46 שנים עברו, אבל גם השבוע, ביום ירושלים, אזכר בלילה האפור ההוא, של 5 ביוני 1967, עם השמיים הנמוכים והרוח הירושלמית הצוננת ששיחקה בשערנו. ישבנו כמה עשרות צנחנים צעירים בשירות המילואים הראשון שלנו עם נשק, חגור וקסדות בתוך אוטובוס עמוס לעייפה בתחמושת חיה, בדרך לקברי הסנהדרין. בחוצות ירושלים שלטה האפילה. מכוניות כמעט לא נעו בכבישים, מחלונות הבתים הבליחו אורות בודדים, וכולם הסתגרו בבתים או במקלטים. האוטובוס נע בעצלתיים ללא אורות משכונת בית הכרם לעבר שכונת סנהדריה בצפון העיר. המתח והדריכות ניכרו על פני כולנו, חיילים ומפקדים של מחלקת מרגמות בגדוד 28, כשכדורים נותבים שנורו משטח ירדן חצו את הרקיע ונחתו בעיר.
האוטובוס נעצר בחריקת בלמים. פגז מרגמה ירדני נפל מטרים מאיתנו ולמרות החושך ראיתי את הפחד בעיני חבריי. קפצנו ותפסנו מחסה מחשש שהפגז הבא יפגע ישירות באוטובוס וכל התחמושת תעלה באש. אחרי דקות ספורות של שקט חזרנו לאוטובוס, שהמשיך בדרכו אל היעד. במהלך כל הנסיעה נורו משטח ירדן פגזים וחתכו את השמיים במעופם. כשהגענו בסמוך לחצות לשכונת סנהדריה, הורדנו במהירות את התחמושת מהאוטובוס, הצבנו את המרגמות וטיווחנו אותן לעבר המטרות בשטח ירדן. במיומנות רבה הוצאנו גם את הפגזים מארגזי התחמושת וגהרנו בסמוך לקנים, מחכים למתן פקודה.
רק בדיעבד ידעתי שהמשימה שלנו היתה לסייע לפריצת הכוחות בגיזרת שייח' ג'ראח. מכיוון שהיו ידיעות מודיעיניות שהצביעו על הימצאותו של כוח מרגמות ירדני בוואדי ג'וז, הוחלט להציב אותנו ליד קברי הסנהדרין ומשם להמטיר עליהם אש כדי למנוע מהם להפריע לכוח המסתער.
התבוננתי בחבריי, אך חשבתי על אשתי שמייד לאחר חתונתנו, שנערכה כמה ימים קודם לכן, נשארה לבדה עם התמונות מהחופה, עם טבעת הנישואים המבריקה ועם הפחד הנורא. המחשבות נעלמו באחת כשהמ"מ הורה לפתוח באש. הפצצות הוכנסו בזו אחר זו לתוך הקנים. מישהו צעק "מטען שלוש", אחר העיר "לא לשכוח להוריד מרעומים". אחרי כמה דקות נשמעה הפקודה "חדל". פצצת מרגמה נחתה מטרים ספורים ממני.
הייתי בהלם. ראיתי ששניים מחבריי שותתים דם. החובש ניגש אליהם תחת האש, שהמשיכה ללא הפסק, וניסה להושיט להם עזרה. כעבור דקות שנראו כנצח הגיע אמבולנס, ובתוך זמן קצר יצא עם האלונקות אל בית החולים הדסה. חבריי ואני נשאנו תפילה שיצליחו לייצב את מצבם של אמנון חרודי ויום טוב שרם, אבל הם נפטרו בדרך לבית החולים.
אחר כך שמענו על חברים אחרים ששירתו בפלוגות אחרות של חטיבת הצנחנים, ואשר נהרגו במקומות אחרים במהלך הקרבות במוזיאון רוקפלר, בבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת. תוגה גדולה ירדה עלינו. גם כשהגענו עם שוך הקרבות לטקס החגיגי של כל חיילי החטיבה בהר הבית, וגם כאשר ראינו בפעם הראשונה את הכותל המערבי, התקשינו מאוד לצהול. היה קשה להשתחרר מהמועקה הכבדה ומהצער על מותם של שני חברינו שהיו רק נערים, בני 20 ומשהו, עם חלומות שנגוזו על אהבה, על קריירה, על לימודים ועל משפחה.