וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"ההתרגשות היא חלק ממני"

חגית רון רבינוביץ

17.5.2013 / 6:00

אריק זאבי סיים ללקק את פצעי הכישלון באולימפיאדה בלונדון והבין שהוא חייב להחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. ההארה הגיעה בהרצאה בפני סוכני ביטוח

אריק זאבי מודע היטב לבעיה שיש לו עם ויסות מנגנון הדמעות. פעמיים במהלך השיחה עיניו מתמלאות דמעות של התרגשות. הן לא זולגות לו על פניו עד כדי הזדקקות לטישו, אלא נשארות כלואות בעיניים המלוכסנות שלו ומלחלחות אותן, והניסיון שלו להילחם בהן רק מעצים את ההתרגשות של היושב מולו. הוא כבר לא מובך מהעניין, כאילו השלים עם העובדה הזו באישיותו.

אריק זאבי. ברני ארדוב
"העיניים שלי היו אוטומטית נרטבות". זאבי/ברני ארדוב

כשהצלם מבקש ממנו להצטלם "עם חיוך גדול, כי בוכה כולם כבר ראו אותך", הוא מקבל את הסרקזם בחיוך גדול ומתמסר, חושף שיניים מושלמות. איך אף חברה של משחת שיניים לא עלתה עדיין על פוטנציאל החיוך המושלם של אריק זאבי.

"המורה היתה צועקת עלי - הייתי מתמלא דמעות. מישהו היה מתחיל איתי מכות - העיניים שלי היו אוטומטית נרטבות. בפועל הרי הייתי יכול לפרק את הילד הזה בשניות, זה לא שפחדתי ממנו, אבל הדמעות יצאו מעצמן. זה כבר לא מפריע לי, למדתי לקבל שההתרגשות הזאת היא חלק ממני, אבל יש לפעמים סיטואציות שזה יכול להעיד על חולשה, והדבר האחרון שאפשר להגיד עלי הוא שאני חלש. מבפנים אני ברזל, וכן, לפעמים זה יכול לעצבן אותי ממש שיוצא שאני כאילו בכיין".

רפוי, נינוח, שאנן וטועה

הדמעות הבליחו מעצמן בראיון שלנו כשזאבי (36) תיאר לפרטי פרטים נוקבים את הקרב האחרון בקריירה שלו, שבו נוצח בתוך 43 שניות על ידי הגרמני דימיטרי פיטרס, באולימפיאדת לונדון 2012. "מבחינתי זו היתה טרגדיה. הטראומה הכי גדולה שיכולה להיות לספורטאי אולימפי. בג'ודו אין מערכה שנייה כמו בטניס, אין 90 דקות כמו בכדורגל, לנסות לשנות ולהילחם על ההפסד הצורב. 43 שניות וזהו. גמרתי.

"אבא שלי ואחי אפילו לא הספיקו להיכנס לאולם. ארבע שנים של הכנות אינטנסיביות ירדו לטמיון. לכולם היה ברור שהיריב הגרמני היה פחות טוב ממני, גם לי כמובן, ומשהו בהנחה הבסיסית שלי שהוא לא יתקוף אותי, שהתבססה על שנים של ניסיון וביטחון עצמי גבוה, אולי גבוה מדי, היה שגוי.

"בתחילת הקרב הייתי רפוי ונינוח. ניצחתי את היריב הזה כבר כל כך הרבה פעמים, עשיתי קאמבק של ממש, חזרתי לצמרת העולמית אחרי שהספידו אותי, הייתי פייבוריט למדליה, המשפחה שלי היתה איתי. הכל היה עטוף לכאורה בעטיפה מושלמת, ובגלל רגע אחד מזוקק שאיבדתי ריכוז בגלל יהירות מסוימת - הכל נגמר. לפחות יש בזה תחושת שחרור שהאשם הוא בי ולא בשגיאת שופט".

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady

"לא הפסקתי לחשוב איך אני קם מהכישלון הזה"

שבוע אחרי ההפסד הצורם נסע זאבי עם אשתו רוית ושני ילדיו, נועם בת השלוש ותשעה חודשים ועמית בן השנתיים וחודשיים לחופשה מתוכננת בתאילנד. בימים הוא היה עסוק בלהתרוצץ עם הילדים בחופים המרהיבים, אבל הלילות גמרו אותו. "הייתי גמור, גמור. לא הצלחתי לישון, ולא הפסקתי לחשוב איך אני קם מהכישלון הזה. היו רגעים שהרגשתי שאני רוצה להמשיך, לצאת גדול מהעניין, וסימסתי למאמן שלי משם: 'ממשיכים הלאה'. הוא ענה לי 'אני איתך'. אבל ככל שפרטתי את התהליך לפרטים, הבנתי שאין לי סיכוי להגיע למדליה בריו. אני אהיה אז בן 40, לא אוכל שוב לדחות את החיים שלי בארבע שנים, לא לראות את המשפחה שלי. הרגשתי שאני פשוט לא שם. אני מדורג שלישי בעולם בכל הזמנים עם תשע מדליות באליפות אירופה, ואם אשיג עוד מדליה זה לא יהפוך אותי לשני".

הרחוב, שאהב לאהוב את זאבי, עטף וניחם ואהב אותו עוד יותר, למרבה פליאתו. "חשבתי שזהו, הלך עלי, אני מאבד את הכל, ופתאום היה פרץ של אהבה שקיבלתי מאנשים ברחוב. אני חושב שההפסד הטרגי שלי נגע בהם, והם היו שם בשבילי.

"לפני שנסעתי לאולימפיאדה היה לי רגע מדהים, כשבית קפה שלם שישבתי בו מחא לי כפיים ואיחל לי בהצלחה. זה לא שאני זוכה ריאליטי שבן רגע הופך להיות מוכר או זמר פופ מצליח. האהבה של הרחוב אלי נבנתה מסידני, דרך אליפויות אירופה והמדליה באתונה, אבל ברגע ההוא בבית הקפה הבנתי עד כמה אני מוכר ואהוב, וכמה חשובה לכולם ההצלחה שלי. והנה איכזבתי, והנה הפסדתי, בגללי, ובכל זאת האהבה לא הפסיקה לעטוף אותי".

עד היום בא אליו הקרב הזה בחלומות בדיוק כמו שבא בחלומות הקרב בסידני 2000, שבו הפסיד מדליה בגלל טעות של שופט, שהושעה לשנתיים אחרי אותו קרב. "הפסדתי הרבה פעמים בחיי, אני יודע להתמודד עם כישלונות, מיומן בלדבר אל עצמי ולהרים את עצמי. זה בדרך כלל קורה עם יעד חדש שאני צריך להתרומם אליו ולכבוש, אבל הפעם הבנתי שזהו, אין יעד נוסף. כשהודעתי על פרישה, אחרי חודשיים, בעצם זרקתי את עצמי לחלל כלכלי של כלום. לא היו מענקים, התמיכה המסורה של חברת מגדל הפסיקה. ידעתי שאם אני פורש, אני הולך לקראת אפס ודאות כלכלית ועומד בפתחה של תקופה שבמהלכה אני צריך להחליט מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול".

אופטימי. כי תמיד היה כזה

היה לו ברור שהוא לא מתנתק לגמרי מהג'ודו, והוא בחר להיות מאמן נבחרת הקדטים, אבל החלום האמיתי הוא לאמן את הנבחרת הבוגרת ולהוביל אותה למדליה אולימפית. רק ככה הוא יהיה מסוגל לסגור את המעגל הזה, לכפר על הטראומה שלו ולסגור את החור בלב. פעמיים בשבוע מאמן זאבי את בני הנוער, בערבים. מחנך אותם לתת את כל מה שהם יכולים, לעשות את המקסימום. "אני לא דורש מהם מדליות, אבל אני כן דורש מהם לא לוותר בשום צורה ולתת את כל מה שהם יכולים".

הוא דווקא אופטימי בנוגע לעתיד ענף הג'ודו. אולי בגלל שהוא אופטימי מטבעו, ואולי הוא כבר קצת פוליטיקאי. "נבחרת הגברים והנשים הביאה הרבה כבוד באליפות אירופה האחרונה, ואפשר בהחלט להיות אופטימיים בנוגע לאולימפיאדה הבאה. תראי, גם נבחרת הנשים - שעד לפני שנתיים בעצם לא היתה קיימת - מצליחה להתברג ברמה העולמית, כמעט בכל משקל יש היום ג'ודוקאית מוכשרת. אורן סמדג'ה (מאמן הבנים) ושני הרשקו (מאמן הבנות) עושים עבודה מצוינת".

מה העמדה שלך בפרשת אליס שלזינגר, שלא נסעה לאליפות בגלל סירובו של האיגוד לממן את נסיעתו של מאמנה האישי וארוסה, פאבל מוסין?

"היא ספורטאית מוכשרת מאוד, ברמה גבוהה מאוד, אבל חבל שהיא שוברת את הכלים ולא מתחרה. לא משנה מי צודק בסיפור הזה - אין לצערי אף דוגמה מהעבר שספורטאי הצליח להכניע את המערכת. אחרי אולימפיאדת בייג'ין לקחו לי את המאמן האישי, את הפיזיותרפיסטית, את יריב האימונים שהיה צמוד אלי, פשוט החליטו לקחת לי את הכל. ואני ביקשתי מהצוות להמשיך איתי חצי שנה בחינם, כדי להתאושש ולהוכיח את עצמי. אני חושב שצריך קודם להגיע להישגים, ורק אז לבוא בדרישות".

במקום עשרים טיסות לתחרויות מדי שנה, הוא טס היום עם הנערים רק ארבע פעמים. מנצל את הלבד שלו במטוס לקריאה אינטנסיבית, כי בבית אין יותר מדי זמן, האבהות לשני ילדים שיש ביניהם הפרש של שנה וחצי שואבת הרבה אנרגיות. שני ספרים הוא מחסל בכל טיסה. אחד קליל, ג'ון גרישמי כזה, אחד יותר מעורר מחשבה, למשל "המשחק של אנדר", שאותו קרא כבר שבע פעמים.

"כשהייתי ילד קראתי אנציקלופדיות, אבל רק בשביל לדעת. בשביל האינפורמציה, לא בשביל הנשמה. לא באמת קראתי ספרים, וגם בית הספר לא הצליח לחנך אותי לאהבת הקריאה, למרות שהייתי תלמיד טוב בסך הכל, כשהייתי. בתיכון כמעט לא נכחתי בבית הספר, וטיולים שנתיים בכלל היו מוקצים מחמת טיסות לתחרויות.

מקפיד לא לאכול לפני ההרצאה

"בגיל 18 הייתי עם אורן סמדג'ה בתחרות ביפן, ושיעמם לנו באופן שפשוט לא היה לנו מה לעשות, עד כדי שיגעון. לאחד החברים שלי היה שם את 'ארי יהודה' של ויקטור אוסטרובסקי, הספר שלו על המוסד. קראתי אותו בלית ברירה, כי השיעמום חירפן אותי - ועולם שלם נפתח בפניי וסחף אותי. התחלתי לקרוא מתוך תשוקה אמיתית, ולא מתוך הכרח".

שני הערבים של אימון הנערים, שממלאים רק חלק קטן מהשבוע שלו, הותירו אותו עם שאלה גדולה: אז מה עושים עכשיו. בינתיים הגיעה הצעה לקמפיין כחול?לבן של משרד התמ"ת, וזאבי הצטלם לסרטון פרסומת שהתכתב בהומור ציני עם הפרישה שלו. אין לו בעיה עם זה. אחר כך הגיעה ההצעה להיות פרזנטור של רשת מועדוני הספורט "הקאנטרי". תמונותיו מרוחות על שלטי חוצות ענקיים, ולו רצה, זאבי היה יכול להרשות לעצמו להירגע עם עניין הפרנסה, לפחות לשנה. או שלא.

"זה לא שאני יכול לאפשר לעצמי לחיות ברווחה כלכלית. אני גר בצפון תל אביב כי התאהבתי במקום הזה עוד כשהייתי רווק, אבל יש לי משכנתא, ולשלם לשני גנים פרטיים בצפון תל אביב זה תיק לא פשוט. אני בשלב שאני חייב לייצר לעצמי פרנסה ראויה".

הוא לא ישכח את היום ההוא, שבו הציעו לו הספונסרים שלו מחברת מגדל להרצות בפני סוכני החברה ולספר להם את סיפור הניצחון באתונה. הוא הרגיש שמשהו טוב ונכון קורה שם בינו לבין הקהל, ואחר כך הגיעה ההצעה מקונברס להרצות באנגלית, והוא אמר כן. עד היום הם לא יודעים שהוא שינן את כל ההרצאה בעל פה מרוב לחץ. "זה היה צומת מאוד חשוב בחיי, כי מאז קונברס ההרצאות שלי התחילו להתגלגל, והיום הן מקור פרנסה מאוד חשוב. יכולתי לחשוש ולהגיד לא, אבל אמרתי כן, ואיזה מזל שלקחתי את הפנייה הזו".

בהתחלה היה מתרגש מאוד, מקפיד לא לאכול לפני ההרצאה, "בדיוק כמו שהייתי מכין את עצמי לתחרויות. רק שבתחרויות תמיד היה אלמנט אי ודאות - יש לפניי מתחרה, אני לא יודע מה הוא יעשה ואיך יסתיים הקרב. בהרצאות שלי הכל ידוע מראש. אני יודע איך אני מתחיל ואיך אני מסיים, אני הרי מספר את עצמי, זה לא שאני צריך להיזכר בפרטים".

כמו סטנדאפיסט מיומן, זאבי שיפר את המופע שלו, שנקרא "לנצח את קרבות היום?יום". הוא הבין מה עובד על הקהל המאזין, מה מצחיק אותו, מה מרגש אותו. היום הוא כבר מרגיש נינוח, נוסע בכל רחבי הארץ עם הרכב ההיברידי שלו, שקנה בליסינג מימוני ("אני מתחבר לאג'נדה הירוקה שלו"), לכל מקום שרק יזמין אותו - מקיבוצים ועד חברות הייטק, מספורטאים ועד סוכני ביטוח. הוא מרצה מבוקש.

מה תעשה עם עצמך?

רבע שעה לפני תחילת ההרצאה שלו בפני עובדות חברת הייטק בפתח תקווה, זאבי מאוד רגוע. "אני מתרגש, אבל זו התרגשות טובה כזאת שאני אוהב, לא התרגשות שהופכת לי את הבטן". הוא שוב יחזור על עניין ה"ידוע וברור" ויודה שבג'ודו היה לו מאוד קל כי הכל היה מוגדר וברור, היו חוקים ומותר היה לעשות הכל במסגרת החוקים כדי לנצח.

"בקרב על המזרן אני יכול להיות קשוח ואגרסיבי, רע במובן הטוב של המילה. אני יודע מה מותר לי, מה אסור לי, אני מלך, אעשה את הכל כדי לנצח. בעולם האמיתי קשה לי עם זה שאין חוקים ברורים. למשל, קשה לי עם עימותים בין?אישיים בעולם העסקי, אני משתדל לנהל אותם מרחוק, ויש לי סוכן מסור. אבל אני יודע שאני חייב לתרגל את עצמי להיות יותר קשוח, לענות ולעמוד על שלי, גם אם קשה או לא נעים.

"באבהות קל לי, הרי הפוזיציה מוגדרת וידועה, אני אבא, אתם ילדיי. גם בתור מאמן אני מרשה לעצמי, כי אני המאמן ואתה החניך. אבל כשהפוזיציות לא מוגדרות קשה לי. אני חייב להודות שאפילו קשה לי עם הראיון הזה, כי אני לא באמת יודע איפה עובר הגבול ביני לבינך. מה מותר לי להגיד, מה אסור, איפה עובר הגבול שלך בשאילת שאלות, איפה עובר הגבול שלי במתן התשובות".

כשהוא אומר את הדברים האלה, סוד קסמו מפוצח. הוא איש ענק, ששוקל מאה קילוגרמים של משקל אולימפי ועוד עשרה שנוספו לו בלי משים מאז אוקטובר, והם מטרידים אותו. הוא הגיע לפסגות בענף ספורט פיזי, אגרסיבי, אבל בסופה של תחרות הוא חוזר להיות אריק העדין, המנומס, הביישן, זה שקשה לו עדיין לעמוד על שלו במיני עימותים. והקטבים הללו באישיותו משלימים אותו לכדי שלם מסקרן, אחר, כאילו את כל האגרסיות שטמונות בו, שאיש לא רואה, דאג להוציא על מזרן הג'ודו.

ועדיין, גם עם עשרה קילוגרמים עודפים הוא "חתיך הורס!" כמו שמסננת אחת המשתתפות אחרי שהיא מביטה בתמונה המשותפת שלה איתו. כולן רוצות להצטלם איתו, והוא עושה זאת בסבלנות, מחייך את חיוך הקולגייט שלו. "אני לגמרי מבין מאיזה מקום זה בא, וגם אם מדובר במאה ילדים שרוצים להצטלם איתי, וזה לוקח שעות, אני מנגן לעצמי שיר בלב ועושה את זה. נכון, לפעמים זה לא מתאים ולא נוח, במיוחד לאשתי רוית, שהיא צנועה ונחבאת אל הכלים, ויש נשים חסרות טקט, שיסלחו לי מראש. אני תמיד טורח להזכיר לעצמי שאני לא איזה כדורגלן כוכב, אלא הגעתי לאן שהגעתי מעולם הג'ודו, לא ספורט כזה פופולרי בעבר. זה לא טריוויאלי בכלל".

הג'ודוקא הישראלי אריק זאבי (למטה) בסידני 2000. AP
"לא הייתי רוצה שהילדים ייכנסו לנעליי". זאבי באולימפיאדה בסידני ב-2000/AP

הוא מתחיל לדבר אל המיקרופון, ובאולם משתרר שקט. "אני רגיל למבט המופתע הזה של: 'וואללה, בחיי שהוא מצליח לתפוס אותנו'", יספר אחר כך. הוא עובר בנקל את מבחן הסמארטפונים, שיעיד עד כמה הוא מעניין. אף ראש לא מורכן כלפי מטה, אף מאזינה לא מסמסת בהיחבא. כולן מישירות מבט אל האלוף האולימפי, והוא ממגנט אותן בכריזמה של טאלנט, נותן וואן?מן?שואו רהוט, שנון, מצחיק. זאבי שולט לגמרי ברזי הרטוריקה, מנחית את הפאנצ'ים בתזמון מדויק, מרגש אותן, מצליח לגעת. כשהוא מקרין סרט ממצלמת וידיאו ביתית של האוהדים שרים את ההמנון במעמד קבלת המדליה האולימפית באתונה, אני מוכנה להישבע שעיניו שוב מתלחלחות.

הוא מספר בכנות על חוויות ההצלחה והכישלון שלו במהלך הקריירה. הג'ודו הוא בעצם רק סיפור כיסוי: חוץ מהמילה איפון, שכולם למדו מיעל ארד, הוא לא מזכיר שום פרט טכני על הספורט הזה. אפשר להזדהות בקלות עם התובנות שלו, לקבל השראה מהדרך המנטלית שעבר. הוא ממליץ להציב יעדים גבוהים, לחלום רחוק, לתעל את הכעסים למקום טוב, וללכת עם תחושות הבטן. לא תמיד חייבים להתייעץ על הכל. "הפכת בעצם להיות סוג של אלון גל, מנטור, קואוצ'ר מעצים?" אני שואלת אותו בסוף ההרצאה, אחרי שגדודי הנשים מסיימות להצטלם איתו, להודות לו ולהגיד לי בלחש "אין, הוא מהמם".

"באמת הציעו לי לעשות אימונים אישיים לאנשים, אבל אני עדיין לא מרגיש נוח לקחת אחריות על חיים של מישהו. אני כן מקווה שההרצאות שלי משמשות השראה לצמיחה ולהתמודדות, ואני בשלב של גיבוש סדנאות, בנוסף להרצאות.

"הפעם הראשונה שהתוודעתי לעוצמה שכנראה יש בי היתה בסוף הרצאה לעובדי המחלקה האונקולוגית של איכילוב. זה לא יהיה צנוע להגיד שעשיתי את זה בהתנדבות, אבל עשיתי את זה בהתנדבות. ניגש אלי פרופסור גדול ומבוגר ממני, עם אשתו הפסיכולוגית. הם רצו להתייעץ איתי על משהו שקשור לבן שלהם. רציתי לשאול אותם: 'אתם בטוחים שאיתי אתם צריכים להתייעץ?' ובאותו שלב הבנתי כמה זה באמת חזק, כמה זה עובד על אנשים. אי אפשר לקחת ממני את ההבנה בכישלון ובצמיחה ממשברים. שנים של התמודדות, דיבור עצמי ודמיון מודרך עשו את שלהן".

אז לזאבי עוד לא ברור מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, אבל לפחות יש לו כיוון. ותוכניות, וחלומות. כמה דקות אחרי סוף ההרצאה הוא יתנצל: "תסלחי לי, נכון? כבר ארבע, אני חייב לרוץ לקחת את הילדים". הוא מעיד על עצמו שהוא אבא טוב, מעורב, מחובר. מהרגע הראשון טיפל בהם, החליף טיטולים. מי שנאבק עם מאה ק"ג של אגלי זיעה כבר לא נגעל מכלום. היום הוא קופץ איתם בג'ימבורי ושוחה איתם בשיעורי השחייה, ואם עמית ימשיך בגילויי ההתלהבות שלו לג'ודו, אז הוא ילך לג'ודו, בינתיים מתוכנן לו חוג כדורסל.

כן, הוא דווקא ירצה שהם ילכו לחוג ג'ודו, כי יש בספורט הזה הכל: עבודה על צד ימין ועל צד שמאל, הפעלת גפיים עליונות וגפיים תחתונות, משמעת, עבודת צוות. כשיגדלו, הוא מקווה שיהיו ספורטאים תחרותיים. אבל לא בג'ודו, בענפים אחרים.

"לא הייתי רוצה שייכנסו לנעליי, זה מרגיש לי כמו משקולת לא בריאה. אין לי דוגמאות טובות של ילדים של ספורטאים מצטיינים, שהצליחו כמו אביהם. בתחומים אחרים זה קורה, אגב. אם עמית באמת יהיה מוכשר וירצה להתחרות אני לא אעמוד בדרכו, אבל אני מעדיף שזה יהיה בענף ספורט אחר. אני תמיד אומר להורים שמתייעצים איתי: 'שילחו את הבן שלכם לבית הספר בשביל ההשכלה הפורמלית - ולספורט תחרותי בשביל ההשכלה המנטלית'".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully