ירושלים: להבליט את המשותף

כל פרויקט שבו נוטלים יחדיו חלק יהודים וערבים בירושלים הוא רווח נקי לשני הצדדים. ככל שירבו שירותים ומיזמים משותפים, כך ייטב.

הקיבעון שורה כבר שנים על חסידי חלוקת ירושלים ומתנגדיה. אלה עטים כמוצאי שלל רב על כל מאפיין של הפרדה כדי לחזק את טענתם שהעיר כבר מחולקת. כל שנותר לטעמם הוא להוציא ל"עיר המאוחדת" תעודת פטירה ולהטביע עליה חותמת - חולק. יריביהם מסתערים על כל גבעה פנויה בעיר המשוחררת כדי לכבוש בה עוד דונם ועוד עז, עוד בית ועוד שכונה. הם משוכנעים שדי בכך כדי להבטיח את אחדות העיר. אבל מחוץ לחשיבה השגרתית הזאת נמצא עולם אחר.

בין "המחולקת" לבין "המאוחדת" שוכנים, למשל, גם הנורמליות ומרקמי החיים המשותפים בין הערבים ליהודים, והיחד - שלמרבה הפליאה מתקיים בעיר בלא מעט תחומים. מצדדי החלוקה לוקים בעיוורות ובחירשות מול אלה, ולעומת זאת מתנגדיה אינם מבינים שהדרך להבטיח את אחדות ירושלים אינה עוברת רק דרך בנייה והשקעה בעבור יהודי העיר, אלא לא פחות מכך דרך השקעה ופיתוח באזורי המגורים של הערבים בירושלים.

התקשורת מתייחסת כבר שנים אל ירושלים כאל מחולקת דה?פקטו, כעובדה. היא מטשטשת במתכוון את ההבדל בין קווי חלוקה להפרדה. קווי הפרדה אכן קיימים בירושלים, כפי שהם קיימים בלונדון ובפאריס. גם הפקיסטנים והמוסלמים בערים הללו משתמשים בכל מה שהעיר המודרנית מציעה להם, בעוד הצרפתים והלונדונים כמעט אינם מבקרים בשכונות מוסלמיות. האם בשל כך פאריס ולונדון מחולקות? לעומת זאת, בירושלים קיימים לצד קווי ההפרדה גם לא מעט קווי שיתוף, שהתקשורת מקפידה לא להבליט אותם.

היחד הזה, עם כל הבעייתיות שבו, מתקיים בתחום האקדמי, באוניברסיטאות ובמכללות, שם לומדים ומלמדים בצוותא יהודים וערבים; בתחום הרפואה, בעיקר בבתי החולים הדסה עין כרם והר הצופים, וגם בתחום התעסוקה - למשל, בענף המלונאות. מרכזי הקניות הומים יהודים וערבים, ומרכז המוסכים בוואדי ג'וז וגן הפעמון על מתקני השעשועים שבו משרתים את שתי האוכלוסיות. אפילו לעיסאוויה הסוערת באים יהודים כדי לקבל טיפול שיניים זול או לרכוש חומרי בנייה. בעיר העתיקה נמחקים בהדרגה קווי ההפרדה המוחלטים בין ארבעת הרבעים, ובבית חנינא יהודים עושים שופינג, ועדיין לא הזכרנו את השימוש בתשתיות עירוניות משותפות. ויש גם הרכבת הקלה, שתרומתה לדו?קיום ולנורמליות בעיר עצומה, ועיקר מעלתה שבזכותה ערבים ויהודים, שרבים מהם לא ראו את דמותו של האחר כבר שנים, צורכים יחד (כמו בקווי אוטובוס רבים) את אותו שירות ומבינים של"מפלצת" ממול, בדרך כלל, אין קרניים.

יש גם קווים מפרידים. ההבדל הבולט ביותר, לבד מהבדלי דת ולאומיות, הוא בתחום התשתיות ורמת השירותים. הפערים, כמעט בכל פרמטר, מגיעים לאלפי אחוזים: במזרח ירושלים חסרות כ?1,000 כיתות לימוד, ושכונות רבות שם עדיין חיות על בורות ספיגה וללא מרפאות, טיפות חלב, מדרכות, כבישים וגנים ציבוריים. מדינה אינה יכולה לטעון לריבונות על שטח ולהתייחס לתושבים החיים בו כאל סרח עודף. ולמרות זאת, בזכות הנורמליות, ובזכות ההטבות הרבות הנגזרות ממעמדם כ"תושבים", רבים מתושבי מזרח ירושלים - בניגוד להצהרות השקריות של מנהיגיהם - מעדיפים להמשיך לחיות בעיר המאוחדת תחת שלטון ישראל.

האם תמיד זה יהיה כך? ודאי שלא. מי שחפץ בשלמות ירושלים חייב, הן מוסרית והן טקטית, לחתור כדי לשמר את ההעדפה הזאת שלהם. הנוסחה אינה מורכבת: כל פרויקט שבו נוטלים יחדיו חלק יהודים וערבים בירושלים הוא רווח נקי בעבורנו ובעבורם. ככל שירבו שירותים ומיזמים משותפים - כך ייטב, לנו ולהם. כבר כיום רואים עצמם רבים מערביי מזרח ירושלים קרובים יותר לערביי ישראל מאשר לערביי יו"ש.

מי שמסתפק בקידום מבורך של הנוכחות והאחיזה היהודית באזורי המגורים של היהודים, ללא פיתוח ובנייה והשקעה בתשתיות ושירותים גם בעבור ערביי מזרח ירושלים, מעמיק את סימן השאלה על אחדות העיר ומחליש את האינטרס של ערביי העיר להמשיך לחיות תחת שלטון ישראל.