חמש תגליות מדהימות: למה מגרד לנו?

נסו לקרוא את הידיעה הבאה מבלי להתגרד כאחוזי שד: מדענים אמריקנים זיהו את המנגנון העצבי האחראי לתחושת גירוד אצל עכברים. אם בעבר נחשב הגירוד לסוג של כאב חלש, מחקר חדש שמתפרסם בכתב העת Science מראה כי התחושה הטורדנית נוצרת כאשר תאי עצב מסוימים מגיבים לחומר מסוים: מולקולה דמוית-חלבון המכונה Nppb (natriuretic polypeptide b) משמשת מוליך עצבי – חומר המאפשר העברת מסרים בין תאי עצב – רק בעבור חלק מהנוירונים התחושתיים המגיבים למגע, לכאב, לחום ולגירוי. עכברים מוטנטים שבגופם לא יוצר Nppb כלל לא הגיבו לחומרים המעוררים גירוי, אך הגיבו לחום ולכאב. כאשר הזריקו המדענים את החומר לעכברים המוטנטים ולעכברים רגילים, הוביל הדבר להתגרדות קדחתנית. המנגנון שאחראי על גירוד בבני אדם כנראה דומה לזה העכברי, אך לא זהה לו. החוקרים מתכוונים לעבור בקרוב למחקר בבני אדם ומקווים לפרוץ את הדרך לפיתוח טיפולים חדשים למחלות המלוות בגרד, כמו אקזמה ופסוריאזיס.

הסיפור הבא מכה גלים בקהילה המתמטית העולמית: חוקר לא מוכר מארה"ב הצליח ככל הנראה להגיע להישג משמעותי בדרך לפתרון אחת הבעיות העתיקות והמפורסמות ביותר בתורת המספרים. מדובר בהשערת המספרים הראשוניים התאומים, הקובעת כי ישנם אינסוף זוגות מספרים ראשוניים (שאינם מתחלקים אלא בעצמם וב-1) שההפרש ביניהם הוא 2. החוקר, ד"ר ייטנג ג'אנג מאוניברסיטת ניו המפשייר, הוכיח כי קיימים אינסוף זוגות של מספרים ראשוניים שההפרש ביניהם קטן מ-70 מיליון. זה אמנם נשמע רחוק מאוד מההשערה המקורית, אך המטרה של ג'אנג הייתה לשים גבול סופי להפרש בין המספרים; ככל שמתקדמים על ציר המספרים, המספרים הראשוניים הולכים ונעשים נדירים, וג'אנג הצליח לראות שלא נפער ביניהם פער גדול יותר ויותר עד אין-קץ. הוא אף מקווה להפעיל את השיטות שנקט כדי להגיע להוכחה עם הפרש קטן יותר. על פי הדיווח באתר Nature, בחודש שעבר שלח ג'אנג את ההוכחה שלו לכתב העת Annals of Mathematics. מאמרו זכה לשבחי המבקרים והועבר למסלול מהיר לפרסום. ההוכחה המלאה עוד לא ראתה אור, אך החודש הציג ג'אנג את תגליתו בהרצאה באוניברסיטת הרווארד. מומחים שקראו את החיבור, ובהם חוקר ששוחח עם ה"ניו יורק טיימס", טוענים כי מדובר בהישג של ממש.

כל מי שצופה בסדרות על עורכי דין יודע שהזיכרון האנושי הוא לא הדבר הכי יציב בעולם, אך מחקר חדש מראה כי בסדרת פעולות פשוטה – ללא תרופות או הליכים פולשניים אחרים – ניתן לשכתב זיכרונות בטרם הספיקו להתקבע. חוקרים שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת PNAS ערכו סדרת ניסויים שהוכיחה כי דווקא לאחר ששולפים פרט מהזיכרון וחוזרים עליו, אפשר להחליפו בזיכרון כוזב. הזיכרונות שנחקרו הם זיכרונות הצהרתיים, כלומר כאלה שניתן להביע אותם במילים. התהליכים הנוירולוגיים הקשורים לזיכרונות אלה מורכבים יחסית לסוגים אחרים של זיכרון, ומשום כך הם נחשבים קשים יותר לערעור. בניסוי הראשון, צפו הנבדקים בסרט שתיאר מתקפת טרור על מטוס. מיד לאחר מכן, ענו חלקם על שאלות הנוגעות לפרטי מידע שונים שהופיעו בסרט. באותו הזמן, יתר הנבדקים שיחקו טטריס. לאחר מכן האזינו כל הנבדקים להקלטה שסיפרה מחדש את הסיפור של הסרט – ואולם כמה פרטים הוחלפו בפרטים שקריים. למשל, נאמר שהמחבל השתמש בשוקר חשמלי כדי למהם דיילת, בעוד שבסרט הוא הזריק לה חומר הרדמה. כעבור כמה דקות נערך מבחן מסכם שבו התבקשו הנבדקים להשיב אם המשפטים שמוצגים להם נכונים או לא נכונים, בהתבסס על עלילת הסרט. בניסוי נוסף על קבוצה אחרת נערך המבחן המסכם 48 שעות לאחר שלב ה"לימוד מחדש" של הסיפור. בשני ניסויים אלה ובניסויים נוספים התברר כי המניפולציה כמעט לא השפיעה על הנבדקים ששיחקו טטריס, ודווקא הנבדקים שמילאו שאלון מיד לאחר הצפייה התקשו להיזכר בפרטים הנכונים מהסרט.

הורים רבים מתחבטים בשאלה מתי כדאי להתחיל לתת לתינוק אוכל מוצק. האם גם האדם הקדמון שאל את עצמו אם לא הגיע הזמן שהילד יטעם איזו מחית? מחקר שהתפרסם בכתב העת Nature מראה כי הרכב השכבות השונות של השן, המצטברות עם הזמן, יכול לחשוף מתי תינוק הפסיק לינוק - ועל הדרך לשפוך אור על אורחות חייהן של קבוצות אנושיות קדומות. החוקרים ערכו את הבדיקות על שיני חלב של בני אדם ושל קופי מקוק, שהרגלי התזונה שלהם בינקות היו ידועים. היות שהשיניים מתחילות להיווצר בתוך החניכיים עוד לפני הלידה, יכלו החוקרים לקבוע כי בתקופת ההיריון לא מצטבר בריום בשיניים. כמויות הבריום מזנקות לאחר הלידה ובזמן ההנקה – משום שחלב אם מכיל כמויות גדולות של היסוד. כאשר האם מפסיקה להיניק, גם כמויות הבריום בשכבות המתאימות של השן הופכות נמוכות יותר ויותר. החוקרים האמריקנים בדקו גם שן של ילד ניאנדרתל שחי לפני עשרות אלפי שנים וגילו כי הוא ינק במשך שבעה חודשים ובשבעת החודשים הבאים ינק ואכל מזון אחר לסירוגין. ההנקה הופסקה כליל אחרי שנה וחודשיים – פרק זמן קצר ביחס למקובל בחברות שבטיות בנות זמננו שבהן ילדים ממשיכים לינוק בממוצע עד גיל שנתיים וחצי. החוקרים מסתייגים ואומרים כי היות שמדובר בשן אחת בלבד, לא ניתן לקבוע כי זה היה הנוהג בקרב ניאנדרתלים; אפשר גם שהאם חלתה או מתה 14 חודשים לאחר הלידה וכי הילד, שעל פי מחקרים קודמים חי עד גיל 8, גודל בידי מבוגרים אחרים.

בכל פעם שטיגריס לבן נולד באחד מגני החיות, חוגגת התקשורת את העובדה שעוד גור צחור ומקסים הגיח לאוויר העולם. אך האמת העצובה היא שהפעם האחרונה שטיגריס לבן נראה בטבע הייתה לפני יותר מחמישים שנה. הטיגריס בעל הפרווה הלבנה ועליה דוגמת פסים כהה, הוא וריאציה של התת-מין טיגריס בנגלי ולא מין בפני עצמו. ההתפעלות הציבורית מפרוותם של הטיגריסים הלבנים מביאה לכך שגני החיות לא מאפשרים להם להתרבות עם טיגריסים כתומים רגילים, ומשום כך הם סובלים מבעיות בריאותיות שונות. הדבר הוביל בעבר לסברה כי "הגן הלבן" הוא שאחראי לשלל התחלואים. חוקרים סינים שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת Current Biology הוכיחו סופית כי אין זה המצב. המדענים פענחו לראשונה את הגורם הגנטי המדויק לאיבוד הצבע הכתום אצל טיגריסים לבנים: מדובר בשינוי בגן אחד בלבד, שנקשר בעבר לצבע עור ופרווה בהיר גם אצל בני אדם, תרנגולות, סוסים ועכברים. העובדה שבעבר ניצודו בטבע טיגריסים לבנים בוגרים, כותבים החוקרים, מצביעה על כך שהפנוטיפ (ביטוי התכונה הגנטית) הנדיר מופיע באופן טבעי באוכלוסיית הטיגריסים הבנגלים ולא פוגע בסיכויי ההישרדות. הסיבות להיעלמותם של הטיגריסים הלבנים מהטבע - ציד לא מבוקר ופגיעה באזורי מחייה - אינן ייחודיות רק להם.

עוד תגליות מדהימות:
מים בני 1.5 מיליארד שנה וגורלו המר של הקיווי
המתמטיקה של הבועה והאוזן הכי חדה בטבע