הכינותי בדיעבד

קשה קצת להאמין, אבל גם עמוק בתוך המאה ה?21, ממש כמו בקטעי הארכיון שלה מהסבנטיז, בתיה עוזיאל עדיין באה בשחור?לבן. כך, בפשטות, צבוע שערה: באמצע נמתח שביל בהיר, ומשני הצדדים פסים כהים. המחלפות העבות, סמלה המסחרי, הידלדלו אמנם, אבל הצמה הנצחית עדיין שם. "אני בת 16 בגוף של מבוגרת", היא מחליקה יד על המקלעת הדקיקה, "בגילי אני כולי לבנה, אבל הצבע נותן קצת חיים. העיקר שלא יהיה משעמם בראש".

גילה, 79, לא גרע מקולה המוכר, אותו חיתוך דיבור גבוה וסמכותי, אך גם אמהי. ואיך אפשר בלי החיוך העגלגל והעיניים השחורות, שנדמה שעננה תמידית מסתירה מהן את מלוא האור. גם על סף גבורות, כוהנת הלייף?סטייל של ישראל, האם המייסדת, שאחריה באו דורות של מעתיקנים, עדיין גוזרת, מדביקה, צובעת, תופרת ומקשטת, ממש כמו אז, לפני שנות אלף. או כמו שהיא עצמה מציעה בהברקה קופירייטרית: "אני עדיין שומרת על סימבתיה".

שיטוט בביתה הגדוש בשכונת אפקה בתל אביב מזמין נדידה אל נופי הזיכרון הקולקטיבי, אל ישראל המתקלפת והתמימה של שנות השבעים. השעה היא ארבע אחר הצהריים, הגיע זמן "מלאכת יד" בטלוויזיה הלימודית, והנה אני ואמי יושבים דרוכים בסלון, מעושרים ממתיקות הביחד, מנחשים מה תשלוף הפעם המורה החייכנית עם העברית המצוחצחת. ואז פורצת מנגינת הפתיחה הזכורה, שחליל רועים מתנה בה אהבים עם סינתיסייזר קופצני, צליל הנוסטלגיה עצמה - שרק נעימת אוטו גלידה תאפיל עליו בזיכרוננו. בשעה הזאת כבר מותר לשחק ולהרעיש, כי כל השכנים ערים, ומותר לחלום על עתיד שכולו סרטים וחרוזים נוצצים, ממש כמו אלה שבתיה מציגה למצלמה בזום חולמני, גם אם הכינה אותם מראש.

לא פחות מ?300 פרקים שודרו מהתוכנית המיתולוגית, שהפכה את עוזיאל למותג ישראלי לא פחות מ"אסם" או "תנובה". היא היתה הלפיד שלאורו פסעו דורות של נותני טיפים לבית ויועצי לייף?סטייל שהתמחו בניצול חומרים יום?יומיים מתחת לאף. כמה אהבנו לחקות אז את התושייה המקגייוורית שלה, איך ידעה לקחת קופסת גפרורים, לחבר לה פיסה של אריג ולעטר הכל בדבק עשוי מקמח, עד שיהפכו לפצצה של קישוט בפינת השידה. והיא אפילו היתה נושאת הבשורה של קסם המיחזור: פראייר מי שזורק, הרי תמיד שווה יותר להשתמש שוב. וזה יוצא בסוף כל כך יפה.

11 חדרי הבית הדו?מפלסי משמשים לה גם סטודיו פרטי וגם מחסן לשמירת עבודותיה, לצד חפצים שהיא אוספת ללא הרף ("לא מזמן הייתי בלונדון. חזרתי משם עם מפתח יל שבור, כל הדרך במזוודה"). למלוא העין נפרשות תמונות, ויטרינות גדושות, צנצנות חרוזים, סרטים, כפתורים, מדללי צבע, כדורי קלקר, גלעיני תמר, אצטרובלים, קנקנים, חלוקי נחל, קונכיות, גזירי עיתון. וערימות?ערימות של יצירות תלת?ממדיות.

האנדרלמוסיה הזאת משווה לבית מראה של מוזיאון מכובד בשילוב חנות סידקית בדרום תל אביב, דירת קסמים מסרטי הארי פוטר או מרתף אפל של דרקולה. את הכל עוטפת מבחוץ חצר עתירת צמחייה, ועוזיאל מסבירה שהיא "הכי אוהבת להסתכל בבוקר ולראות בעיניים את הפרחים".

מלבד האיסוף האובססיבי מפחי אשפה פתוחים ומהרחוב, עוזיאל קונה ללא הרף חפצים נושנים בשוקי פשפשים, פוקדת סיילים של חיסול תכולות דירה ומשוטטת בירידי מלאכה ברחבי העולם, "אני תמיד יודעת מה אני הולכת לעשות עם מה שאני לוקחת". ולא, היא לא מסוגלת להיפרד. לעיתים עוברות במוחה מחשבות בגידה - נגיד, להשליך משהו שנשבר כמה פעמים "וכבר אי אפשר לתקן" - אבל בסוף היא תמיד מתקפלת. "אני פשוט לא מסוגלת".

"אז יש לי ההפרעה הזאת, אגרנות כפייתית", היא כמעט מנתרת ומצביעה על עלה זרוק בחצר. ככה זה כשאת החפץ הראשון, חצי חרוז בצבע טורקיז, אספה כבר בגיל 4. מאז נוספו אלפים, מכל סוג, צבע ומצב צבירה, כולם מסודרים וממוינים באינספור מגירות ומדפים בחדרים ולאורך המסדרונות. "את החרוז הראשון לא שוכחים", היא אומרת, ולרגע משתתקת ושולחת יד לנגב דמעה.

את בוכה?

"סליחה. אני תמיד ככה עם חפצים עזובים. קשה לי לעבור לידם בלי להרים. הם צועקים אלי, מתחננים שאקח אותם, שאשיב להם את כבודם. כשאני אוספת כפתור ישן, ענף עץ יבש, קונכייה, אפילו מנעול חלוד, אני מרגישה שאני נותנת להם חיים חדשים. משבצת אותם בעבודות שלי או מניחה במגירה עד לשימוש מתאים. במגירה הם שוכבים ליד חברים, הם כבר לא לבד. כשאנשים מביטים בעבודות שלי, הם מכבדים את החפצים, וזה עושה לי טוב בלב. החפצים עצמם מודים לי".

את שומעת אותם?

"לא שומעת, רואה. אני רואה את התודה שלהם מול העיניים".

מה יקרה להם אחרי שכבר לא תהיי כאן לשמור עליהם?

"אני לא יודעת. הבן שלי ישב איתי פעם לשיחה כזאת, עם פרצוף רציני של נדל"ן ועסקים. שאלתי אותו בדיוק את השאלה הזאת. הוא אמר שאולי יהפוך את הבית למוזיאון".

"מוזיאון 'הכינותי מראש'", אני אומר בבדיחות, ועוזיאל מתמתחת כנערה. "זה רעיון יפה, אבל אני לא יודעת עד כמה הוא ריאלי. למי חוץ ממני יהיה הכוח להתעסק בכל מה שיש כאן? אולי ייתנו הכל כתרומה. בכל מקרה, אותי יוציאו מכאן רק בארון".

את פוחדת שאחרי לכתך פשוט יזרקו הכל לפח?

מבטה חוזר ונרטב. "אני מקווה שלא. אוי, מה עשית לי עכשיו בשאלה שלך. יש לי דפיקות בלב".

על המרקע הנושן, שם כבשה מעמד של מרתה סטיוארט מקומית, עוזיאל הקרינה תמיד פאסון מאושר, אבל רק מעטים ידעו על מכות הגורל שנחתו עליה מגיל צעיר. אחיה הבכור, צבי, מת בגיל צעיר ממחלה. בגיל 6 התייתמה מאמה, ואחריה גם מאביה ומאשתו השנייה, שהיתה לה לאם. לפני 22 שנים איבדה את בתה שרי, שנפטרה בגיל 30 ממחלת כלי דם במוח. היא נקראה על שם אמה המנוחה, שרה. "למדתי בדרך הקשה שאסור אף פעם לקרוא לילד על שם מישהו שנהרג בנסיבות טרגיות", היא כמעט לוחשת.

עד היום שומרת עוזיאל את הפודריות המתפוררות של אמה. מלטפת את הספוג הישן שזכה לגעת בלחיים ההן, לא מסוגלת להיפרד מהאיפור המאובן, אולי שיירי האבקה הלבנה יכסו מעט על הכאב הבלתי פוסק, "מה שיש לי בבפנים של הבפנוכו". שדים נושנים של בדידות שנשתלו בנשמתה של בת 6, שחזרה יום אחד הביתה וראתה את המבוגרים יושבים קודרים סביב השולחן, "כמו תמונת 'הסעודה האחרונה' של לאונרדו דה וינצ'י". שם שמעה את המשפט שיטלטל את חייה לנצח: "אמא שלך עלתה לשמיים".

כל הביוגרפיה הנפתלת שלה היתה מסע מהדהד אל רגע המפץ ההוא ובחזרה. תחושת ההחמצה הצורבת, ההיקשרות הכפייתית לחפצים, המאבק להרגיש שייכת, התלות בזיכרונות, העבודות שמתעדות את הגעגוע - כל אלה החלו שם, באובדן האם שאותה בקושי הספיקה להכיר.

"אמא היתה אגרונומית, חוקרת צמחים, אבל היא גם עזרה לתפור תלבושות לתיאטרון של אבא. נראה לי שממנה ירשתי את הצבעוניות והדמיון. היא נדרסה ב?1941 על ידי משאית בריטית, כשהלכה ברגל מרמתיים לכפר מל"ל. בת 42 היתה. אף פעם לא היו לי קרובי משפחה לשאול, ובמשפחות שמחזיקות מעצמן, ממילא לא מקובל לדבר יותר מדי. מעולם גם לא העזתי לחקור את אבא (האמרגן ברוך גילאון, שניהל את תיאטרון "המטאטא"; י"ל). זה הרי עניין מביך. הוא היה אדם סמכותי מאוד, ולא יכולתי להתיישב לו על הברכיים ולשאול שאלות.

"אני זוכרת את הרגע שסיפרו לי. אחת הנשים, שלא היתה חכמה גדולה, בלשון המעטה, לקחה אותי הצידה ואמרה לי: 'אמא ביקשה שתשמרי על שלושה דברים: תהיי ילדה טובה, תמשיכי לנגן בפסנתר ואל תגזרי את הצמה אף פעם'. ככה שלחו אותי אל החיים, בגיל 6".

את הצוואה הכוזבת לא קיימה, למעט עניין הצמה. "הייתי ילדה פיקחית, וידעתי בתוך ליבי שאמא לא באמת ציוותה את הדברים האלה. שובבה תמיד הייתי, ונשארתי. בפסנתר הפסקתי לנגן אחרי שלוש שנים, כי סבלתי. אבל את הצמה לא גזרתי אף פעם. פשוט לא יכולתי. בטלוויזיה הייתי עושה שתי צמות ואוספת לאחור. תמיד היה לי שיער שחור, עבה כזה. היום השיער שלי דליל, אבל הנה, הצמה עדיין קיימת".

לעוזיאל בן אחד, צחי (56), וארבעה נכדים, הבכורה שבהם בת 25. לפני חמש שנים נפטר בעלה שמואל, שלצידו חיה 54 שנים. "כולם עזבו אותי", היא אומרת. "כל כך קשות לי כל הפרידות האלה".

כבר בילדותה נקרעה בין זהויות, חיפשה תמיד מקום להרגיש בו בית. בגיל 9, אחרי שאביה האלמן התקשה להמשיך לטפל בה, נשלחה לגדול כילדת חוץ בקיבוץ גבע. את שלוש שנותיה שם היא זוכרת כקשות וכמעצבות, בעיקר בשל קשיי ההיטמעות בחברה הסוציאליסטית האליטיסטית של אמצע שנות ה?40.

"סבלתי כל הזמן ממיגרנות מטורפות. שנאתי את האנשים שטיפלו בי, כי הם היו פשוט רעי לב. פעם אחת הם אסרו עלי לשלוח מכתב לאבא, שהיה בא לבקר רק פעם בשבועיים - וגם זה רק אם הייתי כותבת לו. אני זוכרת שיצאתי אל הגשם השוטף, עם המכתב ביד. באותו יום ידעתי שאני לא רוצה לחיות איתם עוד.

"יש דברים שאני לא שוכחת. למשל שלא הרשו לי להביא לקיבוץ את בובת הבד שלי, רעיה, שאהבתי אהבת נפש. עד היום אני לא סולחת לעצמי שהשארתי אותה מאחוריי. והיה את עניין המקלחות המשותפות. למה בגיל 9 ילדה צריכה לראות דברים כאלה? אין לך מושג איזה אימפקט יש לזה על הנפש. שלא לדבר על הצביעות שהיתה שם: מצד אחד, כולם זילזלו בטבעת הלב הקטנה שענדתי, אבל בחדרי חדרים, בשושו, כל בת בקיבוץ ביקשה שאתן לה למדוד".

כשחזרה הביתה והיא בת מצווה, קיבלה, כדבריה, "אמא חדשה": אביה נשא לאישה את הפסנתרנית בלה פינקלשטיין, המורה שלה לפסנתר. "בכלל לא היה לי מושג שהתפתח ביניהם משהו. אהבתי אותה, היא היתה אישה טובה, והנגינה היתה הדבר הכי חשוב לה. אני זוכרת שהייתי יושבת ליד הפסנתר ופתאום היא היתה צועקת מהחדר השני: 'לא ניגנת דיאז! תקפידי על ידיים!' ואני? אני רק רציתי חבר'ה ותנועות נוער. בסוף הוצאתי אישור מרופא שיש לי דלקת בגיד, כי נשענתי על היד כשקראתי ספרים. כך הפסקתי לנגן והתחלתי לצייר".

בתיכון למדה אמנות, בצבא העבירה שיעורי יצירה ("תמיד התפלאו 'איך בתיה יכולה לרתק 80 חיילים! אין דברים כאלה!'"), ואחר כך למדה במדרשה למורים. כשעבדה כמורה למלאכה בבית ספר הציעה לה שכנה שעבדה בקול ישראל להיבחן להגשת תוכנית. היא עברה אודישן ונבחרה להגיש תוכנית אישית, "בארבע ידיים עם בתיה עוזיאל".

משם הדרך לטלוויזיה היתה קצרה. תחילה שובצה לשידורים בשפה הערבית, שם הדגימה פינת מלאכת יד בתוכניתה של לילית נגר, בלי להוציא מילה אחת מפיה ("צופים שאלו מי זו הערבייה היפה והשתקנית עם המספריים"). בהמשך עברה לטלוויזיה הלימודית.

במקרה הכינות מראש.

"גדלתי בבית שבו העברית היתה דבר חשוב, כך בעצם דיברנו. התוכנית עצמה היתה קצרה מכדי להכין הכל לעיני המצלמות, אז הייתי מסדרת דברים מראש ומשלבת בשידור. כשאמרתי 'הכינותי מראש', לא שיערתי שזה יתפוס עד כדי כך. אחר כך באו קומיקאים והוסיפו את 'במקרה'. מהפה שלי משפט כזה לא יצא מעולם. אני לא מכינה שום דבר במקרה, תמיד רק במכוון".

למרות מעמדה הרם, שהיה מקנה לה בימינו מעמד של טאלנט, עוזיאל קיבלה תשלום זעום על הופעותיה בטלוויזיה. "תמיד שילמו לי כסף קטן, כי אף אחד לא חשב אז במונחי רייטינג. הכל היה תמים כזה. רק לפי התגובות שהייתי מקבלת, חלקן מוזרות ביותר, היה ברור שמספר הצופים עצום.

"פעם התקשר אלי מישהו ואמר: 'בתיה, אני רואה בטלוויזיה שיש עלייך המון טבעות, אבל אף אחת מהן לא טבעת נישואים'. התברר שהוא מנסה להתחיל איתי. היה גם נכה בכיסא גלגלים שביקש שנזיז את שעת השידור, כי בדיוק כשהתוכנית מתחילה, סוחבים אותו במדרגות הביתה והוא מחמיץ את הפתיח. וברחוב היו פונים אלי בלי סוף".

גם היום רבים עוצרים אותה, זוכרים לה חסד נעורים, אבל דווקא לאחרונה פגשה גבר שלמרבה הפלא, לא ידע מי העומדת מולו. "קוריוז אמיתי! תוך כדי שיחה אני קולטת שאין לו מושג ירוק מי אני. שום דבר. זה היה מוזר, אבל גם נעים. הנה, לא כולם חייבים לדעת מי זאת בתיה עוזיאל".

רק מעט מהחומר הישן שלך שרד בארכיוני הטלוויזיה החינוכית.

"הכל הלך, לצערי. מזל ששמרתי לעצמי כמה תוכניות מוקלטות וכמה תמונות ישנות. בטלוויזיה לא נשאר כמעט כלום".

בימים אלה זוכה עוזיאל למשב רוח רענן של תשומת לב תקשורתית, עם פתיחת התערוכה הססגונית "הכינותי בדיעבד" בגלריה גרשטיין בתל אביב, שמציגה עבודות תלת?מימד שהכינה בסטודיו שלה לאורך השנים, לצד מחוות שערכו לכבודה אמנים צעירים שהושפעו ממורשתה. בערב ההשקה החגיגי ריחפה עוזיאל בין החדרים, זכרה אינספור שמות ופרצופים ונזכרה בימיה כמורתו של בעל הגלריה, האמן הבינלאומי דוד גרשטיין.

תאונה ביתית מצערת שאירעה לה לפני כשלוש שנים הכניסה לחייה מטפלת צמודה. "קמתי באחד הלילות לשירותים, ואיך נגיד, הייתי קצת מעופפת, במצב של נים לא נים. כשהתיישבתי נרדמתי לרגע, והמצח שלי נשמט ופגע בקצה האמבטיה. ירד המון דם. בבית החולים עשו לי תפרים. הנה, רואים היטב את הצלקת".

היא מודה שקשה לה עם בגידת הגוף המזדקן, נאנחת למראה תמונתה במדי חיילת יפהפייה. בשנים האחרונות העלתה במשקל ("בשלב מסוים נראיתי ממש כמו חזירה"), ידה הימנית מוגבלת מאוד בתנועה, אחרי ניתוח מפרקים כושל ו"שנים של תבניות ברזל כבדות, פטישים ומסורים". היא נעזרת במכשיר שמיעה, אבל ממשיכה לנהוג בעצמה במכוניתה.

המטפלת האישית, שהגיעה לעוזיאל מסוכנות ייעודית, היא הרוסייה לאריסה, שעוזיאל מכנה בחיבה "רעיה, הפיליפינית הבלונדינית שלי". לאריסה רוחצת את עוזיאל, סורקת את שערה, משמשת מזכירתה האישית ומציעה לה משענת ושיחה (ברוסית, שאותה למדה מהוריה ילידי רוסיה) ברגעים של בדידות.

למה את קוראת לה "רעיה"?

"על שם הבובה רעיה. שלא הרשו לי להביא לקיבוץ. זאת סגירת מעגל מבחינתי. רעיה הבובה התפוררה מזמן, ראש הבקליט שלה נמצא אצל הבן שלי".

הבית שלה מלא בובות, קשה לפספס את המוטיב החוזר הזה בחייה, "אולי כי הבובה היא בשבילי סמל של חיים נורמליים, חיי משפחה. לקחו ממני אנשים, אז לפחות נשארו הבובות. בחיים האלה למדתי שמסוכן להיקשר לאנשים. בסוף לוקחים אותם ממך".

אולי כל הבובות והחפצים הם בתיה הקטנה, שנשלחה לבדה לקיבוץ כי אבא לא היה יכול לטפל בה?

"אף פעם לא עשיתי לעצמי את הקישור הפסיכולוגי. מעולם גם לא פניתי לייעוץ או לטיפול, למרות שזה בטח היה עוזר לי". היא מודה שבראשה חולפות מחשבות על סוף הדרך. "ברור לי שלא אחיה לנצח, אני רק מקווה שזה לא יקרה בסבל או במחלה מחורבנת. שפשוט אעצום את העיניים ולא אקום. ואני אגלה לך סוד: אני מקווה שנמצאים למעלה כל אלה שאני מתגעגעת אליהם. אני שומרת לעצמי מין פינה עם אמונה תפלה, שכל הנפשות האלה מחכות לי".

את מי היית רוצה לפגוש יותר מכולם?

"את אמא. אני רוצה להכיר אותה סוף סוף".

עוזיאל ניגשת למקרר למזוג לנו "לפתן קר" ומכבדת אותי בקליפות פומלה מסוכרות. מעבר לדלת הרשת שחוצצת בין המטבח לחצר מייללת חתולה שחורה. "תכיר, זאת 'כושית', חתולה שבאה אלי מהרחוב. היא חמודה מאוד, כל הזמן מדברת אלי. אבל משום מה היא אף פעם לא מרשה לי ללטף אותה".

גם אם עוזיאל היא שם נרדף לארצישראליות, שמסוגלת להגיד, ללא כל התראה, שהיא מתגעגעת ל"דבר לילדים", מתברר שלא תמו כל פלאיה. כך, למשל, היא מספרת כבדרך אגב שהיא משוטטת באתרי היכרויות באינטרנט.

"אני מחזיקה מחשב כבר כמה שנים. לא יכולה להגיד שאני שולטת בו לגמרי, אבל תמיד יש מישהו שמלמד אותי עוד טריק. נרשמתי לאתר היכרויות, כמובן לא בשמי האמיתי. גם מנסים לשדך לי מסביב כל הזמן. לערבי פנויים?פנויות לא נוח לי ללכת. לאחרונה הכרתי מישהו באתר הזה, אבל בינתיים זה עוד לא זז לשום מקום. אני מחכה לטלפון ממנו היום, אוי ואבוי לו אם הוא לא יתקשר". אם חשבתם שכדי לשוחח בטלפון היא מחברת שני גביעי אשל צבועים, קבלו עוד הפתעה: "אתה יודע שיש לי גם אייפון? לכל הנכדים שלי יש, אז אמרתי שגם אני רוצה להיות חברמנית. למה שרק להם יהיה?"

הכיסוי שלו בטח מקושט מאוד.

"אני דווקא לא מסתדרת איתו. יודעת איך לשלוח מסרון, אבל זהו. אני מתבלבלת עם כל הכפתורים". לפני כ?13 שנים חזרה עוזיאל לגיחה קצרה לטלוויזיה, עם פרסומת לקוטג' ("כשהמחיר שלו היה עדיין הגיוני") ועם תוכנית יצירה בערוץ הופ קטנטנים - שם כיכבה לצד נכדתה הקטנה, שבגרה מאז.

"יש לי צער עמוק על איך שבני הנוער גדלים היום", היא לוגמת מהלפתן. "יש עוני יצירתי מוחלט. הכל מכני. למה הורידו את מלאכת היד מתוכנית הלימודים והשאירו אותה רק כמגמה לבחירה? מורים ליצירה לא מפתחים בכלל את הדמיון של הילדים. משתמשים במילים לועזיות מפוצצות כמו 'נרטיבים'. אני לימדתי מהבטן, מהנשמה. למה לא מוציאים אותם לרחוב לחפש דברים? כל היום הם יושבים מול המכשיר הזה ביד ומתקתקים. זה נורא. עם הנכדים שלי הצלחתי קצת לגרד את שכבת האטימות, תודה לאל. הנכדה שלי, שהיום היא בת 17, מתעניינת לאחרונה בעבודות שלי, וזאת נחת גדולה".

עוזיאל מתפרנסת כיום מדמי שכירות שהיא מקבלת על דירות שירשה, אבל היו ימים שהרוויחה "כסף גדול" מעסק עצמאי שיזמה - עיצוב תמונות ושעונים מפולימר מותך, שאותו יצקה בתבניות מיוחדות. בנוסף, קיבלה לחשבון הבנק "תמלוגים נאים" מסידרה של ספרי מלאכת יד, שאותם תירגמה. "הציגו את זה, לצערי, כאילו כתבתי אותם בעצמי, אבל זה לא היה נכון".

בתחילת שנות ה?80 עיצוביה היו מבוקשים יותר מאלה של פיליפ סטארק. "מכרתי כמו משוגעת בכל הארץ וגם בחו"ל. זה היה אז חידוש גדול מאוד. בשלב מסוים זה נגרר להתנגשות עם שלטונות המס. מע"מ תבעו אותי למשפט, אמרו שבגלל שבעבודות שלי יש מנגנון של שעון, אני צריכה לשלם מס כמו זה של מוכר שעונים, אחוז מסוים מהמחיר שבו נמכרת כל עבודה. בבית המשפט עמדתי ככה, כמו פרקליטה, ואמרתי בתיאטרליות: 'אדוני השופט, אם היו מדביקים שעון על הפטמה של "מונה ליזה", מע"מ היה מבקש אחוז מהמיליונים שהיא שווה?'".

אז יצאת זכאית?

"לא. פסקו לרעתי, אבל מע"מ ויתרו לי בסוף. בדיעבד התברר לי שגם התובעת במשפט וגם השופט החזיקו עבודות שלי בבית".

היא עדיין מלמדת מלאכה, נותנת שיעורים פרטיים לכמה תלמידות מבוגרות שהיא מכנה "גרופיז מהימים של אז". בפרץ בלתי נשלט של נוסטלגיה אני מבקש ממנה טיפ אחרון של מלאכת יד לקוראים, כדי לחזור הביתה עם טעם של "זיפ" בלב, לזכר הימים הטובים שבהם היינו פוגשים מייד אחריה את "רגע עם דודלי".

עוזיאל סורקת את החצר, ואני מתחיל לשמוע בראשי את מנגינת הפתיחה. עוד רגע היא תסנן "שלום לכם, ילדים", וחיוכה יסחף אותי במנהרת הזמן. היא מרימה ענף זרוק, "כזה עם הסתעפויות", ומציעה לצבוע אותו ולקשור עליו סרטים צבעוניים - "בדיוק כמו שעשיתי באחת העבודות שלי, 'עץ המשאלות'. ואז כל שנותר הוא להניח מול העיניים, באגרטל שקוף".

בלי שהכינונו שום דבר מראש?

"הפעם בלי".

yaakovl@israelhayom.co.il