוסיה מתפארת בווטרינריה מעופפת? גם אם עשרות החיות היו חוזרות בחיים, היה צריך להמיתן כדי לעשות בהן נתיחה, ולבדוק את השפעות המסע על גופן. ניסויים כאלה נראים מיותרים במיוחד כשהם נעשים למטרות ראווה, כמו שיגורי חלליות הקופים של איראן, שנכשלו או זויפו.

בעבר, מדינות התחרו זו בזו מי תהיה הראשונה לשגר יצור חי מחוץ לכדור הארץ. בחודש אוקטובר 1963, שש שנים אחרי שרוסיה שיגרה לחלל את הכלבה לייקה למשימת ההתאבדות המפורסמת, נכתב בעיתון "דבר" על שיגורו של החתול פליסט: "צרפת שילחה לראשונה חתול לחלל בטיל מדגם 'וירוניק' והחזירה אותו בשלום לכדור הארץ - על כך הודיע מיניסטריון הצבא הצרפתי (...) חתול-החלל שוכן במכל קטן שנמצא בחרטום הטיל החד-שלבי. המכל שוחרר בהגיע הטיל לפסגת מעופו והוחזר במצנח לכדור הארץ".

חמש שנים לאחר מכן, הופיע דיווח בנושא דומה, שהוגש בטון חמצמץ למדי: "ברית המועצות שיגרה טיל הנושא שני כלבים לגובה של 450 קילומטר והצליחה להשיב אותם חיים לאדמה במקום שנקבע מראש (...) בוואשינגטון נתקבלה ההודעה הסווייאטית בהרגשה כי ברה"מ הדביקה את ארה"ב בסיבוב נוסף של המרוץ לחלל".

בשנים האחרונות, המאמץ לצאת לחלל הוא כבר לא תחרות, אלא שאיפה משותפת למרבית אומות העולם. ניסיונה הטכנולוגי של מדינה אחת עשוי לתרום למדינה אחרת, שכן בטווח הרחוק לכולן מטרה אחת. בניסוי הרוסי ביקשו להשתתף יותר מכמה מדינות: צרפת שלחה למסע כשליש מכמות ממספר העכברים, וגרמניה תרמה כמה מהדגים. נאס"א פיקחה על מהלך הניסוי, גם אם מרחוק.

כמה נחמד אם היינו יכולים לסייר בכוכבים רחוקים מבלי להמית קודם עשרות יצורים חיים. אך זו דרכו של עולם, והמין האנושי שואף, מטבעו, לצאת מן העולם הקטן הזה ולהגיע לעולמות חדשים וגדולים יותר. ייתכן שיום אחד האדם יצעד על המאדים, ואולי זה יקרה מוקדם משחשבנו. הרי גם ההליכה על הירח הייתה פעם מחזה שהשתייך למדע הבדיוני בלבד. בינתיים, כנראה, צריך להסיט את העיניים כשהלב נחמץ מול הפגרים הדוממים.

אוריה כנף uriah_c@walla.net.il