בשבועות האחרונים עולה לכותרות שוב ושוב הסוגיה של כניסת יהודים להר הבית. מבחינה ציבורית נדונה סוגיה זו במישור הפוליטי תחת הסיסמא של החלת הריבונות היהודית בהר הבית, אך באותה נשימה ניתנת לכך כסות דתית בחסות הרצון להתפלל במקום הקדוש. כדי להימנע מלערב את הפוליטיקה והדת בכפיפה אחת, חשוב להעמיד דברים על דיוקם מבחינה היסטורית.
בשנת 1856 הותרה הכניסה להר הבית למבקרים שאינם מוסלמים, לאחר כ-600 שנים שבהן היא נאסרה בידי השלטונות הממלוכים והעות'מאניים ששלטו בארץ-ישראל. בניגוד גמור לנוצרים שהחלו לפקוד את הר הבית, אסרו רבני ירושלים על היהודים מלעלות אליו, פן תיטמא קדושתו (טומאת מתים). בניגוד לעמדה ההלכתית, מספר אישי ציבור יהודים מאירופה הפרו ביודעין את הפסיקה הרבנית מלבוא במקום הקדוש ובכך עוררו את זעמם של יהודי העיר.
רק בראשית המאה העשרים התערער הטאבו, שאסר עלייה יהודית להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות "היישוב החדש" בירושלים, מהתחזקות התיירות המודרנית בעיר, ומביטול הצורך ברישיון לביקור במקום הקדוש. בד-בבד, שימש הר הבית בשלהי התקופה העות'מאנית (1918-1840) כגורם בעל משמעות סמלית בהתפתחותו של היישוב היהודי בעיר העתיקה ובירושלים החדשה. במסגרת זו, פעלו גורמים יהודיים שונים להידוק האחיזה סביב הר הבית באמצעות רכישת ושכירת נכסים בקרבתו או המשקיפים לעברו. אולם חרף מאמציהם, נותר הכותל המערבי אתר התפילה והפולחן המרכזי ליהודים.
תרומה מכרעת לסכסוך היהודי-ערבי
בתקופת המנדט (1948-1918) חלה פוליטיזציה במעמדו של המקום הקדוש, מאתר דתי לסמל לאומי. תהליך זה תרם תרומה מכרעת להתפתחות הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, שבו האשימה המנהיגות הערבית את היישוב היהודי והתנועה הציונית בניסיון להרוס את מסגדי הר הבית במטרה להביא להקמתו של בית המקדש. בעשור הראשון לשלטון הבריטי בארץ-ישראל התאפשרה העלייה להר הבית לבני הדתות השונות במועדים קבועים תוך גביית דמי-כניסה למתחם. למרות הסדרת הכניסה למתחם הר הבית נוצרו בפתחו חיכוכים בין מוסלמים ליהודים, שגלשו לעיתים לאלימות.
רק לאחר מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) אסרה המועצה המוסלמית העליונה והנהלת הווקף על היהודים מלבוא בשערי הר הבית. איסור זה הוביל להתגברות המתיחות בין הצדדים בסוגיה. כל אותה העת נותרה על כנה עמדת הרבנים בסוגיה ההלכתית, שאסרה על היהודים מלעלות אל הר הבית ואף הייתה איתנה בדעתה כי הקמת בית המקדש לא תזורז באמצעות עבודה גשמית אלא תמתין לבוא הגאולה מידי הקב"ה. מנגד הוסיפו יהודים חילוניים לראות בהר הבית 'אטרקציה תיירותית' בעלת משנה חשיבות וביקרו בו בהתאם לאפשרויות הכניסה, שהעמידו לרשותם מוסדות הדת המוסלמיים שהופקדו על ניהול המתחם.
מפנה של ממש במישור הדתי המתיר עלייה של יהודים להר הבית, התרחש לראשונה בעקבות מלחמת ששת הימים (יוני 1967). נראה כי בתהליך זה, שהחל לפני ארבעים ושש שנה ונמשך בימינו, נוצר בחוגים שונים עירוב תודעתי ומילולי בין שני מוטיבים מרכזיים, פוליטי ודתי, שביניהם סתירה מהותית - ריבונות שלטונית של מדינת ישראל בהר הבית מצד אחד והפולחן היהודי במקום הקדוש מהצד האחר. על משקל זה יש להבחין גם בין ביקור בהר הבית לבין העלייה אליו.
הכותב, ד"ר דותן גורן, הוא מרצה בביה"ס ללימודי ארץ-ישראל וירושלים במרכז האקדי ירושלים (מכון לנדר) ומתמחה במאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים ואתרים היסטוריים בארץ-ישראל בעת החדשה