בועז ורות, סיפור חיינו

"אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקיי" (רות המואבייה, מתוך מגילת רות).

את הסיפור הבא, המשמעותי ביותר בחיי, אפשר להתחיל בתאריכים שונים: אפשר, למשל, לספר אותו מ?7 בפברואר 2004. ישבתי אז בטיסת אייר פראנס, כשדיילת צרפתייה, ונסה קרלי, ילידת קורסיקה, קידמה את פניי, אז עיתונאי ישראלי בצרפת, בטיסה מפאריס למומבאי, בדרכי לסקר את ביקורו של שר החוץ סילבן שלום בהודו. אני חייב להודות כי מהרגע הראשון, כשמבטינו הצטלבו, ייחלתי לעצמי שאותה דיילת תהיה הדבר האחרון שאראה, עם ילדיי, ביום שבו אעצום את עיניי לנצח.

יכולתי גם לפתוח ב?25 בנובמבר אותה שנה, עת כיהנתי כשגריר ישראל במאוריטניה, מדינה ערבית מוסלמית בצפון?מערב אפריקה, כשאותה ונסה, אשר עימה שמרתי על קשר, אירגנה לי מסיבת יום הולדת בנואקשוט הבירה והקריאה לי בהפתעה גמורה את הפואמה של הסופר והמשורר הצרפתי ויקטור הוגו על המפגש הרומנטי בין בועז לרות. ונסה לא ידעה אז כי 40 שנה קודם שימש אותו שיר השראה לאמי, שהעניקה לי את השם בועז, כך שהמקור לשם היה ויקטור הוגו דווקא, ולא מגילת רות.

את הסיפור הבא יכולתי לפתוח גם ב?18 ביולי האחרון, עת שבתי ממסע הרצאות באוסטרליה מטעם ארגון קרן היסוד, בלי לדעת לאילו חודשים מטורפים אני נוחת: רגעי חרדה גדולים בחדרי ניתוח ציפו לי, לצד רגעים עצומים של שיכרון חושים והתרוממות נפש שבהם חוויתי אירועים משמעותיים כגון לידת בן או לידתו של ספר ("עובר כל גבול").

אבל את הסיפור הזה, הסיפור של חיי, אני רוצה לפתוח ברגע המשמעותי מכולם, רגע הגיור של בת הזוג שלי. כן, אותה ונסה מהטיסה למומבאי, אחרי שנים ארוכות של לימוד והכנה. הרגע הנפלא בכ"ה באלול האחרון - שבצירוף מקרים מרגש ומצמרר הוא גם יום בריאת העולם לפי המסורת - שבו ונסה, מול אב בית הדין הרבני בתל אביב, אמרה את המשפט הבא: "הריני מקבלת עלי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה ואת כל מצוות החכמים ואת כל המנהגים הטובים של עם ישראל ואני מאמינה בהשם אחד. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

קשה לתאר את ההתרגשות ברגע שבו ונסה הפכה לרות ובתנו טס הפכה למיכל, אחרי שהאם והבת טבלו בהתרגשות רבה במקווה השכונתי. זה הרגע שבו לא רק זוגתך מצטרפת לדתך ולעמך, אלא גם צאצאיך. למחרת, אגב, כבר עמדנו מתחת לחופה. גם דוד, בני, שהיה שם איתנו, עדיין בבטן יש להודות, הצטרף אוטומטית לדת משה.

הסיפור הבא הוא סיפור על הליך ארוך ולא פשוט עם משוכות ועם קשיים לא מעטים, אבל המסקנה שלי היא שאם רוצים - זה אפשרי. הרבה סיפורים שליליים שמענו וקראנו על תהליך הגיור, אבל יש גם סיפורים חיוביים. והרבה. וכשבאמת רוצים ויש תמיכה של הקהילה - אפשר לעבור את זה. כך היה לנו.

צבא של אנשים עטפו אותנו בצמר גפן והנמיכו את המשוכות או, ליתר דיוק, הגביהו אותנו כדי שנצליח לעבור אותן. זה סיפור חיובי על הליך מרתק שבו למדתי דברים רבים, ובהם גם את תמצית היהדות כפי שאני היהודי מלידה רואה אותה היום: הזכות שבחובה של קיום מצוות. להבדיל מהחובה שבזכות, כפי שראיתי זאת קודם. הסיפור הזה הוא גם על רבנים אורתודוקסים עם גישה מאוד חיובית וגם פרגמטית.

בסיפור הזה מככבים "עמי אולפני גיור", שעם חברי קהילת "יחד" של בית הכנסת שבו אני מתפלל קרוב לשלוש שנים ברחוב צייטלין בתל אביב, עזרו ותמכו. זה סיפור על הרבה מלאכים שנקלעו לדרכנו, דוגמת הרב שאול פרבר שהראה את הדרך, והרב דוד בן ניסן שהיה המורה שלא עשה הנחות אבל הוכיח לזוגתי שהגר דווקא רצוי ביהדות. זה גם הסיפור של אביעד וחנה פרידמן, שבכל שבת עזרו לנו ולעוד זוגות רבים להגיע למקום שאליו הם רוצים להגיע. וזה גם סיפור על מלאכים לובשי חלוק, שהצילו תחילה את אמי ואחר כך את בני באיכילוב ובשניידר.

ואולי הדרך הטובה ביותר לספר את הסיפור הגדול של חיי היא פשוט לספר אותו בדיוק כפי שחוויתי את האירועים שהרכיבו אותו. נולדתי ב?25 בנובמבר 1964 בביה"ח קפלן ברחובות למשפחה שאותה אפשר להגדיר כמסורתית. אמי, בת רב, שמרה שבת, ובבית לא הדליקו אש, וקידוש יום השישי היה חלק בלתי נפרד מחיי. לאטליז ללא תעודת כשרות לא היה סיכוי שניכנס, וההכנות לחגים נמשכו כמה ימים. ובכל זאת, קשה להגיד שהיינו משפחה דתית. אחרי הקידוש, אני מודה, המתין לנו היומן, ששודר אז בערוץ הראשון.

השכן שלי, שהתגורר אז באותה קומה שלישית ברחוב קדושי קהיר בחולון, היה אביעד פוהורילס, שהפך לימים לעיתונאי. הוא ודאי זוכר כיצד בתור ילד בן 6 הייתי מגיע לדירתו כדי להאזין לתוכנית המיתולוגית "שירים ושערים" בשבת, כי לא הדלקתי רדיו כשאבא היה בעבודה (אייר פראנס). כמו כל המסורתיים, גם אני מצאתי לעצמי גוי של שבת, אביעד, גם אם הוא היה יהודי.

כאשר מפעם לפעם היה עולה סביב שולחן השבת הוויכוח אם אנחנו מרגישים לפני הכל יהודים או ישראלים, הייתי דווקא אני, הציוני הנלהב והצעיר שבחבורה, מוצא עצמי במחנה שמגדיר עצמו קודם כל יהודי. "ארץ ישראל היא תעודת הביטוח של מדינת ישראל", תמיד אמרתי, "והיא התקיימה גם כשלא היתה מדינה, ואם חס וחלילה תפסיק מדינת ישראל להתקיים (היו לי בילדותי גם רגעים פסימיים), מסיבה זו או אחרת, היא תוקם פעם נוספת בזכות הקשר הרצוף שלנו עוד מהמקורות לאדמה המובטחת".

ובכל זאת, בבגרותי בחרתי להתנחל בתל אביב ובפאריס.
העובדה שהוריי שלחו אותי לבתי ספר זרים בעיר יפו, בית ספר יסודי צרפתי (קתולי) ובית ספר תיכון בריטי (פרוטסטנטי), רק חיזקה באופן פרדוקסלי את החיבור שלי לארצי, לאמונה היהודית שלי ולתורה. דווקא בבית ספר שבו התלמידים גדעון נוח (רמת גן) ואבי לוי (בת ים) היו היהודים היחידים של השכבה, וסרז' תירוש בשכבה שמתחתינו, התחזק אצלי הקשר ליהדות. ראיתי את חבריי הגויים מכבדים את הנצרות ואת האיסלאם ועשיתי אותו הדבר, כיבדתי את דתי שלי.

כשהגיעה השבת ידעתי נגד מי משחקות הקבוצות האהודות עלי, כפר סבא וליברפול, אבל לא ידעתי, להבדיל, מהי פרשת השבוע. במילים אחרות - בכל הקשור ליהדות בהחלט היה לי חור בהשכלה. הבחירה ללמוד לתואר ראשון בהמשך בבר?אילן היתה כמעט טבעית. לא אכלתי אמנם שרצים ובשר לבן, חלילה, אבל לא הייתי בודק בציציות אם יש תעודת כשרות במסעדה ובוודאי לא סופר שש שעות בין מנת הווימפי (טרום מקדונלד'ס) שאכלנו אז - לגלידה האמריקאית שהיתה באופנה. אבל היו לי קווים אדומים.

חתונה עם צעירה לא יהודייה היתה אחד מאותם קווים אדומים שלא חוצים. אמנם גם אני הוקסמתי מ"המלאכיות של צ'רלי" (אנחנו, כזכור, בעידן הטרום?ריאליטי) ומהבלונדיניות הזרות בבית הספר שלי (סוזן, מנדי, לינדה, כריסטינה...), בנות הדיפלומטים מבריטניה, מגרמניה, מאוסטריה ומצרפת הרשימו אותי מאוד - וגם לברונטיות מטורקיה, מאיראן (בעידן הטרום?חומייניזם) ומהפיליפינים היה השארם שלהן. מן הסתם, היה אפשר לצאת איתן לסרט או לדולפינריום - אבל עד כאן.

גם אם הימים היו ימים של רומנטיקה (לפני ימי הרשת), לא היה אפשר לתכנן עתיד משותף עם אחת מבנות הכיתה. לי, לפחות, היה ברור שאין לי סיכוי להינשא לאהבת נעורים מבית הספר, ורווקות נצחית הובאה אז בחשבון. למרות החינוך הפתוח שקיבלתי והרבה סובלנות מההורים ומבית הספר, האמנתי תמיד כי יהודי צריך להינשא ליהודייה. נקודה. אבל החיים לימדו אותי שיש הפתעות.

שום דבר לא באמת הכין אותי לנסיעה להודו בפברואר 2004. למען האמת ביקרתי בימי חיי בעשרות מדינות (יותר מ?80, כולל 18 מדינות ערביות) אבל הודו, למרות קסמה וייחודה, אף פעם לא משכה אותי במיוחד. בנובמבר 2003 ביקש אברם גרנט, מאמן נבחרת הכדורגל הלאומית באותה תקופה, להיות באליפות אפריקה לאומות שנערכה בתוניסיה. מאחר שיחסים דיפלומטיים עם תוניסיה לא היו אז אחרי ניתוק היחסים באוקטובר 2000, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה, היה צריך להפעיל קשרים.

שר הפנים של תוניסיה דאז, עבדאללה קאבי, היה ידיד קרוב. נהגתי לאכול איתו במסעדת "בול רוז'" היהודית?תוניסאית ברובע התשיעי בפאריס, בעת שהתגוררתי שנה בעיר האורות. קאבי דאג לסידור אשרת הכניסה למאמן הלאומי, ואף נפגש עימו בלשכתו במהלך הביקור. מובן שהיה אסור לי לכתוב על כך. אלא שקשה לעיתונאי ישראלי לוותר על סקופ שכזה: מאמן נבחרת ישראל עם הנבחרת האלג'ירית ועם אוהדיה בתוניסיה. החלטתי לוותר על פרסום הצילום של גרנט עם קאבי, אבל כל השאר הפך לחגיגה עיתונאית. מובן שהדבר גרם לסערה בארץ, מכיוון שכל כלי התקשורת שלא זכו לסיפור (מאחר שאני אירגנתי אותו) תקפו את גרנט חזיתית. גרנט הפך לאדם המושמץ ביותר בכל עיתונות הספורט, שלא בצדק - חוץ מאשר בעיתוני דאז.

גרנט ואני שבנו לפאריס. המאמן הלאומי רצה מאוד שגורם רשמי בירושלים יגיד שהנסיעה שלו היתה חיובית ובכך ישתיק סופית את כל אותם אלה שטענו, שלא בצדק, כי המסע שלו היה חסר אחריות. שר החוץ סילבן שלום, אשר אליו התקשרתי, נידב לי את הכותרת הראויה: "כל אינטראקציה בין ישראלים לערבים היא דבר חיובי". כעבור כמה שעות חזר אלי השר שלום ותהה אם אני מעוניין להצטרף אליו למסעו בהודו. קיבלתי אור ירוק מהמערכת, וב?7 בפברואר עליתי על טיסת אייר פראנס מפאריס למומבאי, שם הייתי אמור להיפגש עם הפמליה של השר שיצאה למחרת משדה התעופה בן?גוריון.

הייתי באותם ימים עיתונאי פרוד, עם ילדה מקסימה, מאי, אז בת 14, מנישואים ראשונים. התגוררתי באבניו דה ניו יורק בפאריס, בדירה המשקיפה אל האייפל ואל נהר הסן, אבל גם אל המנהרה שבה נהרגה הנסיכה דיאנה באוגוסט 1997. הייתי מאוד נלהב מהמפגש הייחודי המצפה לי עם הודו, מדינה בעלת תרבות שזרה לי, ואפילו הכנתי בגדים הולמים לנסיעה שכזו: חולצות ומכנסיים בהירים מפשתן.

בעלייה למטוס האיירבוס 340 A בשעת בוקר מאוחרת קידמה את פניי דיילת בתספורת הכה ייחודית לדיילות אייר פראנס: השיער אסוף לאחור בפקעת תפוסה ברשת - ה?CHIGNON הצרפתי (גולגול) המפורסם. היא ניצבה בפתח המטוס והיתה יפהפייה אמיתית. פניה שידרו משהו אחר, נאצל ולא שכיח.

השעה היתה 10:30 בבוקר ומשום מה ביקשתי לתעד את הרגע. התיישבתי במושב שהוקצה לי, אך מייד התברר לי שאותו מושב אינו כשיר לקלוט נוסעים וכן כי הדיילת שקיבלה את פניי בפתח המטוס היא גם האחראית לאגף שלי. כשהודיעה לי כי המטוס מלא וכי אין מקום חלופי, הייתי מאושר. סיפרתי לה בשיא הרצינות שיש לי רגל מעץ ושהישיבה קשה עלי, ידיעה שגרמה לה להגיע במהלך הטיסה שוב ושוב למקום מושבי ולהתעניין בשלומי. בהמשך אמרתי לה שאני עיתונאי העובד בפאריס, סיפרתי לה מגוון בדיחות ונהניתי לשמוע את צחוקה העדין.

לקראת סוף הטיסה, שארכה כשבע שעות, אזרתי אומץ ואמרתי שהייתי שמח להיות איתה בקשר. "אמנם יש לי רגל מעץ, אבל הלב שלי לא מעץ...", חייכתי. היא חייכה אלי בחזרה. הנחתי בידיה פתק קטנטן ועליו מספר הטלפון שלי וגם מספר הטלפון של המלון שבו אשהה בביקורי במומבאי, מלון "טאג' מהאל". היא אמרה שצוות הדיילים מאייר פראנס מתאכסן במלון "אוברויי" (שני בתי המלון שכעבור שנים נפגעו בעת התקפת הטרור על מומבאי).

עם הגעתי למלון בדקתי שוב ושוב את מכשיר הסלולרי שלי, אך לשווא. כל צלצול או הודעת סמס לא הגיעו ממנה והתחלתי להתייאש. למחרת יצאתי מהמלון והתחלתי לפסוע לאיטי ברחובות מומבאי. חלק מהמראות ברחובות היו קשים, ושבתי למלון לארוחת צהריים. בסיום הארוחה ביקשתי לצאת שוב כשפתאום ניגשה אלי אישה לבושה מכנסי חאקי, שערה גולש ופזור, ובירכה אותי ב"בונז'ור מסייה" לבבי.

"אנחנו מכירים?" הבטתי בה במבוכה.

"אני חושבת שכן", חייכה. "הזמנת אותי להיפגש איתך. אתה כבר לא זוכר?"

"למה לא התקשרת?" שאלתי, מרגיש את פעימות ליבי שועטות במרץ.

"לא משנה", אמרה, "בשעה שלוש יש הרמת כוסית של צוות האוויר שלנו. אם בא לך, אתה מוזמן".

באותו ערב הצלחתי להתחמק מצוות האוויר שהזמין אותי להצטרף אליהם למסעדה הודית מקומית. הסיבה העיקרית לכך שממש שמחתי להתחמק משם היתה כי הדיילת היתה איתי. נפרדנו בסוף הארוחה. היא שבה למלונה ואני לשלי. למחרת עוד הספקנו להיפגש לסיור קצר בעיר, לפני שעליתי לטיסה לדלהי והיא חזרה לצרפת. קבענו להיפגש פעם נוספת, הפעם בצרפת. מהר מאוד הקשר התמסד, הכל היה מושלם מבחינתי וקיוויתי שגם מבחינתה. היתה רק בעיה אחת. ונסה לא היתה יהודייה.

"חלמתי עליך הלילה", סיפרה לי ונסה שיצאה לאחת מטיסותיה קצת אחרי שהכרנו. היא היתה ביוסטון, טקסס, ואני תקוע עם המאבטחים שלי בנואקשוט בירת מאוריטניה, ארץ מדברית שבה טמפרטורה של 48 מעלות היא דבר שכיח.

"אבל בחלום לא היית אתה", הוסיפה. "חלמתי עליך והיית בכלל דמות אחרת", אמרה לי. "מי היתה הדמות שראית בה אותי?" שאלתי, בתקווה לשמוע תיאור של דמות הוליוודית. "חלמתי עליך עם זקן לבן ועם מקל, מוביל שיירה". שמעתי הרבה דברים בחיים שלי. את זה עדיין לא.

אחרי שסיפרה לי כי דמיינה אותי בדמות משה, גילתה לי ונסה כי הפסיקה, ביוזמתה, לאכול בשר חזיר. אף אחד לא דיבר אז על חיים משותפים. "גיליתי תמיד עניין בעם היהודי", חשפה באוזניי במהלך ארוחת ערב במאוריטניה. היא סיפרה לי כיצד סבתא שלה, במהלך המלחמה בפאריס, ראתה במו עיניה את רדיפת היהודים במהלך משטר וישי.

"מסוכן להיות יהודי", נהגה לספר לה הסבתא. והנה, כמעט באותה נשימה סיפרה לי ונסה על רצונה להמיר את דתה, במילים אחרות: להתגייר - דווקא אחרי תיאורים קשים של גורל היהודים בשנות ה?40 בארצה, ובעודנו במדינה ערבית שהאוכלוסייה שלה עוינת מאוד את ישראל ויש בה איומים קבועים לפיגועים. באותו רגע התחלתי לחשוב לא רק על חיים משותפים, אלא גם על ילדים משותפים. באותו רגע הבנתי כי העבר הקשה וגם ההווה הלא פשוט שבו אני נמצא, ייצוג ישראל במקום עוין, לא מרתיעים את אהובתי. אגב, את המינוי למאוריטניה קיבלתי גם כן בהודו, פחות מ?48 שעות אחרי שנפגשנו במטוס. אם תרצו, גורל.

רצונה של ונסה להתגייר הגיע חודשים ספורים לפני שהעליתי בפניה את הרצון שלי למגורים משותפים. אני זוכר את היום הזה כאשר רחצנו במימי הפארק הלאומי של "הבאן דרגן" (BANC D'ARGUIN) במאוריטניה, אחד האתרים הקסומים במדינה - מקום מפגש בין מדבר הסהרה לאוקיינוס האטלנטי. שם, בתפאורה שכזו, חשפה באוזניי ונסה את כוונותיה, ואני הצעתי ש"אולי נעבור לגור יחד?"

את יום הכיפורים הבא כבר עברנו יחד במאוריטניה, בלי מניין ובלי בית כנסת, אבל עם ארוחה מפסקת, כששנינו צמים בחום כבד וצוות העובדים המקומי שלי מסייע לנו לספור שלושה כוכבים בשמיים כדי לשבור את הצום.

"היה לך קשה?", שאלתי. "אני מרגישה נפלא", היא ענתה. הבנתי שאנחנו בדרך הנכונה. אבל לא ידעתי עד כמה הדרך תהיה ארוכה וקשה.

זה השלב שבו התחלתי להתעניין בהליך הגיור. "גיור הוא הליך שבו גוי ממיר את דתו ליהדות. היהדות אינה דת מיסיונרית, ואינה מדרבנת במיוחד לא?יהודים להצטרף לשורותיה, בניגוד לנצרות ולאיסלאם, שבתקופות שונות בהיסטוריה שלהן העבירו אליהן בשכנוע ובכוח המוני אנשים. היהדות, להבדיל, תמיד הערימה קשיים בפני המתדפקים על דלתותיה", הסבירה לי הוויקיפדיה. השאלה היא אם היהדות הערימה קשיים, או היהודים, תהיתי.
קראתי את מה שהיה לרמב"ם, דמות נערצת, להגיד בנושא. על פיו, יש לבדוק תחילה אם המתגייר עושה זאת לא לשם שמיים. אם לא נמצאת עילה שכזו, מייד מקבלים אותו לתהליך הגיור. לפי הרמב"ם, בולט יסוד ההרתעה, ולא הפיתוי. תחילה מספרים למבקש להתגייר על האיסורים ועל העונשים כדי לבחון את כנות רצונו, ורק לאחר מכן מספרים לו על היתרונות שירוויח בהיותו יהודי.

בלחץ זוגתי התחלתי לברר כיצד פותחים בהליך הגיור. רק גיור אורתודוקסי הובא מבחינתנו בחשבון. אדם שרוצה להתגייר בישראל צריך לפנות למכון ללימודים לקראת הגיור, והמכון מכין אותו ומוביל אותו דרך בית הדין הרבני המיוחד לגיור של המדינה. תחילה המפעל הזה היה בחסות משרד הקליטה, ולאחר מכן הוא הועבר למשרד ראש הממשלה. היתה לנו רק בעיה אחת: לא התגוררנו בישראל וונסה לא היתה ישראלית.

אמנם הייתי בתפקיד רשמי של המדינה, ואפילו עובד מדינה (שגריר) - אבל במקום שאין בו אפילו מניין, ושאפשר לספור את היהודים שבו על כף יד אחת. לא היה אפשר למצוא רב שיכין את ונסה לתהליך, וחשוב ביותר - לא היה אפשר לפתוח תיק ברבנות. רבנות במאוריטניה? בקושי היתה לנו שגרירות (לא פלא שהשגריר שימש גם רב).

מאחר שלא עמדתי לשוב לישראל בקרוב, ומאוד רצינו להתחיל, החלטנו להירשם ב?CONSISTOIRE בפאריס, המאגד את כל מוסדות הדת של צרפת, כולל בתי הדין לגיור. ערב לפני הביקור שלנו שם התקשרתי לחברי הטוב, הרב יוסף פבזנר, שליח חב"ד בפאריס המשמש גם מנהל בית הספר סיני ברובע ה?19. ביקשתי ממנו שיבוא לייעץ לזוגתי. אהבתי כשחברי הטוב, הרב היהודי האורתודוקסי, פנה אל ונסה ואמר לה באותו ערב: "כשתתייצבי מחר בבוקר בפני הרבנים, תגיעי עם הכבוד שאת רוחשת לאביך ולשורשים שלך". מאוד אהבתי את יחסו לעברה של ונסה - לא זלזול אלא כבוד, גם להורים הגויים, כבוד לגר כפי שבא לידי ביטוי ביהדות. זה, מבחינתי ועל פי תפיסתי, חוסנה של היהדות, שאינה פוחדת מ"האחר", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחשיבה של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, שמאוד השפיע על חיי.

הפגישה בקונסיסטואר, למחרת, לא היתה מוצלחת במיוחד. מבחינת הרבנים הצרפתים צריך להתחיל ללמוד מייד. העובדה שהתגוררנו במאוריטניה מנעה מהם, לדבריהם, לפתוח תיק. האכזבה היתה גדולה, אבל לא נשברנו. מיהרנו לחנות הספרים היהודית במארה, שברובע השלישי בפאריס, ושם רכשנו ספרים רבים בנושא יהדות והחלטנו ללמוד לבד. לא היתה ברירה. עד היום אני זוכר את הערבים התמימים במאוריטניה שבהם זוגתי סיכמה ספרים שלמים. לבד. וחשוב יותר, הקפידה על הפרדה של בשר וחלב לא רק באוכל אלא גם בניקיון הכלים.

הצרות החלו כששבנו באוגוסט 2008 ארצה. חשבנו לתומנו שפתיחת תיק תהיה פשוטה. ידענו על מערך הגיור שעליו היה אמון הרב חיים דרוקמן במשרד רה"מ. אלא שכאן צצה בעיה חדשה, מום - העובדה שוונסה לא היתה ישראלית.

במשרד הפנים הסבירו לנו כי לוקח עד חמש שנים לקבל אזרחות. היינו אובדי עצות. חברים הפנו אותנו לשיעורים פרטיים ולסתם הרצאות של רבנים, ואחרי שישה חודשים בארץ, בסיום אחת ההרצאות, ונסה החלה לגלות סימנים של שבירה. כששבנו הביתה שמעתי אותה אומרת בפעם הראשונה והאחרונה: "אולי נוותר. אולי היהדות לא רוצה אותי". הייתי עצוב. ידעתי שהסיפור אינו פשוט, אבל המאמץ שווה.

בינתיים החלו לקום בתל אביב בתי כנסת חדשים. חברי הטוב אריק היפנה אותי לבית הכנסת של הרב גדי זרביב. בית הכנסת היה מרוחק מהדירה שלנו באחת השכונות הצפוניות של תל אביב, אבל צעדנו בשבתות עד לרחוב נתן החכם. הרב זרביב דיבר צרפתית, ואף לימד את זוגתי, והיא מבחינתה המשיכה עוד ועוד בשיעורים, אבל אף פעם לא באופן רשמי. התחזקנו יחד בלי להתקדם. לפחות לא רשמית.

המשכנו ללמוד לבד. בשמחה, אבל גם בתסכול. ונסה חשה לא רצויה. הסברתי לה שזה רק עניין פורמלי. טכני. לא יותר. היא נראתה מאוכזבת. זה השפיע על חיינו, אבל לא על ההרגלים היהודיים בבית. המשכנו ללכת בקביעות לבית הכנסת.

המפנה הגיע כשחבר מהעבודה החליט לעזור והיפנה אותנו לירושלים לרב ד"ר שאול פרבר, מנהל ומייסד מכון עתים. זה היה אולי הרגע המשמעותי בגיור. הרב פרבר קיבל אותנו בלבביות במשרדי המכון שלו והחליט לסייע גם לנו, כפי שהוא עושה לזוגות רבים המתקשים מול נבכי הממסד הדתי והרבני. פרבר הבטיח שיהיה בסדר. היה משהו מאוד בטוח בדרך שבה הציג את הדברים. מי האמין אז שכעבור פחות משנתיים - הוא יהיה מי שיעמיד אותנו מתחת לחופה.

קיבלנו את העצות של הרב פרבר בזרועות פתוחות. הוא המליץ לרשום את בתנו טס (היום מיכל) לבית ספר ממלכתי?דתי. "זה לא מבטיח לזרז את הגיור, אבל ההפך יכול מאוד להקשות", אמר. רשמנו את בתנו לבית הספר מירון בתל אביב, והילדה שלי בכיתה א' הפכה גם כן לסוג של מורה עבור אשתי.

המלצה נוספת של הרב פרבר שתרמה רבות היתה לחבור לאביעד ולד"ר חנה פרידמן. אביעד פרידמן, ששימש בעבר יועץ בכיר לשר הקליטה יולי אדלשטיין ועסק בקליטת יהודי רוסיה ואתיופיה, הקים בשנת 2009 את קהילת "יחד" בתל אביב. זו קהילה ייחודית שהיא מרכז דתי אורתודוקסי?ליברלי, שמושך אליו מתפללים רבים. מקום שהפך עבורי ועבור משפחתי לבית שני. רעייתו, ד"ר חנה פרידמן, מרצה לתלמוד ולמחשבת ישראל, סייעה רבות לוונסה, ובנם אברומי היה יושב לידי בבית הכנסת ומאיר לי את התפילה.

היינו מאושרים. בתי אהבה מאוד את בית הספר מירון, שהחזיר לה אהבה. ההתייחסות של המורים אליה היתה כאל יהודייה לכל דבר. גם היחס של המתפללים בבית הכנסת אל ונסה היה לבבי ביותר. היהדות אולי מקשה - אבל לא היהודים - הגעתי אז למסקנה. אבל כל זה עדיין לא הביא לנו את המכתב המיוחל - אישור מוועדת החריגים.

בהליך הגיור מעורבות רשויות שונות. הרשויות הרבניות הממונות על תוכן ההליך ומשרד הפנים המפקח על ההתאזרחות. על פי הנחיית משרד הפנים, רק אזרחים ותושבי קבע יכולים להתחיל בהליך הגיור. האפשרות לפתוח בהליך למי שאינו אזרח עוברת דרך "ועדת החריגים", שלא מתכנסת באופן קבוע. שוב עניין לא פשוט. היינו זקוקים למכתבי המלצה, ואחד מהם כבש את ליבי. זה היה מכתבו של חברי העיתונאי והמשפטן דוד לביא, שהיה לצידי בצמתים חשובים בחיי. המכתב שהוא כתב בשפה תנ"כית תיאר לבית הדין את אשתי באופן הטוב ביותר שלו יכולתי לייחל.

המשכנו, זוגתי ואני, ללכת באופן קבוע לבית הכנסת "יחד", שאליו הצטרפנו בנובמבר 2010. ראינו שם גרות וגרים שבאו להתפלל ויהודים לכל דבר שעברו את התהליך. התסכול של ונסה היה גדול. היא למדה, התפללה, הבת שלנו היתה בבית ספר דתי, אבל פורמלית היא לא היתה בשום מקום. ההתקדמות שלנו היתה רוחנית, לא פורמלית. בתי מאי מנישואיי הראשונים התבוננה מהצד. מבחינתה אביה הפך פתאום לדתי, אבל גם היא תרמה את שלה כאשר הצטרפה אלי לבית הכנסת ביום כיפור.

חבר אחר, הפעם מבית הכנסת, שראה את הפלונטר שבו אנחנו נמצאים, המליץ בפנינו על "עמי אולפני גיור". אחרי הרב פרבר ומשפחת פרידמן הגיע תורו של מלאך חדש - הרב דוד בן ניסן - להביא אותנו לארץ המובטחת. אל הרב בן ניסן הגענו דרך הרב ספי שרמן, מנהל בית הספר בראשית בדרום תל אביב, שבו מתקיימים שיעורי גיור של אולפני הגיור "עמי".

"עמי" הוא ארגון שמכין אנשים לקראת גיור מתוך תפיסה שההכנה היא הקובעת. ב"עמי" מכירים בעובדה שמדובר בגרים המחוברים להוויה הישראלית, אבל הם לא יהודים ולכן יש צורך לגייר אותם על פי ההלכה באמצעות בית הדין.

"עמי" הוקם ב?2008 בדיוק לאנשים כמונו. אנשים שמאוד רוצים אבל מתקשים, אם בגלל הביורוקרטיה או בגלל קושי בלימודי ערב בכיתה. הליך הגיור הרי מחייב אותנו בשלוש שעות לימוד שבועיות - גם את המתגייר, אולם גם את בן או בת הזוג היהודים. ל"עמי" יש כיתות לימוד ב?25 נקודות יישוב, מאילת ועד כרמיאל.

אחרי שכבר עשינו הכל, או כמעט הכל, קיבלנו את הסיוע הטכני. ב"עמי" הבינו היטב כי שיטת הכיתה מתאימה לי. עבודה במערכת של עיתון היא עבודה המתנהלת בערבים ובלילות. מסיבה זו הקימו במכון עמי מערך של גיור אישי. רעייתי למדה בגבעת שמואל עם הרבנית דבורה שוורץ, ילידת צרפת - דבר שתרם רבות להבנה הנלמד (הגברת שוורץ, המכינה את הכתוב?ות היפות בארץ, העניקה לאשתי את הכתובה שלנו ביום החתונה). אני התחלתי ללמוד בקביעות עם הרב דוד בן ניסן מקרני שומרון.
בבית הכנסת שבו אני חבר יש תורנות שבועית, שבה המתפללים אומרים דבר תורה על פרשת השבוע. פחדתי מאוד מהיום שבו זה ייפול עלי, אף שאני מרצה מול קהל כבר שנים. עם הרב דוד הצלחתי להרשים את קהל המתפללים בהסברים ובפרשנות לפרשות תרומה, צו ופנחס. אהבנו את השיעורים.

"אנחנו מעניקים מענה נכון למתגייר", נהג תמיד לומר לי הרב דוד, והדגיש: "הכנה נכונה לגיור". עם תכנים נכונים ויחס נכון ופתרונות אישיים. כך, למשל, הצליחו להתגייר גם מושיקו ומאיה, אשר להם שני ילדים. מאיה, אגב, יפנית.

בשבת אחת אף הוזמנו כל התלמידים של "עמי אולפני גיור" לישיבת אור עציון ביישוב מרכז שפירא, לסוף שבוע ולמפגש ייחודי עם חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן. אהבתי את גישתו וסבלנותו של הרב עת ענה על שאלות המתגיירים. היו שם סיפורים לא פשוטים של אנשים שהיו תקועים בהליך שנים ארוכות. הרב דרוקמן הפיח בהם תקווה, בדיוק כפי ששואף לעשות הסיפור האישי שלי. סוף השבוע הזה, ביישוב דתי, גרם לי לחוש את מה שהרב דוד תמיד אמר לי: "היהדות מקיפה אותך 24 שעות ביממה". סוף השבוע הזה לא הרתיע אותנו, להפך.

ברגע שהשתלטנו על הביורוקרטיה, הסיפור החל לרוץ: תחילה הגיע האישור של ועדת החריגים, שאיפשר לנו ללמוד באופן רשמי. בהמשך עמדנו מול בית הדין, שהתלהב מהשלב הגבוה בלימודים שאליו הגענו באופן עצמאי.

אלא שאז, כשהמתנו לרגע המיוחל, אמי חלתה ואושפזה בביה"ח איכילוב לניתוח ראש. רציתי כל כך שהיא תהיה איתנו כשנכדתה תהפוך ליהודייה. זה היה חשוב לה. הערצתי את גישתם של אמי ואבי אל זוגתי. הם העניקו לה אותו יחס של חום ואהבה לפני התהליך ולאחריו. הם גם אף פעם לא התערבו. אבל ידעתי שבתוך תוכם זה חשוב. זה החינוך שהם נתנו. לאהוב את הזולת, אבל גם את הערכים שלנו. אין סתירה.

במהלך מאבקה של אמי קיבלנו זימון טלפוני לוועדה. ההתרגשות היתה עצומה. ב?11 בספטמבר האחרון עמדנו נרגשים מול הדיינים של בית הדין לגיור.

"מדוע אנחנו כאן?" נשאלה רעייתי.

"אברהם אבינו", ענתה והסבירה: "פרשת לך לך".

התרגשתי כפי שלא התרגשתי מעולם.

למחרת התייצבנו שוב. אשתי קיבלה עליה את מצוות היהדות: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

מיהרנו לבית החולים לבשר לאמי. היא היתה כמעט חסרת הכרה במחלקה הנוירו?כירורגית. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה מאז הניתוח שהיא חיבקה, בקושי רב, את אשתי.
למחרת כבר היתה חופה. אביעד וחנה פרידמן תרמו את ביתם. כל הכוכבים של הגיור הגיעו, אבל גם השר שלום ואברם גרנט שהיו אחראים למפגש. גם שלושת ילדיי, מאי הגדולה, מיכל, והבן דוד שעדיין היה ברחם.

הברית של דוד היתה אמורה להיות הרגע הגדול - שיאו של תהליך שעברנו יחד. אבל בשבת, כ"ב בשבט, הוא נולד עם מום קשה בלב, שאף אחד לא ראה בבדיקות המקדימות להריון. הגורל הפגיש אותי עם שלושה מלאכים חדשים בחיי: ד"ר עינת בירק, ד"ר ג'ורג' פרנקל וד"ר גבי אמיר ממחלקת לב בשניידר בפתח תקווה, שהולידו את דוד הקטן בפעם השנייה. כמה כוחות צריך אדם בחיים? אין ספק שהאמונה ברגעים אלה תרמה רבות. האמונה באל והאמונה במדע. שוב, אין סתירה.

חודשיים אחרי, בתחילת אייר, התקיימה אצל ד"ר פנחס גונן בבני ברק הברית של בני דוד. אי אפשר לתאר את הרגע. כל הימים, השבועות, החודשים - שנים של מאמץ - התרכזו לרגע הזה, שבו עמדנו אני ורות, בת זוגי, יחד והבאנו את בננו בברית המסמלת את העם היהודי.

ואחרי כל זה הגיע תורו של בועז להגיד לרות: "באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין".