חזון, דוגמה אישית וצניעות מצויים בתשתית האידיאל המנהיגותי של העם היהודי. על משה רבנו, המנהיג הראשון של עם ישראל, נאמר שהיה עניו מכל אדם, תואר שאחריו שום מנהיג לא זכה בו. בימים של משימות לאומיות כבדות, ביטחוניות וכלכליות, לדוגמה האישית משקל נכבד. הנכונות של הציבור להדק חגורות, לספוג מטלות ולהוריד את רמת החיים תלויה מאוד בהתנהלותם של המנהיגים.
קו דק מאוד עובר בין כבודה של המלכות לבין זילות מעמדה. לא התרגשתי לראות את רה"מ מר מנחם בגין ז"ל, שאותו הערכתי וכיבדתי, מנמנם על מושבים במטוס. מנהיג אינו רשאי למחול על כבודו שהרי הוא מייצג את מדינתו. כבודו הוא כבוד הציבור. אל בית רה"מ ואל משכן נשיאי ישראל מגיעים ראשי מדינות ואורחים מכל העולם. בתים אלה אמורים לבטא בין היתר את עוצמתה, הודה והדרה של המדינה. עם ישראל רחוק משכיות חמדה של ארמונות מנהיגים כמו באירופה, אך חובה להפנים שהגלות הסתיימה ואיננו עוד נעבעכים חסרי בית.
ברבות שנותיה השתרשו במדינה נורמות חוקיות ומנהלתיות בכל הנוגע להוצאותיהם של נושאי משרות ממלכתיות בכירות, כולל אלמנות ושאירים. מהראוי לשוב ולבדוק אם מדובר בהתנהלות ראויה או שיש לשנותה. התנהלות ארוכת שנים שנשכחה מתחת לרדאר של התקשורת בלי שאבירי התקינות השלטונית עסקו בה, ורק עתה, כשמדובר בבנימין נתניהו, מייצרים כותרות גדולות. צביעות חוגגת אל מול העיסוק השולי בעניין העלויות הגבוהות של בית הנשיא. העיסוק בהוצאות בית ראש הממשלה אינו ביטוי לדאגתה של התקשורת לצניעות המרחב הציבורי, אלא רצון לנגח את מי שכמעט הצליח להעמיד את התקשורת הישראלית במקום הראוי לה.
התקשורת מיואשת. ברוב ייאושה היא מתחבאת מאחורי הקלישאות שלה, שמארגנות את חייה, מפקיעות את זהותה ואחריותה לדמוקרטיה, והופכות להיות השליט, הפרקליט, השופט, החוק ובעיקר כיכר העיר.
שנים רבות דוברי התקשורת נהגו להכתיב את סדר היום הציבורי בישראל, למנות את בכירי השירות הציבורי, להקים ממשלות ולהפילן, להעמיד לדין ולהרשיע את מתנגדיהם ולאתרג את יקיריהם. בכירי השלטון הדליפו לעיתונאים ידועים מה יהיו החלטות הממשלה לפני שהשרים ידעו את סדר היום של ישיבתה. השיטה עבדה מצוין, העיתונאים קיבלו את המידע ובתמורה סיפקו מטריית הגנה אווירית לכל אווילות, גחמה ושחיתות שלטונית. יותר מפעם פוליטיקאים סיפרו שקרים לעיתונאים ואחר כך האמינו למה שקראו, ואזרחי ישראל שילמו את מחיר השקר.
את היעדר מקורות המידע וחוסר הרלוונטיות האידיאולוגית החליפו רוחות של ייאוש ועיסוק אובססיבי על גבול הרכילות בהוצאות בית ראש הממשלה. מבוקר עד לילה מסבירים לנו בתקשורת כי המצב בישראל קשה ומדכא, ביטחונית וכלכלית. ביטחונית, כאילו ארמדות של הנייה, טילים של אסד ומטורפי נסראללה עומדים להבעיר את המדינה מצפון ומדרום. כלכלית, כאילו ישראל עומדת לפשוט רגל ואזרחיה לפשוט יד. בד בבד התקשורת מנסה לייצר דה?לגיטימציה לראש הממשלה תוך כדי הצגת דפוסים של נהנתנות וחוסר רגישות ציבורית. בבחירות האחרונות התקשורת כמעט הצליחה, והיא כידוע לא תרפה, שהרי כל רצונה לחדש ימי שלטונה כקדם.