ראניה דנדן, אישה בשנות השלושים לחייה, היא בת למשפחה ערביה-נוצרייה מעכו. עם זאת, כבר מילדות, למרות התרבות הנוצרית עליה גדלה וחונכה בבית, היא נמשכה דווקא לזו היהודית. "מילדות תמיד נמשכתי לסיפורי הניסים בברית הישנה, שזה התנ"ך היהודי למעשה. כל סיפורי הניסים והכוח שמתואר שם ממש הקסימו אותי", היא מספרת.
לאור הסקרנות התרבותית שפיתחה כבר מילדות למסורת היהודית כבר כמה שנים שהיא מנסה להשלים תהליך של התגיירות, בסופו היא שואפת לנהל אורח חיים יהודי-דתי. "אני חושבת שזו האמת ואני רוצה להיות חלק מזה", היא טוענת. בשל מוצאה, בית הדין לגיור בצפון מסרב לתמוך בבחירתה ולאפשר לה לנסות לעבור את התהליך שהיא כל כך חפצה בו.
ההחלטה להתגייר גמלה בליבה של ראניה לפני שבע שנים, לאחר גירושיה מבעלה. לדבריה, מה שהשפיע עליה במיוחד באותה תקופה הייתה העובדה כי היא נשארה לבדה, ללא מקום לגור בו. "אחרי הגירושים הילדים לא רצו להיות איתי ונשארו עם הגרוש שלי", היא מספרת בעצב. "גם משפחתי לא רצתה לקבל אותי, ולא היה לי איפה להיות. ניגשתי לאחת הכנסיות בעכו ותיארתי בפני האחראי את מצבי. לשמחתי הוא עזר לי ונתן לי למשך מספר חודשים חדר בדירה בעיר ששייכת לכנסיה, עד שהצלחתי לעמוד על רגלי ולממן שכירות בכוחות עצמי".
לדבריה, החדר בו גרה היה בשכונה יהודית בעל גוון דתי, דבר שהקסים אותה. "כל שבת ראיתי את המשפחות הדתיות יושבות יחד לסעודת שבת, ושרות זמירות מהתנ"ך. זה ממש הקסים אותי. בסופו של דבר, החלטתי עם עצמי להתגייר ולהתחיל מחדש". באותה תקופה ראניה מתחילה להתעניין בצורה הולכת וגוברת ביהדות. היא עוזבת את עכו ועוברת להתגורר בדירה שכורה בקרית מוצקין. בשלב מסוים, לפני כשלוש שנים, היא שומעת על הרב שמריהו שור מבית הדין לגיור בחיפה. שיחת הטלפון הלבבית איתו לא הכינו אותה לאכזבה שתבוא לאחר מכן.
"שמעתי על הרב שור והבנתי שהוא מקבל מועמדים לגיור והתקשרתי אליו. הוא היה מאוד נחמד בשיחת הטלפון והוא ביקש ממני לבוא לפגישה ולהכין קורות חיים. גם בפגישה הוא היה מאוד נחמד, והבטיח שיחזור אלי עם תשובה", אומרת ראניה. "אבל", היא ממשיכה, "אחרי שבוע הוא התקשר ואמר לי שאני צריכה להיות בקהילה דתית חצי שנה ולאחר מכן לחזור עם רב הקהילה לבית הדין. לא היה לי מושג במה מדובר ולמה בדיוק הוא מתכוון אבל הוא לא הפנה אותי לאף אחד והייתי צריכה להבין ולחפש קהילה לבד".
למרות שדרישה כזו לא מהווה חלק מתהליך הגיור הרשמי, ראניה הייתה מוכנה לקיים אותה, אולם בשל מוצאה היא לא מצאה, לטענתה, קהילה שתהיה מוכנה לקבל אותה לחיקה. לאחר מספר חודשים נפתחה לכאורה דלת נוספת בפניה של ראניה אבל גם היא נסגרה לאחר מספר חודשים. היא מספרת כי "ידיד אחר סיפר לי שיש פרסום בנוגע ללימודי יהדות לגיור בטכניון. נרשמתי והתחלתי בלימודים. זה היה ממש מהנה, מבחינתי זה לא היה לימודים אלא ממש חוויה רוחנית והשקעתי בזה המון. הרגשתי שזה הולך להסתיים ואוכל להתגייר כמו שאני רוצה".
אבל, היא ממשיכה, "לאחר מספר חודשים בקורס הגעתי לבית הדין כמו שאר המועמדים, והתברר שהם ידעו על בואי וסגרו את הדלת בפני. הרב שם אמר לי שאני חייבת להיות עם קהילה במשך שישה חודשים ורק אחר כך הם יחליטו לגביי. למרות שהסברתי לו שקהילות לא רוצים להכניס אותי זה לא עזר. אמרתי לו שאני מוכנה לעשות הכול אבל אני צריכה שהם יתנו לי תמיכה. בקשתי שהם ימצאו קהילה וידברו עם הרב שיקבל אותי לחצי שנה. הוא לא הסכים וממש יצאתי משם מתוסכלת ועם דמעות בעיניים. זה היה ממש מעליב".
"מקווה שבסוף זה יקרה"
לא זמן רב לאחר החוויה הלא נעימה בבית הדין לגיור, החלה ראניה להרגיש שאולי המזל עומד להשתנות. היא הכירה את בן זוגה הנוכחי, שהוא ממוצא יהודי, ולשניים אף נולד בן לפני עשרה חודשים. בן זוגה של ראניה מזכיר לה את הסיפור התנ"כי על בועז ורות. בועז לקח את רות למרות הקשיים, גייר אותה והתחתן איתה.
בחג השבועות מקובל, על פי המסורת, לקרוא את מגילת רות. מי שמעיין בסיפור לא יכול להתחמק מהתחושה שתמיד היה מסובך להצטרף לעם ישראל ולאו דווקא מסיבות מוצדקות אלא מתוך שמרנות לא ברורה. במקרה של רות בסופו של דבר זה הסתדר, ומנישואיה לבועז בסופו של דבר נולד דוד המלך לאחר שני דורות. שראניה נזכרת במגילה היא לא יכולה לעצור את הצמרמורת שהיא חשה.
"כשלמדתי את סיפור המגילה בכיתה בטכניון ממש הצטמררתי ובכיתי", היא משחזרת. "תוך כדי הלימוד הרגשתי את כל מה שהיא עברה ואל כל הקשיים שהיא חוותה עד שבסופו של דבר היא הצליחה להתקבל לעם ישראל. אני מאמינה שאלוהים בוחר את האנשים שלו, ואני מאמינה שגם אני צריכה להיות יהודייה ושבסוף זה יקרה".
ממערך הגיור במשרד ראש הממשלה לא נמסרה תגובה.