חלפו כמעט 50 שנים מאז עלה בידי המדינה לכבוש נמל מידי קבוצה אינטרסנטית שהשתלטה עליו. מפלגת העבודה בגלגולה הקודם (מפא"י) שלטה בנמל חיפה, ונאבקה בכל מאודה כדי לא לוותר על הנכס, בשעה שהיא היתה הגורם המרכזי בממשלה. סיפור המלחמה הפוליטית ההיא היה מן המרתקים שידעה ישראל מעודה, וראוי להעלותו בקרוב על הכתב.
מאז ניסו יצחק רבין ואריאל שרון ובנימין נתניהו להוציא את השליטה בנמל אשדוד מידי ועדי עובדים חזקים, וניגפו. במציאות של "חופי הכרך" ששררה בנמלים התערבו אינטרסים מפלגתיים וכוחות מקומיים, ועם אגרוף השביתה במפעל מונופוליסטי חיוני כגון השער היחיד מן המדינה ואליה - היה ניצחונם כמעט מובטח מראש.
ב?2013 יוצאת הממשלה למערכה האחרונה. אם תיכשל גם הפעם, לא יימצא עוד שלטון שיעז. ישראל כץ ונפתלי בנט מובילים מהלך נחוץ וגורלי למשק, והממשלה לא תצליח בו אם לא תעמוד מלוכדת ואם שרים ירפו איש את יד רעהו, וייסוגו במורך לב.
הממונה על ההגבלים העסקיים קבע כבר (בכפוף לשימוע) כי מדובר בכמעט מונופול. זה מאפשר להקים רציפים חדשים ולאסור על הוועדים להתמודד על תפעולם. רק תחרות בנמלים תוריד את מחירי הייבוא והייצוא באופן משמעותי. כדי להגשים את התביעות של מעמד הביניים בשדרות רוטשילד ומול בתיהם של יאיר לפיד וסילבן שלום צריך להקים ראש גשר בחוף הים ולהחזיר את נמלי אשדוד וחיפה לריבונות ממלכתית.
הממשלה צריכה להתכונן בפרטנות, אבל גם בזריזות נחושה, למאבק בוועדים. עליה להציע להם פתרונות נדיבים מתוך כוונה טובה, אבל לא לוותר על לוח הזמנים שלה. פשרה עדיפה ממערכה, אבל היא תושג רק אם ראשי הוועדים יידעו כי הפעם הממשלה עיקשת, מתמידה, תקיפה. עליה להיות הוגנת כלפי העובדים, אבל לא להירתע מעימות.
זכות השביתה עומדת לציבור העובדים. אך היא אינה חלה על המשטרה ועל הצבא ועל השב"כ, ובשירות מונופוליסטי חיוני כגון חברת החשמל או הנמלים יש להגביל אותה. לקבוע בחוק כי את סכסוכי העבודה במפעלים כאלה יש לפתור במסגרת חובת הבוררות (מאסכולתו של זאב ז'בוטינסקי).
ההידברות התכליתית עדיפה על הפעלת הנמלים בפיקוח צבאי. ההתחשבות ברצון העובדים, גם אם שכרם בלתי סביר, והשתלטותם המשפחתית המופרזת על הנמל טובה מאשר ה"כן, לשבור!" הנודע של ז'בוטינסקי. אך על ועדי העובדים המונופוליסטיים לדעת כי הנמל הוא רכוש המדינה, ואין בכוונתה לוותר עליו.