שבוע הבא ינחת אצלנו, פעם נוספת, מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי. מרצו ונחישותו לקדם שלום ישראלי?פלשתיני ראויים להערכה, אך קשה לדעת באיזו מידה קרי באמת מאמין שהיכן שלא הצליחו קודמיו בתפקיד - להביא את הצדדים לשולחן המו"מ - גורלו שלו ישפר עליו. מה שממריץ אותו ומה שמשחק לטובתו, לפחות בעיניו, זה שהוא רואה בתפקידו הנוכחי את פיסגת פעילותו הציבורית והפוליטית, ושאין לו שום אמביציות נוספות לעתיד (ותקוותו ששלום ישראלי?פלשתיני יכניס אותו לספרי ההיסטוריה). גם נתמזל מזלו שהמחדל האמריקני החמור בבנגאזי, שגרם למותם של שגריר ארה"ב בלוב ושלושה עובדי שגרירות נוספים בידי טרוריסטים ג'יהאדיסטים, לא היה במשמרתו אלא בזו של הילארי קלינטון, כך שאין מאחוריו קופת שרצים.
גנרל גרמני ידוע אמר פעם שהוא מעדיף קצינים חכמים ועצלנים על אלה שהם פחות חכמים אך חרוצים מדי. קרי בהחלט אדם חכם ובעל ניסיון, והוא הוכיח זאת במשך עשרות שנים של פעילות ציבורית בסנאט ובתפקידים אחרים, אך נשאלת השאלה - האם להיטותו הרבה להגיע לתוצאות ולוח הזמנים הקצר שהוא הקציב לעצמו בהקשר זה לא יהיו בעוכריו? לאמריקנים יש, כידוע, נטייה להאמין שלכל בעיה יש פתרון (בניגוד לבן?גוריון שצוטט פעם ש"אם אין פתרון, אין בעיה"), ואף שעקרונית יש בגישה זו הרבה מהחיוב, היא מתקשה לעתים להתמודד עם הבעיות ארוכות היומין בחלקים השונים של העולם דוגמת הסכסוך היהודי?ערבי (ולא רק הישראלי?פלשתיני) בן מאה השנים ויותר.
במעמד הצילום ("פוטו?אופ") עם נציגי הליגה הערבית בוושינגטון לפני כשבועיים הדגיש קרי שארה"ב מצדדת במו"מ ישיר בין הצדדים ואף חזר על עמדה זו בפגישותיו עם השרה הממונה על המו"מ, ציפי לבני, ועם שליחו של ראש הממשלה, יצחק מולכו. אך הוא גם הוסיף שמאמציו בעניין השלום "זכו לחיזוק" עקב החלטת הליגה להכניס שינויים מקלים, כביכול, במה שמכונה "תוכנית השלום הערבית" מ?2002.
יש לזכור כי במתכונתו הנוכחית משקל החלקים השליליים במתווה זה גדול בהרבה מזה של חלקיו החיוביים, ומכל מקום, הוא אינו מתייחס כלל לתנאי הבסיסי ביותר של השלום ("תנאי" לא רק במובן המשפטי, אלא כתובנת יסוד ביחסים בין ישויות לאומיות), דהיינו הכרת העולם הערבי בכלל, והפלשתינים בפרט, במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. למרות החסר (המכוון) הזה במסמך הערבי, ישראל היתה אולי מוכנה לדון בכמה מפרטיו כל עוד יהיה ברור שאין המדובר במצע מוסכם מראש.
יש לקוות, אפוא, שההתבטאות החיובית הנ"ל של קרי על "היוזמה הערבית" לא תתפרש - לא על ידי הערבים ועל אחת כמה וכמה לא על ידי וושינגטון - כאימוץ גורף של "היוזמה" או של פרטיה.
קשה להיות אופטימיים
הפלשתינים, אף ששילמו מס שפתיים למאמציו של קרי, בפועל הזדרזו למלכדם מראש. טווח החודשיים שהוצב על ידי קרי כיעד לתחילת המו"מ קשור בהתחייבות של אבו מאזן שלא לנקוט בפרק זמן זה צעדים חד?צדדיים נוספים באו"ם או במסגרות בינלאומיות אחרות, אך אם הציפייה האמריקנית היתה שבשלב זה הפלשתינים ייסוגו (לפחות מילולית) מתנאיהם המוקדמים למו"מ, התוצאה היתה הפוכה: לא רק שלא חזרו בהם, אלא שכפי שהודיעו בראשית השבוע אף חזרו עליהם ביתר שאת, כלומר - שישראל תסכים מראש לקווי 67' כגבול בינה לבין המדינה הפלשתינית, תפסיק כל בנייה מעבר ל"קו הירוק", כולל ב"גושי ההתיישבות" ובירושלים, ותשחרר עצורים פלשתינים.
במילים אחרות, הפלשתינים וידאו מראש שמו"מ על פי העמדה המוצהרת של ארה"ב וישראל, דהיינו ללא תנאים מוקדמים, לא יתקיים. המזכיר קרי ימשיך בוודאי במאמציו, אך לנוכח הסרבנות הפלשתינית קשה להיות אופטימיים שצעדיו יישאו פרי.