סיפורו הבלתי ייאמן של המתחזה

7 באוקטובר 1997. לינרס, דרום ספרד. הטלפון בתחנת המשטרה המקומית צילצל בשעת ערב מאוחרת. זה היה לילה גשום, ורחובות העיירה הקטנה שבחבל אנדלוסיה היו כמעט ריקים מאדם. על הקו היה אדם דובר אנגלית במבטא זר. "אשתי ואני נמצאים כאן כתיירים... מצאנו ילד, כבן 14 או 15, בלי תעודות מזהות או מסמכים... הוא נראה צעיר מאוד, הוא מפוחד מאוד... ניסינו לתת לו אוכל אבל הוא לא רוצה". המרכזן מצידו השני של הקו הבטיח לשלוח ניידת בתוך עשר דקות. בתא הטלפון הציבורי מצאו השוטרים בחור צעיר, לבוש מעיל גדול, שכובעו מכסה את עיניו. הוא לא אמר להם מילה, נרתע מידו של אחד השוטרים שהושטה אליו. הם אספו אותו לניידת, ניסו להבין מי הוא. אבל הוא רק שתק.
"כשהמשטרה הגיעה, הייתי חייב להכניס להם מייד לראש שעומד מולם ילד, לא מבוגר", משחזר הבחור באנגלית במבטא זר. עיניו חומות וקטנות, שערו שחור, קצוץ, רווח קטן בין שתי שיניו הקדמיות. "לכן היה חשוב לי מאוד להתנהג כילד. רציתי לעורר בהם תחושת אשמה... שהם מבוגרים שמתקרבים לילד שפוחד מהם פחד מוות. כשאתה רואה ילד עם תנועות עצבניות, שלא מאפשר לגעת בו, שאי אפשר להתקרב אליו, אז אתה מבין שמשהו לא בסדר. אני לא אמרתי להם שעברתי התעללות מינית. גרמתי להם לשאול אותי על כך בגלל ההתנהגות שלי. הם אלה שחשבו על זה, וזה נתן לי כוח. קשה מאוד לקרוא ילד שלא מוציא מילה. כששוטר לא יודע מי הוא הילד ומהיכן הוא בא, הוא לא יכול סתם להשאיר אותו בתחנת המשטרה. ידעתי שלבסוף הם יהיו חייבים להעביר אותי לבית מחסה לילדים. וזה כל מה שרציתי". השוטרים אכן לקחו אותו לבית המחסה המקומי. בעוברו במסדרון הוא ראה עשרות בני נוער יושבים יחד וסועדים את ארוחת הצהריים. "לאף אחד לא היה אכפת ממני מעולם. אף אחד לא העניק לי ילדות. ידעתי שאם אשנה את זהותי, התגמול יהיה שיכניסו אותי למקום שבו יגלו אכפתיות. לעזאזל, כן. נולדתי מחדש. הרגשתי שייך לשם. הם לא ידעו שאני בן 23. התייחסו אלי כאל אחד מהם".

אלא שבבית היתומים מתעקשים לדעת מי הילד שהגיע אליהם. שואלים אותו לשמו, ומהיכן הגיע. "לרוע מזלי, זה היה אחד המקומות הבודדים בספרד שבהם לא מוכנים לקבל ילד ללא תעודת זהות", הוא מספר. "אמרו לי: אם לא תגיד לנו מי אתה, ניאלץ לקחת ממך טביעות אצבעות ולצלם אותך. לא יכולתי לתת לזה לקרות. ולכן האפשרויות היחידות שעמדו בפניי היו: 1 - ללכת לכלא; או 2 - להוכיח להם את זהותי". הצעיר מביט במפת העולם התלויה על הקיר בבית היתומים. מבטו נופל על ארה"ב. "סיפרתי להם שאני נער אמריקני שנמלט מהבית, ושאני מוכן ליצור קשר עם המשפחה שלי בשבילם, אבל אני רוצה לעשות זאת בעצמי. שאני לא רוצה שמשפחתי תקבל פתאום טלפון מהמשטרה או משופט בספרד. אמרתי להם שאצטרך לשהות במשך הלילה במשרד, בגלל הפרשי השעות בין ספרד לארה"ב". מנהלי בית היתומים מתירים לו להישאר לבד במשרד; הוא יודע שאיש אינו יכול לשמוע אותו. הצעיר פותח את ספר הטלפונים של ארה"ב, ובמשך שעות מצלצל לתחנות משטרה בארה"ב. בשיחות הוא מציג את עצמו כג'ונתן דוריאן, שוטר ספרדי שמצא ילד אמריקני שנעדר זה כמה שנים. השוטרים מפנים אותו למרכז לילדים נעדרים בארלינגטון, וירג'יניה. שם עונה לטלפון אישה. הוא מוסר לה תיאור של עצמו, אבל עדיין מעורפל למדי, "כדי שיתאים למספר גדול של אפשרויות". לאחר חיפוש ממושך אומרת לו האישה: "הפרטים שמסרת יכולים להתאים לניקולס ברקלי, שנעלם מביתו בסן אנטוניו, טקסס". היא מעבירה לו בפקס תמונה של ניקולס: ילד חייכן, בלונדיני, שערו קצר, רווח קטן בין שיניו הקדמיות.
"בראשי דמיינתי שאני שוטר, שלידו עומד ניקולס ברקלי והוא מנסה לאמת את זהותו", אומר הצעיר. "חשבתי, 'בואו נראה אם זה הוא'. אמרתי לעצמי: הוא נעדר כבר שלוש או ארבע שנים, מגיל 14, אז בטוח שיהיו שינויים במראהו. אם יהיו שינויים, יהיה ספק. ואם יהיה ספק, אז יש לי סיכוי. משהו אצלי בראש החליט שאני יכול לעשות את זה. שאני חייב לנסות". הוא מבשר לאישה ממרכז הנעדרים: "כן, הילד שמולי הוא ניקולס ברקלי".

ניקולס ברקלי בן ה?13 נעלם ב?10 ביוני 1994. הוא אמר לאמו, בוורלי דולרהייד, שהוא הולך לשחק כדורסל. האם, אישה קשת יום שעובדת בלילות, נתנה לו חמישה דולרים וביקשה ממנו לחזור עד ארוחת הערב. היא הלכה לנוח. כשהתעוררה, בנה הגדול ג'ייסון אמר לה שניקולס התקשר שיבואו לאסוף אותו ברכב, אבל מאחר שג'ייסון לא רצה להעיר אותה, אמר לאחיו שילך ברגל. ניקולס לא הגיע הביתה. בני המשפחה זוכרים שניקולס היה נוהג מדי פעם לברוח מהבית ללילה או שניים, וחוזר אחרי יום. לא הילד המושלם, הנחמד, המתוק והתמים. ילד עם חוכמת רחוב. "הוא חשב שהוא בוגר", מספרת האם בפנים עצובות. אבל ניקולס לא חזר גם למחרת. "במשך 24 שעות את בוכה ובוכה, דואגת עד מוות", אומרת אחותו, קארי גיבסון. "ואז את כועסת, ואז מפחדת, ואז את מנסה לאגור כוחות. לא בוכה אלא עושה משהו חיובי. עושה משהו כדי למצוא אותו". ב?13 ביוני, שלושה ימים אחרי שנעלם, הודיעה בוורלי למשטרה שבנה נעדר.

שלוש שנים וארבעה חודשים אחרי שניקולס נעלם, מצלצלת חוקרת אף.בי.איי למקום עבודתה של בוורלי דולרהייד. בוורלי לא נמצאת באותה עת בעבודה, והחוקרת משאירה לה הודעה: "מישהו בספרד מצא את ניקולס. הוא רוצה לחזור הביתה". האם מקבלת את ההודעה ולא מוצאת מרגוע. היא מתקשרת לבתה קארי. "היו רגשות מעורבים", מתארת הבת. "מבלבל. זה לא בצד השני של העולם? איך הוא הגיע לשם? יש לך מאה אלף שאלות. את רוצה לראות אותו, לגעת בו. ואת רוצה שהכל יקרה עכשיו". קארי מתקשרת לבית היתומים בספרד. לטלפון מגיע הצעיר המתחזה, שמציג את עצמו כג'ונתן דוריאן, השוטר הספרדי ששוחח עם ניקולס. הוא אומר לה שניקולס יושב לידו, מבוהל, מפוחד, טוען שעבר התעללות, ושאין ספק שהוא נפגע. קארי מבקשת לשמוע את קולו של אחיה. "לא היה סיכוי שאדבר איתה ואעמיד פנים שאני ניקולס, זה היה סיכון גדול מדי", מסביר הצעיר. "אבל אמרתי כמה מילים. היא אמרה, 'אני אוהבת אותך, אני אקח אותך הביתה', אז אמרתי 'אוהב אותך', או משהו כזה, מרוחק מאוד. ואז היא שאלה את דוריאן: 'זה היה הוא?' עניתי 'כן', והיא התחילה לבכות בטלפון". קארי הנרגשת לא ידעה את נפשה מרוב אושר. "רציתי רק להביא אותו הביתה", היא אומרת.
"שטפתי לה את המוח", אומר המתחזה בלי להתבלבל. "לא עצרתי, כי לא חשבתי על עצירה. לא הסתכלתי על עצמי בראי ושאלתי, מה לעזאזל אתה עושה, תפסיק את זה מייד. הבנתי שעברתי את הגבול: כבר לא התחזיתי לבעל זהות אחרת אלא גנבתי זהות".

לבקשתו של המתחזה, המרכז לילדים נעדרים בארה"ב שלח לו עלון עם תמונה צבעונית של ניקולס האמיתי. ילד בעל עיניים כחולות וגון עור בהיר. שלושה קעקועים של אותיות באנגלית במקומות שונים בגופו. "הדבר היחיד שהיה לנו במשותף הוא שהיו לנו חמש אצבעות בכל יד", הוא אומר. "שרפתי את העלון, ואם הייתי יכול לשרוף את הזהות שתיארתי ואת המילים שיצאו לי מהפה בימים שלפני כן, הייתי שורף גם אותן. כולם באו ואמרו לי, 'אל תדאג, ניקולס, אנחנו נטפל בך'. לא יכולתי לעשות כלום. יכולתי רק לחשוב איך יהיה הכלא שיכניסו אותי אליו. באמת לא ידעתי מה לעשות". בבית היתומים מודיעים לו שאחותו קארי בדרך לספרד, לקחת אותו הביתה. המתחזה, שמבין שאין לו סיכוי להיות כמו הילד שאליו ניסה להידמות, מנסה לברוח מהמרכז. אבל כשהוא מנסה לעצור טרמפ בדרך, הוא נתקל בשוטרים שמחפשים אותו. "אלוהים לא רצה שאעזוב את המקום הזה", הוא מחייך. הוא מחליט לנסות ולהיראות דומה ככל האפשר לניקולס, אם כי עמוק בליבו הוא יודע שסיכוייו קלושים. הוא בן 23, וניקולס היה אמור להיות עכשיו בן 17. תווי פניהם שונים בתכלית, למעט הרווח הקטן בין השיניים.
"קניתי איזה מוצר כדי לצבוע את השיער לבלונדיני. בעלון ששלחו לי מארה"ב נכתב שלניקולס היו שלושה קעקועים. בבית המחסה היתה ילדה שעשתה קעקועים כאלה, ביקשתי ממנה לקעקע עלי את הקעקועים שראיתי בעלון. לקחתי משקפי שמש גדולים, כובע, צעיף, כפפות. חשבתי שאם היא (קארי) לא תוכל לראות אותי, היא לא תוכל לומר שאני לא אח שלה".

14 באוקטובר, 1997. שבוע אחד אחרי שיחת הטלפון של המתחזה למשטרה בלינארס, קארי נוסעת לספרד כדי להביא את אחיה בחזרה הביתה. "לא ישנתי יומיים", היא מספרת בהתרגשות. "בגלל פחד, אבל גם בגלל ההמתנה, כי את רוצה כבר להגיע לשם, לראות אותו, לחבק אותו, להריח. עליתי על המטוס וניסיתי לישון, זה לא הצליח". קארי נוחתת בשדה התעופה בספרד. מותשת, מצפה בכיליון עיניים לראות את אחיה הקטן. גם כשהיא כבר מגיעה לבית היתומים, מכניסים אותה לחדר המתנה. "אחיה" מסתגר בחדרו. קארי יוצאת אל החצר ומסתכלת על חלון חדרו. "מנהל המקום אמר לי: 'אחותך הגיעה'", מספר המתחזה. "הייתי משוכנע שברגע שהיא תראה אותי, היא תגיד: 'מה זה, לעזאזל???' חיכיתי עשר דקות. ידעתי שאני עומד לאבד את הכל. ידעתי שאני לא יכול יותר לברוח, אז פתחת את הדלת וירדתי". קארי לא מצליחה להסביר במילים את תחושת ההקלה העמוקה שחשה כשראתה את אחיה. האם באמת האמינה שזהו ניקולס, או שמא הרצון העז להאמין גרם לה לפספס את כל נורות האזהרה?
היא לוקחת את הצעיר המתחזה לחדר הביקורים ומתחילה להראות לו תמונות רבות של המשפחה. של בן הדוד, של האם, של אחיו ג'ייסון. "הוא אמר, 'ג'ייסון נראה אותו הדבר', 'אמא נראית אותו דבר בדיוק. היא לא עלתה במשקל?' הוא שאל אם סבא עדיין נבזי, אמר שהוא מתגעגע לסבתא. כל הזמן חשבתי איך הוא דומה לדוד פאט. "הוא דיבר במבטא מוזר, אבל זה היה בלחישה, בשקט, כאילו הוא מסתתר. חשבתי, אלוהים, תראו מה הוא עבר. הוא לא אותו בן אדם. הוא הוחזק בשבי ועבר עינויים ואלוהים יודע מה עוד, הוא לא היה אותו בן אדם".
המתחזה מחייך. "היא הראתה לי המון צילומים, צילומים, צילומים, רק אלוהים ידע למה היא עשתה משהו כזה. אבל ידעתי דבר אחד בוודאות: ידעתי שאין דרך אחרת. היא באה בשבילי, והיא רוצה אותי בחזרה".

המתחזה מצליח לשכנע את קארי ואת נציג שגרירות ארה"ב בספרד שהוא ניקולס ברקלי. אבל המשטרה ושופטת מקומית עדיין לא משתכנעים. הם מפרידים בינו לבין קארי, ומבקשים ממנו לזהות חמש תמונות של המשפחה ושל חייו הקודמים לכאורה. בזכות התמונות שהראתה לו קארי לפני כן וזיכרונו המצוין, הוא עומד במשימה כמעט במלואה. "זיהיתי את האנשים בארבע מהתמונות, ובחמישית טעיתי. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. השופטת כבר השתכנעה שאני ניקולס ברקלי". דרכו של המתחזה לאימוץ זהותו של ניקולס ברקלי נסללת. שגרירות ארה"ב בספרד משביעה אותו כאזרח אמריקני, ומנפיקה לו דרכון אמריקני. קארי ו"אחיה" שבים לארה"ב. המתחזה יוצא כמעט אחרון מהמטוס, כובע מצחייה מכסה את עיניו, צעיף על פניו. הוא בלונדיני עכשיו, כמו ניקולס. אבל בשונה ממנו, צבע עיניו חום. "הייתי קר מאוד, סגור מאוד. לא דיברתי עם אנשים. אף על פי שהייתי שמח, לא הראיתי את זה. לא רציתי לפשל. היתה לי משפחה, ויותר מזה. לא חלמתי שאוכל לחיות במקום שבו לא רק אוהבים אותי, אלא גם יש לי משפחה". האם בוורלי מחכה בשדה התעופה. "זה היה עניין משפחתי, כולנו הלכנו יחד. הייתי עצבנית, חיכיתי בציפייה. לא ידענו איזה בן אדם אנחנו מקבלים, מי חוזר אלינו". קארי סיפרה לה שניקולס נראה שונה - שהוא גדל, שקט מאוד ומאופק. כשהיא רואה את המתחזה, היא מאמינה שזה בנה האבוד. "חשבתי שהילד מסובך, רק לפי ההופעה שלו. רציתי לרוץ ולחבק אותו, אבל הוא נרתע. אז ניגשתי אליו, תפסתי לו את היד, ואמרתי לו שהתגעגעתי אליו. הוא השתנה מאוד, זה היה מהמם. אבל אמרתי לעצמי, הוא הרי עבר דברים מחרידים, אז אין ספק שהוא יהיה שונה".

חייו החדשים של המתחזה בארה"ב מתחילים. "כשחלמתי בעבר על ארה"ב, ראיתי בעיני רוחי בניינים גבוהים ואנשים הולכים במהירות בכל מקום", הוא מספר. "אבל במקום שאליו הגעתי האווירה היתה שונה. כפרית, רגועה. האנשים במכולת חייכו אלי, ואני התנצלתי בפניהם שאני לא ממש זוכר את הכל. אימצתי לעצמי גינונים של ניקולס שראיתי בתמונות, כמו הרמת שתי אצבעות לשלום. כל הזמן חששתי שניקולס האמיתי עלול לחזור בכל רגע הביתה". אבל משפחתו של ניקולס מקבלת את הצעיר כאילו היה בנה. הוא עובר לגור בביתה של קארי ומשפחתה. "חשבנו שהדבר הכי טוב בשבילו יהיה פשוט לנהל שיגרה נורמלית", אומרת קארי. "הוא היה מבלה עם בן דודו קודי ועם חבריו, הם היו הולכים יחד לבית הספר, ואחרי הלימודים הולכים לשחק בפארק. עשו מה שנערים עושים. הוא אפילו התחיל לחבב נערה מהשכונה, איימי, היה מסמיק כשדיברנו על זה. חשבנו שבזמן הנכון הוא ייפתח בפנינו". ג'ייסון, אחיה של קארי, מגיע פעם אחת לבית המשפחה. הוא פוגש את המתחזה, אומר לו "בהצלחה", והולך. המתחזה מרגיש שג'ייסון יודע שהוא לא באמת ניקולס. יודע, אבל לא אומר כלום. מדוע?

כשלושה שבועות אחרי שובו לארה"ב, חוקרת האף.בי.איי ננסי פישר מודיעה למשפחה שעליה לראיין את ניקולס כדי לשמוע מה עבר עליו ולפתוח בחקירה. לאיש אין ספק שהנער שמולם עבר התעללות קשה, והמתחזה, מצידו, מספק להם את הסיפור. הוא מתאר איך נחטף על ידי אנשי צבא, עם עוד ילדים. איך הועברו ממדינה למדינה על ידי חיילים אמריקנים, מקסיקנים ואירופאים, ואיך מדי ערב נאנסו כמה מהילדים. הוא ממשיך ומספר לחוקריו איך שברו לו את רגל שמאל. איך נהגו להכות אותו כשדיבר באנגלית, והכריחו אותו לדבר ספרדית. איך ערכו עליו ועל שאר הילדים ניסויים, שבמהלכם תקעו מחטים באוזניהם ושפכו חומצה לעיניהם, וכך שינו להם את צבע העיניים. באחד הלילות הגשומים, כשאנשי הצבא השאירו דלת פתוחה, הצליח לברוח. אז הוא גילה שהוא בספרד, והגיע לתא הטלפון. החוקרת מזדעזעת. "הוא לא נראה בן 16. היו לו ניצני זקן כהה, ולא הבנתי איך ייתכן שלניקולס יהיה זקן כהה בגיל 16, מאחר שיש לו שיער בלונדיני. אבל אדם נורמלי לא יושב וממציא סיפור מחריד כזה. אתה לא נכנס לפרטים על עינוי ורצח של ילדים". החוקרת יוצאת מהראיון נסערת. מבטיחה לו שיפתחו בחקירה וינסו לגלות מי עולל לו את המעשים הנוראים. היא לא מעלה על דעתה שמי שהתקשר למשטרה באותו לילה גשום היה המתחזה בעצמו. מכאן והלאה, הכל נראה ורוד. המתחזה מנהל את חייו כאילו הוא ניקולס ברקלי בן ה?17. הוא הולך לבית הספר, מכיר חברים חדשים, נהנה בחיק המשפחה. "ניצחתי", הוא אומר בחיוך של מנצחים. "הייתי ניקולס ברקלי. אף אחד לא חוקר אותי, אף אחד לא חושד. לעזאזל, הייתי מאושר. לא האמנתי כמה מזל יש לי". עד מהרה מוצא הסיפור את דרכו לתקשורת. בערוצי החדשות מנסים להשיג את משפחתו של ניקולס, ואחת הרשתות שולחת את החוקר הפרטי צ'רלי פרקר לחפש אותו לראיון ל"איי?וויטנס ניוז". למרות שהתבקש לא לפנות לתקשורת כדי לא לגלות לחוטפיו שמתנהלת חקירה, המתחזה מחליט להתראיין. "רציתי שיראו שאני באמת ניקולס, ושיאהבו אותי בגלל זה". הוא עומד מול מצלמת הטלוויזיה, בשיער בלונדיני קצר ובעיניים חומות, ומספר בטון ילדותי על החוויות הקשות שעבר. אפילו מצליח לצחוק קצת, כשנשאל אם נאנס כל לילה. "לא, היו ילדים שהם אהבו יותר, אז אנסו אותם פעמיים או שלוש בשבוע", הוא עונה למראיין בבר המקומי. החוקר צ'רלי פרקר, שנוכח בראיון, יושב מאחורי הדלפק, ועיניו נופלות על צילום צבעוני של הילד ניקולס ברקלי, שתלוי שם. "פתאום ראיתי שלנער הזה יש עיניים כחולות, ולגבר הזה יש עיניים חומות", הוא אומר. "זה היה רגע מסמר שיער, הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר. ביקשתי צילום של האוזניים של ניקולס. קראתי בסקוטלנד יארד שהשתמשו בשיטה הזו לאיתורו של ג'יימס ארל ריי, שרצח את מרטין לותר קינג. תפסו אותו בהית'רו באמצעות זיהוי אוזניו. ידעתי שאוזניים הן אמצעי זיהוי כמעט כמו טביעות אצבעות".
צ'רלי מבצע הצלבה של תמונות האוזניים ומבין שהאדם שמתגורר בביתה של קארי בסן אנטוניו הוא לא אחיה ניקולס. "חשבתי שתפסתי מרגל", הוא אומר, "אחרת, למה שבן אדם יבוא וייקח את הזהות של אדם אחר? זו היתה שערורייה: הבחור הזה משקר בנוגע לזהותו, והמשפחה מקבלת אותו. בכל יום ציפיתי שהוא יפוצץ משהו בבסיס צבאי או משהו כזה. הודעתי לחוקרת האף.בי.איי ננסי פישר שהאיש הזה הוא לא ניקולס". ננסי מתקשה להאמין. "חשבתי שאין לי זכות לפקפק בהצהרה של המשפחה, כי איך ייתכן שהם טועים? אף אחד לא יטעה בדבר כזה. למה שאחותו קארי תכניס הביתה אדם זר? זה חייב להיות ניקולס". היא מחליטה לקחת את המתחזה לבית החולים לילדים ביוסטון, טקסס, בתואנה שהוא צריך לפגוש רופא לצורך טיפול בטראומה. גם חשדו של רופא הילדים, ד"ר ברוס פרי, מתעורר. "ראיתי לפניי ילד חיוור, הצגתי את עצמי, וכשהוא ענה לי, היה בי חלק שאמר שמשהו כאן לא בסדר. כשהוא דיבר על החוויות שעבר, לא ראיתי שום שינוי פיזיולוגי ביציבה שלו, בגודל האישון, בדופק שלו, שינוי שהייתי מצפה לראות אצל אדם שעבר טראומה כזאת. הוא לא היה מסגול לדבר אנגלית בלי מבטא. זה לימד אותי על התפתחות המוח שלו והתפתחות השפה. לא ייתכן שבשבע השנים הראשונות לחייך אתה גדל בבית דובר אנגלית, ואז, כעבור שמונה?תשע שנים, אפילו עשר שנים, אתה לא מסוגל לדבר אנגלית ללא מבטא. חשבתי לעצמי: אני לא יודע מי זה, אבל האדם שראיינתי לא יכול להיות ניקולס ברקלי". הרופא מדווח על ממצאיו לחוקרת האף.בי.איי ננסי פישר, וזו ממהרת להתקשר לאחותו של ניקולס, קארי. "אמרתי לה שהאדם שהמשפחה הכניסה לביתה הוא לא אחיה. שהוא יכול להיות אדם מסוכן. ביקשתי ממנה שכאשר נחזור לסן אנטוניו, שלא תחכה לו בשדה התעופה כדי לקחת אותו הביתה". אבל קארי מגיעה בכל זאת לשדה. יתרה מזאת: היא מתנהגת כאילו הכל כרגיל. ננסי מתייעצת עם עוזרת התובע המחוזי, שמאשרת שיאפשרו למתחזה לחזור להתגורר עם קארי באופן זמני. "היא קיבלה את האדם הזה הביתה כאילו היה אח שלה", אומרת פישר. "אני לא יודעת למה היא התנהגה ככה".

החוקר הפרטי צ'רלי פרקר ממשיך לחקור את הפרשה. השכנים מספרים לו על משפחה בעייתית, שהמשטרה נהגה להגיע לביתה כמה פעמים בחודש כדי להפסיק ויכוחים קולניים. מספרים לו שניקולס היה "טראבל מייקר", מגיע הביתה מאוחר, מתווכח עם הוריו ואחיו. ננסי פישר מבקשת מהאם בוורלי ומהצעיר לתת דגימות דנ"א כדי לוודא שהאדם שהכניסה לביתה הוא אכן ניקולס, אבל נתקלת בסירוב תקיף של שניהם. "היא אמרה: 'איך את מעזה לטעון שהוא לא בני!'"
כעבור זמן קצר משיגה פישר צווים שאילצו את האם ואת המתחזה לשתף פעולה. היא נוסעת לבית המשפחה, "אבל בוורלי הפכה לעוינת, נשכבה על הרצפה ואמרה: 'אני לא אתן לך דגימת דם'. אמרתי לה: 'את תיתני ועוד איך'". "אני לא זוכרת שסירבתי", אומרת האם, "אבל אז לא חשבתי על כלום".
"בוורלי הגנה עלי", הוא יאמר אחר כך. "היא עשתה הכל כדי לעצור אותם".

"מאותו רגע", נזכרת החוקרת, "כבר לא ראיתי בהם משפחה מתאבלת שנפלה קורבן לתרמית אלא משפחה מפוקפקת מאוד. לא היתה להם שום סיבה להכניס זר מוחלט לתוך החיים שלהם, אלא אם כן היה להם משהו להסתיר". היא מעבירה את דגימות הדם ואת טביעות האצבע לבדיקה באינטרפול. בשלב הזה מחליטה קארי להפסיק לשכן את הצעיר בביתה, והוא עובר לגור בביתה של אמה, בוורלי. המתחזה עצמו מתחיל לחשוב מדוע מתנהגת המשפחה בדרך שבה היא מתנהגת. "הם ידעו שאני לא ניקולס. מי לא היה רואה את זה? כשקארי ראתה אותי בספרד, היה חשוב לה להראות לי את התמונות ולספר לי בדיוק מי מופיע בהן, היא רצתה להכניס לי את זה לראש כדי שלא אשכח. אני לא חושב שהיא האמינה שאני אח שלה, אפילו לא לשנייה. היא החליטה שאני אהיה אח שלה. התעוררתי במקום שהשקרים בו גדולים יותר מאלה שלי. הם העמידו פנים לא פחות ממני, ואפילו יותר.

"לא הייתי צריך להיות קולומבוס כדי להרכיב את הפאזל: הם הרגו את הילד. כמה מהם עשו את זה, כמה מהם ידעו, כמה בחרו להתעלם. כבר לא חששתי שניקולס יחזור. לא יכולתי עוד להתחזות לניקולס ולהתנהג כמוהו. בתוכי התחלתי להיות יותר ויותר תוקפני, מוזר. לא יכולתי להמשיך. ניסיתי למצוא דרך החוצה, לא רק מטקסס אלא מהראש שלי". צ'רלי פרקר, החוקר הפרטי, מגלה שקצת אחרי שניקולס נעלם, אחיו ג'ייסון התקשר למשטרה ואמר שניקולס ניסה לפרוץ לבית. "אנשים עושים את זה לפעמים, כדי לגרום לאחרים לחשוב שהנעדר בחיים", אומר פרקר. "עשיתי אחד ועוד אחד, הסקתי שמשהו קרה בבית הזה לילד הזה. ביקשתי להיפגש עם המתחזה". ב?6 במארס 1998 שלח האף.בי.איי את טביעות האצבע של המתחזה למשטרה במדריד. לאחר בדיקה, מתקשר קצין משטרה ספרדי למשרדה של ננסי פישר, ומבשר לה שהם יודעים מי האיש. מכשיר הפקס מתחיל לפלוט דף אחר דף: שמו פרדריק בורדין. צרפתי בן 23, המבוקש על ידי האינטרפול על התחזות לאינספור דמויות. ב?1992 הוא היה ג'ימי פיטר מנפרד מלוקסמבורג. ב?1993 הוא היה בנג'מין דיאנסון בספרד. ב?1994 הוא היה הרני רייט בברצלונה. ב?1995 הוא היה תומס ווילסון בבריסל. ועוד שמות, ועוד, ועוד, עשרות זהויות בדויות של נערים נעדרים.
באותו זמן יושב צ'רלי פרקר מול המתחזה. "אתה מוכן לומר לי מי אתה?" הוא שואל. "שמי פרדריק בורדין, ואני מבוקש על ידי האינטרפול", משיב הצעיר שמולו. כשפרקר מתקשר לננסי פישר, היא אומרת לו שבדיוק קיבלה אותו מידע. "אנחנו מנסים להשיג עכשיו צו מעצר, תעכב אותו". כעבור שעה הסיע פרקר את בורדין בחזרה לביתה של בוורלי. ננסי פישר כבר המתינה לו שם עם השוטרים. בורדין נכנע מייד. "ידעתי אז שאני שוב בורדין", יספר אחר כך.

בתקופת מעצרו אמר בורדין לחוקריו כי הוא חושד שבוורלי ובנה ג'ייסון קשורים להיעלמותו של ניקולס ברקלי. הדברים הצטרפו לחשדות שכבר ניקרו במוחה של החוקרת ננסי פישר, ותובע פדרלי מונה לחקור את הפרשה. הנורות האדומות היו פזורות לאורך כל הדרך - החל בעדויות שבוורלי האשימה את ג'ייסון בהיעלמותו של ניקולס, עבור בסירובה של בוורלי שהבן שחזר יגור איתה, וכלה בהתנגדותה למתן דגימת הדנ"א. מעדויות שאספו בבית הספר של ניקולס עלה החשד שהוא הוכה בבית. האם בוורלי נבדקה שלוש פעמים במכונת אמת, ובכולן טענה שאין לה כל מידע על גורל בנה. בפעמיים הראשונות נמצאה דוברת אמת, בפעם השלישית - דוברת שקר. "שיקרתי בשאלה בנוגע למשהו שגנבתי", היא מסבירה, "ולכן נכשלתי בבדיקה. לא שיקרתי בשום דבר שקשור לניקולס. אם ג'ייסון עשה משהו לניקולס, לא ידעתי על זה. אני לא יכולה לדמיין אותו עושה משהו כזה. זה פשוט לא באופי שלו. אבל אני לא יודעת". ג'ייסון, ששהה במרכז גמילה מסמים, לא היה מוכן לשתף פעולה בחקירה. כעבור זמן, הוא נמצא מת; החשד הוא שהתאבד.

כעבור חודשים אחדים של חקירה, נסגר התיק מחוסר ראיות.
בספטמבר 1998 הודה בורדין בעדות שקר ובהשגת דרכון במירמה. טענתו "רק חיפשתי אהבה" עוררה זעם. "אני מתנצל בפני כל האנשים בעברי על הדברים שעשיתי", אמר בורדין בבית המשפט. "הייתי רוצה שתאמינו לי, אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. בין שאהיה בכלא ובין שלא, אני אסיר של עצמי".
לפני שנגזר דינו העידה קארי גיבסון, שסבלה מהתמוטטות עצבים לאחר חשיפת התרמית. "הוא שיקר, ושיקר, ושיקר. ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לשקר. אין בו שום חרטה", אמרה.
השופט הישווה את מעשיו של בורדין - הענקת התקווה למשפחה שבנה חי, ואז ניפוצה - לרצח. הוא דן אותו לשש שנות מאסר, פי שלושה מהעונש המקובל על עבירות כאלו.
באורח מוזר, היחידה שגילתה אמפתיה כלשהי כלפי בורדין היתה דווקא אמו של ניקולס ברקלי, בוורלי. "אני מרחמת עליו", אמרה בראיון. "למדנו להכיר את הבחור הזה, והוא עבר גיהינום בילדותו. כשחושבים על זה, הוא עשה הרבה דברים שדרשו הרבה אומץ".

ב?2003 שוחרר בורדין מהכלא וגורש לצרפת. כעבור חודשים אחדים כבר אימץ את זהותו של נער נעדר בן 14 ששמו ליאו בולי, שנעלם שמונה שנים לפני כן. במקרה הזה התגלתה התרמית בשלב מוקדם, בעקבות בדיקת דנ"א שערכה המשטרה. פסיכיאטר שבדק את בורדין הדגיש בחוות דעתו כי הוא פסימי מאוד באשר ליכולתו לשנות אי פעם את דפוס ההתנהגות שלו. ב?2006 פגש בורדין בפאריס את איזבל, סטודנטית למשפט בשנות העשרים לחייה. צעירה יפה ועדינה עם דיבור שקט, שהיתה קורבן לאלימות במשפחה וראתה את בורדין בטלוויזיה, בראיון שבו תיאר את ההתעללות שעבר בילדותו ואת חיפושיו אחרי האהבה. סיפורו ריגש אותה עד כדי כך שהיא החליטה לחפש אותו, ומצאה. "אמרתי לו שמה שעניין אותי בחייו לא היה הדרך שבה כופף את האמת, אלא הסיבות לכך", אמרה לכתב ה"ניו יורקר" ב?2008. בורדין סיפר שכאשר פנתה אליו איזבל, הוא חשב שזו בדיחה. אבל הם החלו להיפגש, והתאהבו. "מעולם לא הייתי במערכת יחסים בעבר. תמיד הייתי קיר. קיר קר".

ב?8 באוגוסט 2007, לאחר שנה של חיזור, התחתנו בורדין ואיזבל באולם העירייה של כפר מחוץ לעיר פאו. אמו סיפרה כי הוא הזמין אותה ואת סבו לטקס, אבל הם סירבו. "אף אחד לא האמין לו", אמרה. פרדריק ואיזבל עברו לגור בדירה קטנה ליד לה מאן שבצרפת, בתקווה להסתתר מתשומת הלב הציבורית. הדירה שלהם משקיפה אל בית הכלא המקומי. "זה מזכיר לי איפה הייתי", אמר בורדין ל"ניו יורקר". הוא סיפר שהשיג עבודה בטלמרקטינג, ושהוא מצטיין בה; זה לא מפתיע, בהתחשב בכושר השכנוע שלו. "זה בא לי טבעי", אמר. אשתו איזבל, שהיתה אז בחודש השמיני להריונה, ציינה שהיא בטוחה שבורדין יכול להשתנות. "ראיתי אותו במשך שנתיים, הוא לא אותו אדם שהיה". ובורדין אמר: "לילד שלי יכולות להיות מצידי שלוש ידיים ושלוש רגליים, אני לא צריך שהוא יהיה מושלם. כל מה שאני רוצה זה שהוא ירגיש נאהב". אבל רוב בני משפחתו סברו כי כל השינויים האלה הם רק חלק מתפקיד אחר שעושה בורדין, אחד שיסתיים באסון לאשתו ולתינוקו. "אתה לא יכול פשוט להמציא את עצמך כאבא", אמר דודו, ז'אן לוק דרואה. "אתה לא אבא לשישה ימים או לשישה חודשים. זה לא תפקיד, זאת מציאות. אני חושש לילד הזה". בתו הראשונה של בורדין נולדה ב?2008. הוריה קראו לה אתנה, על שם האלה היוונית. "אני באמת אבא", אמר בורדין לאחר הלידה. מאז נולדו לו עוד שני ילדים. המשפחה עדיין מתגוררת בצרפת.

בסרט "המתחזה", המותחן התיעודי של הבמאי הבריטי בארט לייטון, שישודר מחר בפסטיבל דוקאביב ומחרתיים בערב ב"יס דוקו", מתאר בורדין את סיפור ההתחזות שלו לניקולס ברקלי בישירות מצמררת. הוא נראה לרגעים תמים וילדותי, ולרגעים פסיכופת קר רוח, שנהנה להתעלל ברגשותיהם של אחרים - אם כי, בסופו של דבר, מעולם לא פגע פיזית באיש. את התנהגותו הוא מנסה שוב ושוב לתרץ בילדות קשה. "כשנולדתי, אני לא חושב שהרעיפו עלי הרבה אהבה. אמא שלי היתה צעירה מאוד בזמנו, רק בת 17. היא פגשה גבר מבוגר יותר, אבא שלי, שהיה מאלג'יריה. סבא שלי היה גזען מאוד, והוא רצה שהיא תעבור הפלה. בעיניו צריך לטפל בערבי עם פצצה גרעינית, ואדם שחור הוא קוף. עוד לפני שנולדתי היתה לי הזהות הלא נכונה. ככל שאני זוכר, תמיד רציתי להיות מישהו אחר. מישהו מקובל. הדבר הכי חשוב שלמדתי מהר מאוד הוא להיות משכנע".

באתר המרכז לילדים נעדרים בארלינגטון יש עד היום עמוד המוקדש לניקולס ברקלי. החקירה שהחלה בחשד שנרצח נסגרה מחוסר ראיות, והוא עדיין מוגדר נעדר. לצד תמונתו כילד, הכינו באתר תמונה המדמה איך ניקולס היה אמור להיראות בגיל 26: גבר נאה, כחול עיניים, שהשנים רק היטיבו עימו.
השאלה אם בני משפחתו של ניקולס ברקלי באמת לא הבחינו שה"נער" שחזר מספרד אינו באמת ניקולס, ואינו נער כלל, נותרה מנקרת עד עצם היום הזה. אם אכן לא הבחינו, כטענתם, עולה מייד השאלה כיצד ייתכן; איזו אמא לא תזהה שהבחור שניצב לפניה אינו בנה, גם אם לא ראתה אותו שנים? וכיצד לא הבחין בכך גם אף אחד מבני המשפחה האחרים ומהנערים הרבים שבאו במגע עם בורדין? ואם הבחינה המשפחה בתרמית - מדוע העדיפה להתעלם ממנה? האם אכן היה להם משהו להסתיר?

"לא חשבנו שזה לא יהיה הוא", מתעקשת האם בוורלי, 15 שנים אחרי. והאחות קארי אומרת: "ההרגשה הראשונה שהרגשתי היתה עצב מוחלט, כי זה לא ניקולס. ההרגשה השנייה היתה 'איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?'"
הם כועסים על שהואשמו ברצח הילד. "הטענה הכי מצחיקה בעיניי היא שאספנו הביתה זר מוחלט כדי להסתיר כביכול את זה שמישהו ממשפחתנו הרג את ניקולס", אומרת קארי. "הרי במשך ארבע השנים שבהן ניקולס נעדר, אנחנו היינו היחידים שחיפשו אותו".