שרת המשפטים ציפי לבני, שהתנגדה באחרונה לחוק משאל העם על הסדר מדיני, שוכחת שהיא עצמה האחראית המרכזית לכמיהתן של קבוצות רבות לחקיקתו. משאל העם אולי עשוי לפגוע במרחב החירות והגמישות של ממשלה לקדם תהליך מדיני הכרוך בוויתור על שטחים, אך עשוי גם למזער רמיסה של קבוצות חברתיות שבימים שקדמו ליישום תכנית ההתנתקות, חוו הדרה תקשורתית, משטרתית, תרבותית ומשפטית ונדחקו אל מחוץ למרחב השיח הציבורי, בין היתר הודות לפעולתה של אותה לבני. תכנית ההתנתקות אמנם קודמה "במהירות וביעילות", אך הדמוקרטיה הישראלית, חופש הביטוי והמחאה, שלא לומר תחושת השייכות והאחווה, זכו למכה כואבת.
בימים שקדמו להתנתקות עלתה קריאה משוועת מצד בכירים בחברה המתנחלית והציונית-דתית כלפי ראש הממשלה להיענות לתביעתם לקיים משאל עם. לא הייתה זו קריאה לדחות ולמנוע את תכנית ההתנתקות. היה כבר ברור שלתכנית יש רוב בציבור. הייתה זו פנייה לסמכויות ממלכתיות ואחראיות שביקשו לכפות על המציאות הישראלית להיחשף באופן מאורגן לעמדותיהם של המתנחלים, בטרם יחושו אלו כי הממשל דוחק אותם אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות החברתית והשייכות הלאומית. משאל עם הלוא מתבצע לאחר ששחקנים שונים זוכים ל"דקות שידור" להצגת טיעוניהם, בדומה לתעמולת הבחירות של המפלגות לכנסת. כך מתאפשר גם למי שמעצבי סדר היום אינם חפצים בסיקורו, או בוחרים להציגו בראייה מוגבלת (כקיצוני, כהזוי, כבלתי נאור) - לזכות באפשרות לדבר אל קהל המצביעים ללא התערבות העורכים והכתבים. והרי אין סכנה גדולה יותר לשלמות החברה מאשר אותו הרגע בו שחקן חש שהוא "מחוץ למשחק", שהרי אז הוא גם מפסיק להיות מחויב לחוקי אותו משחק.
חזרה לימי הסזון
מבחינת המשילות, משאל עם הינו אכן חסם לביצוע מהיר של המדיניות. מבחינה בינלאומית - בהחלט ייתכן שמדובר על עוד מכשול לשלום. אך מבחינה סוציולוגית - עשוי הדבר להוות אמצעי לשלמות חברתית, בעל תפקיד סוציולוגי קריטי לטובת שימור הסולידריות הישראלית. אכן, עדיפה קבלת החלטות שאינה כרוכה במשאל עם, שכן הבחירות הן משאל העם האמיתי. אך תובנה זו רלוונטית לחברה שיש בה ייצוג שוויוני לכלל הקבוצות שהכרעת המדיניות תשפיע עליהן בכלי התקשורת, במוסדות התרבות ובעיצוב סדר היום הציבורי.
כמה מצער כי בימים שקדמו לתכנית ההתנתקות, סדר היום התקשורתי, התרבותי והמשפטי היה כזה שהשיב רבים מן הציבוריות הישראלית לימי הסזון, אלטלנה ורדיפת מתנגדי מפא"י הריביזניוניסטים תוך הגדרתם "פורשים", "קרימינלים" ואנטי-ממלכתיים - באופן שהעניק לגיטימציה לכליאתם, לגירושם ולעינויים. גם פעולות המתנחלים שביקשו ללמד קטגוריה על תכנית ההתנקות מוסגרו כמעשה "עברייני", ושלל המערכות התגייסו לחנוק את קולם.
דו"ח שהוכן ב"קשב", ארגון שאינו חשוד באהדה למפעל ההתנחלות, מצא בניתוח הימים שקדמו להתנתקות כי באופן גורף הוקדש הסיקור התקשורתי להפחדת הקהל מפני פוטש אלים מצד המתנחלים. הדו"ח מציין כי כל פעילות אלימה שולית נופחה והודגשה, בעוד ידיעות רבות אחרות על רוב פעילויות המחאה נותרו במערכות כלי התקשורת ולא זכו לפרסום; עוד מצא כי העיתונות יצרה מצג שווא כאילו מניעת ההתנתקות שווה למהפכה צבאית או תפיסת שלטון בכוח; כי המתנחלים הוצגו כמי שאינם נאמנים לשלטון החוק ושעל סדר היום לא עומדת תכנית התנתקות שיש לשקול בראייה ביטחונית או אידאולוגית, אלא קבוצת מתנחלים שיש להביס ושאסור להיכנע לה מסיבות דמוקרטיות וריבוניות.
זאת ועוד, יוזכר כי נציגי המתנחלים בעניין תכנית ההתנתקות, מי שיכלו לבטא את קולם, הורחקו משולחן הממשלה (השרים ליברמן ולנדאו) ופוטרו מראשי ארגוני הביטחון (הרמטכ"ל יעלון וראש השב"כ דיכטר); כי בטלוויזיה הוצגה הסדרה "המתנחלים", בזירת הספרות יצא לאור הספר "אדוני הארץ" וברמת המדיניות פורסם "דו"ח טליה ששון": כולם הציגו את תושבי גוש קטיף והשומרון כחבר פושעים, עושקים ותכמנים, שכמו בקריקטורות האנטישמיות בארה"ב על היהודי המחזיק בגרונו את הקונגרס - כך המתנחלים עושים לצבא, למנהל מקרקעי ישראל ולסוכנות: משפיטים ממסדים שלמים לטובת הזיות דתיות.
וכאן נכנסה לתמונה שרת המשפטים ציפי לבני, שידעה היטב מביתה מהו סזון ומהי הדרה, אך חתמה על צווים שדמוקרטיה מערבית טרם ידעה: עצירת אוטובוסים בדרכם להפגנה; עצירת קטינים ואחזקתם בתאי כליאה; משפטי בזק המתנהלים בצמוד לבתי כלא ובתי מעצר - שלל פרוצדורות שהתבססו על דיונים מקדימים עם המכון לדמוקרטיה ושאר סוכני מדיניות - שהרחיקו את ישראל מכל זיהוי עם ליברליזם ועם רוח חוק כבוד האדם וחירותו.
אכן - תרבות פוליטית של סובלנות, שמיעת האחר, קיום מסלולי ביטוי והשתתפות בשיח לכל הקבוצות והפלגים. משאל עם עשוי בהחלט להיות צעד מיותר המכביד, מאט ומקשה על מקבל ההחלטות ליישם מדיניות שלשם קידומה נבחר. אך החשש פן תפרוץ סיטואציה הקרובה לזו שהתקיימה בעת כהונתה הראשונה של לבני כשרת משפטים, אז נחנק ונרמס קולה של קבוצת המתיישבים - מבהיר מדוע עולה הקריאה לחייב כאן משאל עם: זו הדרך, למרות לבני, לגרום לציבור לשמוע את כולם.
הכותב, ד"ר אודי לבל, הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל