פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קיצוץ בביטחון וגם שוויון בנטל - עם צבא מקצועי

      על רקע דיוני תקציב הביטחון, מציע אלון בר תפיסה מהפכנית: בעידן שבו טכנולוגיה חשובה מחיילים, הגיע הזמן לוותר על גיוס החובה, ולהרוויח עוד 3 שנים של אזרחים משלמי מסים

      הקרב האמיתי על תקציב המדינה מתחולל היום (ראשון) בדיון חברי הקבינט על הקיצוץ המתוכנן בתקציב הביטחון. בשבוע שעבר הציגה מערכת הביטחון את מתווה הגיוס לוועדת השרים לשוויון בנטל. המתווה החדש מתמקד בעיקר בקיצור השירות וביטול שירותם של אלפי חיילים במשימות אזרחיות, והוא צפוי לחסוך למדינה 1.4 מיליארד שקלים בשנה. זו יוזמה ברוכה, אך לא מספיקה: מדובר בקיצוץ מזערי, ועושה רושם שפיתרון אחד לבעיה נעלם כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי: ביטול גיוס החובה ומעבר למודל הצבא המקצועי.

      היתרון הגדול ביותר במודל הצבא המקצועי - שהמשרתים בו יתגייסו אליו מבחירה ויזכו בו למשכורת חודשית הוגנת - הוא יתרון מוסרי. חיילי צה"ל במודל "צבא העם" הנוכחי הם אנשים מנוצלים, פשוטו כמשמעו. חירותם נשללת מהם למספר שנים כשהם נאלצים לשרת לפי חוק. במהלך שירותם הארוך הם למעשה עובדים במשרה מלאה עבור כלל אזרחי המדינה, חלקם תוך סיכון חייהם, ולא מקבלים על כך תשלום ראוי. חלק לא מבוטל מהמשרתים מגיע מבתים לא מבוססים, ולאחר שלוש שנות שירות אינטנסיביות הם נאלצים להתחיל את חייהם האזרחיים מאפס (או ממינוס). כל אדם הרואה עצמו "חברתי" צריך לשאוף לביטולו של הסטטוס-קוו הקיים.

      גם אם המצב הנוכחי נראה למרביתנו מובן מאליו, שכן הוא קיים מימיה הראשונים של המדינה ואיננו מכירים אלטרנטיבה אחרת - הרי שמדובר בעוולה מוסרית חמורה. התפיסה הרווחת היא שאין מנוס ממצב זה במדינה קטנה ומוקפת אויבים ("זה לא שווייץ פה") - אך האם התפיסה הזאת נכונה בישראל של שנת 2013?

      גיוס החרדים רק יחמיר את הבעיה

      הטענה המרכזית נגד מודל הצבא המקצועי היא שאנחנו מדינה קטנה ולכן איננו יכולים להרשות לעצמנו גיוס התנדבותי של אחוז קטן מהאוכלוסיה, כפי שמתקיים אצל בעלת בריתנו ארצות הברית. "אנחנו צריכים כל חייל וחיילת", טוענים. אך האם טענה זו הגיונית? האם אנו באמת צריכים את כל אלה שמתגייסים בתוספת מגויסים מהמגזר החרדי?

      ברשותכם, כמה נתונים: בין השנים 1967 ו-1973 מנתה האוכלוסיה היהודית במדינה 2.5 מיליון איש, ומספר המשרתים בצה"ל מנה כ-350 אלף חיילים בסדיר ובמילואים. אלו התמודדו במהלך שנים אלו עם שתי מלחמות ננגד צבאות סדירים, כשבינן ניהלה המדינה קרבות התשה עם הצבא המצרי והתמודדה גם עם חדירות מחבלים ופעולות איבה של מחבלי אש"ף מרצועת עזה ומבקעת הירדן. היקף השטח עליו הגן צה"ל היה גדול בהרבה בשל כיבוש חצי האי סיני במלחמת ששת הימים.

      כיום, מונה האוכלוסייה היהודית במדינה כשישה מיליון תושבים, ומספר החיילים בסדיר ובמילואים הינו 621,500. מנגד, גבולות המדינה התקצרו משמעותית מאז, ושיפורים טכנולוגיים שהוכנסו לצה"ל עם השנים מקלים משמעותית על הגנתם. מבלי לזלזל באתגרים הביטחוניים העומדים לפנינו - לא ניתן להשוותם עם האתגרים שעמדו בפני אותו דור שבע קרבות.

      למעשה, מדינתנו מחזיקה צבא המונה כמות כמעט כפולה של חיילים, אל מול אתגרים המצריכים פחות כוח אדם ויותר טכנולוגיה. כל זאת, בטרם נגענו בכל אותם חיילים "מיותרים" שמגויסים לצה"ל כיום ובעל כורחם, בהעדר צורך אמיתי בשירותם, מכלים את מיטב שנותיהם באבטלה סמויה, מכבידים ומסרבלים את המערכת.

      גיוס אלפי חרדים חסרי מוטיבציה וכושר גופני, שחלקם הגדול נזקק לתשלומי משפחה מהצבא, רק יחמיר את הבעיה. למעשה, שלוש ועדות שהתכנסו בנושא, שתיים מהן ממשלתיות (ועדות בן בסט וברודט) ואחת מטעם הצבא עצמו (ועדת שפר) שמו דגש על הפחתת כוח האדם, קיצור השירות ותגמול ראוי יותר למשרתים כצעדים החיוניים לייעול הצבא וקיצוץ בתקציב הביטחון.

      מאיפה יבוא הכסף לשלם משכורות ראויות לחיילים מקצועיים? במידה ומודל הצבא המקצועי ייושם, כל אותם אנשים שלא יגויסו יתחילו ללמוד ולעבוד שלוש שנים מוקדם יותר, ויתרמו רבות להנעת המשק. כספי המסים שישלמו כאנשים עובדים יממנו את המשכורות שישולמו לכל אלה שלהם צה"ל באמת זקוק, והם זכאים לכל שקל על עבודתם הקשה והחשובה.

      הכותב, אלון בר, הוא חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה