הסיפור הוא פשוט ומסתכם בשתי מילים - עיניים גדולות. מי שהיו להם עיניים גדולות, שרוצות לבזבז כסף, משלמים את המחיר. בפעם הראשונה זו היתה הממשלה, שרצה להוציא כסף על פרויקטי תשתית גדולים ועל תוספות שכר לעובדי המדינה. בפעם השנייה זה היה הציבור, שרצה צדק חברתי ודרש בשלטי ענק להרחיב את הגירעון. אז הנה הוא התרחב, ועכשיו הגיעה העת לסגור אותו.
איני מקל ראש ולו לרגע. הצעדים אכן קשים, אבל זה הזמן שבו חייבים לפעול באחריות. טוב ששר האוצר לפיד מתעשת עכשיו לפני שהסוסים ברחו מהאורווה. האם היה אפשר לעשות אחרת? אולי. תמיד אפשר לקצץ עוד בבורות השומן של הממשלה. מי שחושב שההסתדרות תרמה כאן הרבה לא רואה את התמונה המלאה. המאוגדים תמיד שומרים לעצמם את הקצפת. גם שם, דרך אגב, יש מעמדות. כל ועד והשאלטר שלו.
הציבור ישלם מחיר כבד
הציבור אכן עומד לשלם מחיר כבד, אין דרך קלה להגיד את זה, אבל יש לטעמי מגמות מסוכנות. הכי קל להתפתות לדרישה להגדלת המסים על חברות הענק. במשך עשורים השקיעו ממשלות ישראל מאמצים כבירים להביא אל ישראל את החברות החכמות, ההוגנות, המעשירות בידע. בימים אלה ממש עושה ראש הממשלה בנימין נתניהו מאמצים גדולים דומים בסין. איך החברות האלה יבואו, הרי אנחנו בלב המזרח התיכון ויש לנו שביתה כל יומיים? בזכות הטבות. אם נתחיל להעלות מסים, זה כמו להעלות את מפלס הצחנה בחדר. מתישהו הן יעזבו . ועם מי נישאר? עם ועד הנמלים? עם כל הקומוניסטים הנדכאים? מי יסכים לבוא במקומן? ולמי אנחנו רוצים להידמות? הכי קל זה לדרוש להעלות להן מסים. תחשבו על התרומה שלהן להון האנושי.
הדרך הטובה ביותר שהממשלה יכולה להיטיב עם האזרחים, גם ובראש ובראשונה חברתית, זה לקצץ אצלה ולהגביר תחרות. העלאת מסים היא רוע, אבל לנוכח הבור האדיר שנוצר בקופת המדינה - זה עדיין הצעד האחראי לעשותו.