פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הזעם גבר על היאוש: לא ניתן לעצור את המחאה

      לנוכח הונאת התקציב, וגם ללא רוח גבית מהתקשורת, סבור יוסי יונה שגל המחאה החדש יילך ויגבר - וקורא לאחד כוחות ולמקד את המסר לכדי דרישה אחת: שיקום מדינת הרווחה

      המחאה החברתית חוזרת, והפעם נוסף לה מרכיב חדש - תחושה עמוקה של הונאה. הבחירות האחרונות התקיימו בצל המחאה של קיץ 2011. המפלגות השונות הציבו את המצוקות החברתיות במרכזם של מסעי הבחירות שלהן, והבטיחו להביא מזור למצוקות אלו; הן הבטיחו לתת מענה למצוקת הדיור; הן הבטיחו לתת מענה לבעיית יוקר המחיה; הן התחייבו להבטיח את עתידם של הזוגות הצעירים בארץ הזאת. והנה, כל ההבטחות הללו התפוגגו והתנדפו לכל עבר. אין פלא שהציבור חש מרומה, שהוא חש שהובילו אותו בכחש.

      לנוכח עיניו המשתאות והזועמות, מבקש לפיד לקדם מדיניות כלכלית שהיא אינה אלא אותה הגברת בשינוי האדרת. הוא מבקש לקדם את אותה מדיניות - הזוכה לגיבוי ציבורי מלא של שותפיו לדרך, נתניהו, בנט ולבני - שהביאה ליציאתו של הציבור אל רחובות הערים לפני כשנתיים. אך הפעם האדרת לוחצת יותר ואף נבזית יותר. זו מדיניות שמבקשת לערוך שינויים מבניים ובלתי-הפיכים שעיקרם הורדת משקלה של הממשלה במימון השירותים החברתיים: פחות כסף לבריאות הציבורית; פחות כסף לחינוך הציבורי; פחות כסף לקצבאות ילדים; פחות כסף לדיור; והכבדת הנטל על עקרות הבית.

      אם לא די בכך, הרי שלמול הגזרות והקיצוצים הכלולים בהצעת התקציב החדש, שפוגעים בעיקר בשכבות החלשות ובמעמד הביניים, תקציב זה חס על התאגידים הגדולים ועל בעלי הכנסות העתק: משאבי הטבע הופקרו בידיהם של שועי הארץ ומסי החברות נותרו נמוכים בהשוואה לרמת המיסוי ברבות ממדינות העולם המתוקן. האיש שביקש ליצור שוויון בנטל, האיש שהבטיח להפסיק לאלתר את השימוש במעמד הביניים ככספומט למימון הוצאותיה של הממשלה, עומד לתחוב את ידו עמוק ל"כספומט" הזה ולדלות משם עוד ועוד משאבים כדי לכסות את הגירעון התקציבי שנוצר בגלל הנדיבות המופקרת וארוכת השנים של נתניהו כלפי תאגידי הענק וכלפי בעלי ההכנסות הגבוהות במשק.

      שוויון בנטל? שוויון בעושר!

      מספר שעות לפני שאלפי המוחים הגיעו אתמול לנקודות ההתכנסות, נדמה היה שהייאוש והיעדר התקווה שלהם יגברו על זעמם ועל תסכולם לנוכח אטימותה של הממשלה החדשה ולנוכח סדרי העדיפויות המעוותים שלה. כמה שעות לפני שההמונים שוב החלו לגדוש את הרחובות, היה נדמה שחוסר האונים שלהם יגבר על הרצון לצאת ולמחות, שכן קשה לגייס תעצומות נפש מחודשים ולצאת שוב אל רחובות הארץ ולכיכרות הערים, לאחר שרק לפני חודשים ספורים כוננה ממשלה חדשה שבישרה על תקווה לשינוי.

      אך למרות הקושי לגייס מחדש את תעצומות הנפש, נפל אתמול דבר. הזעם גבר על הייאוש; התקווה גברה על חוסר האונים; והאמונה גברה על ההונאה. אירועי אמש מבשרים שלא ניתן לעצור את המחאה החברתית, גם כשהיא אינה מקבלת את היחס האוהד של רבים מאמצעי התקשורת; אירועי אמש מלמדים שלא ניתן לעצור את המחאה החברתית גם כשהיא אינה מצליחה לממש באופן מיידי את יעדיה.

      אך הפעם, על תנועות המחאה להתנהל בחוכמה רבה יותר ולהיות ממוקדות יותר. במקום לפצל את הכוחות יש לאחד אותם; במקום לחפש שעירים לעזאזל האחראים לכאורה למצוקות החברתיות - החרדים, ועדי העובדים, הנשים הערביות - יש לתבוע שינוי מן היסוד של המדיניות הכלכלית הנהוגה בישראל; במקום לדבר בקולות סותרים יש לקדם דרישה מרכזית אחת - שיקומה של מדינת הרווחה הישראלית. דרישה זו מנוגדת לסיסמה הדמגוגית "שוויון בנטל" ומקדמת במקום זאת את התביעה לחלוקה שוויונית יותר של העושר הלאומי.

      הכותב, פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון, עמד בראש צוות יונה-ספיבק שיעץ לראשי המחאה החברתית בנושאי כלכלה וחברה; התמודד ברשימת מפלגת העבודה בבחירות האחרונות לכנסת

      לכל הטורים של יוסי יונה בוואלה!