מתן תורה ביחד ולחוד

מעמד הר סיני וקבלת התורה ניצבים במוקדו הרוחני?דתי של חג השבועות, שאותו נציין מחר. לפי המסורת, בעת מסעותיו הארוכים במדבר סיני התאפיין העם ב"שבטיות" שבו. כל שבט חי לעצמו, עם דגל משלו ו"נשיא" משלו. אך דווקא במעמד הר סיני נתאחדו כולם אל מקום אחד - גברים, נשים וטף. ללא הבדל מין, עדה, שבט ומוצא. לכולם היה חלק בקבלת התורה.

מעמד זה מזמין אותנו בכל שנה לעיון מחודש במתח שבין סיני וירושלים, בין הכלה והדרה, בין שבטיות ואחדות העם, בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

מעמד הר סיני מסמל את ההכלה ולא את ההדרה, את האחדות ואת הערבות ההדדית שבין כל חלקי העם. תורה ש"כל ישראל יש להם חלק" בה. ביטוי לכך נתנו חכמים במדרשם על הפסוק: "ו?י?ח?ן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ב'), "ו?י?ח?ן" - לשון יחיד (ולא: "ויחנו") - מלמד שכל ישראל ניצבו לרגלי הר סיני באותה שעה "כאיש אחד בלב אחד".

הדבר בולט גם לאורך הפרשה כולה. היא פותחת ב"עם" כולו וביעד שמוצב לכל הנמנים עימו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". "אתם" - העם כולו. לא רק יחידי סגולה, אנשים מיוחסים, אלא "כולכם". שאיפתה של תורת ישראל אינה מתמצה בצורך להקים "מחלקת קדושה" או "אגף רבנות", אלא "ממלכה" שלמה שכולה, על כל מרכיביה, היא "ממלכת כהנים וגוי - העם כולו - קדוש". לכן גם בהמשך מדגישה תורה: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה".

עיון בהמשך התיאור של קבלת התורה בספר שמות מגלה דבר מפתיע. ביום המחרת כתב משה את התורה, לימד אותה את בני ישראל, והקים 12 מצבות כנגד "שנים עשר שבטי ישראל (שמות כ"ד, ד'). אם אכן היתה אחדות מופלאה כל כך במעמד הר סיני, מדוע לא הסתפק משה לאחריו בהקמת מצבה אחת, אחידה?

דומה שטמון כאן רעיון חשוב שהיה ליסוד מוסד בעולמה של היהדות: אחדות אין פירושה אחידות. להפך. הפלורליזם, המחלוקת וריבוי הדעות הם ממאפייניה המרכזיים של תורת ישראל. ואכן, בעל "ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, מגדולי חכמי ההלכה במאה ה?20, המשיל את התורה לתזמורת סימפונית: כאשר כל נגניה מנגנים בכלי אחד, המנגינה משעממת, מונוטונית וחסרת תוכן. דווקא ריבוי הכלים וגיוונם יוצרים את התוכן העשיר המרהיב.

לאור זאת, אפשר שאין זה מקרי שליל חג השבועות מכונה במסורת ישראל בשם "תיקון", תיקון ליל שבועות. מעבר למסרים הקבליים שנתלו ב"תיקון" זה, יש בו גם תיקון חברתי חשוב ביותר. בלילה זה עוסקים הכל, ממש כבשעת מתן תורה, בלימוד תורה משותף. בעלי רקע שונה ודעות מגוונות, אנשים מכל החוגים והשבטים, מתקבצים יחדיו ולומדים במשותף טקסט אחד. הפרשנויות שניתנות לו יכולות כמובן להיות שונות, שהרי "שבעים פנים לתורה", אך המסגרת משותפת לכל. יש בחוויה רוחנית זו בסיס ליצירת עולם מתוקן יותר. עולם שבו חיים גם בעלי המחלוקת בשלום וברעות ולומדים להתייחס גם ל"אחר" מתוך סובלנות וכבוד הדדי.