באחד הלילות בשבוע שעבר, חודש אחרי שקבר שלושה מבניו, שטבעו בים של אשקלון, צילצל הטלפון בביתו של חסן א?סראיעה. על הקו היה קרוב משפחה נסער. "תגיע מהר לבית העלמין, סאלם מנסה לחפור בידיו את הקברים", אמר לו. סאלם הוא בנו בן ה?23 של חסן, "אחרי האסון הוא הבכור", וכמו לא די בשכול המשולש, הבלתי נתפס, שזיעזע מדינה שלמה בסוף חודש מארס, באה ההתמוטטות הנפשית של הבן כדי לגדוש את מנת הייסורים.
"יצאנו לשם בריצה, אני, אשתי כמאלה והבנות. מצאנו אותו שוכב בין שלושת הקברים הטריים. התחלנו כולנו לבכות. ניסינו להרים אותו, אבל הוא רק בעט וצעק ולא הסכים לזוז משם. אנשים ששמעו את הצעקות התחילו להתאסף מסביב. הוא לא ויתר, עד שהתעייף ואיבד את הכוחות.
"פתאום הוא השתתק, היה לו קשה לנשום. לקחנו אותו לרופא, ואז אשתי הלכה לישון איתו ועם אשתו בבית שלהם. הוא עדיין בהלם, הוא לא הצליח לחזור לעבודה. יושב לבד כל לילה ולא מפסיק לבכות. אשתו לא יודעת מה לעשות. אני חייב למצוא לו עזרה פסיכולוגית, אחרת הוא לא יחזיק מעמד".
"תיסעי לכיוון ערד, תסתכלי שמאלה ואני אחכה לך על הדיונה", אמר חסן בטלפון. והוא באמת מחכה לי שם, על הדיונה שמשקיפה על המבנים של פזורת כסייפה, איפשהו בין צומת שוקת לערד. איש רזה, כהה עור, מזוקן, בכאפייה ובחולצה שחורה ארוכה.
הבית שלהם הוא מבנה פח, נטוע במדבר גדול של חול, ובו גרים הוא, כמאלה וארבעת ילדיהם שלא נשואים: סלמן (21), סאגר (19), פאהד (18), והבת הקטנה חיתאם (14). שלושה ילדים נשואים גרים בקירבת מקום. לחסן יש עוד בת, שוואיה (15), מאישה שנייה שממנה נפרד בינתיים, והיא גרה עם פרודתו בערד אבל מגיעה אליו לעיתים קרובות. על רצפת הבטון מונחות מחצלות פשוטות, שעליהן מזרנים לשנת הלילה. קולטי שמש מספקים חשמל בשעות היום, לפעמים גם לשעות ספורות בלילה.
אי אפשר להעלות על הדעת מה עולה בראשם של אבא ושל אמא ששוכלים במכה אחת, ברגע אחד, שלושה ילדים. מילים, קורעות לב ככל שיהיו, לא יצלחו. הן ינסו לספר על תהומות של ייאוש ועל ניסיון כלשהו, מכני, לשמר סוג של חיים, הגם שלכולם ברור שאלה כבר לא יהיו חיים אמיתיים.
הנה, חסן מכין לנו קפה. מניח קערת תמרים מתוקים על השולחן, "חלק ממנהגי האבלות אצלנו זה לאכול תמר. בעינינו זאת ברכה, כמו אצל היהודים. בשלושת ימי האבל, לצד התמרים, אנחנו מגישים תה בלי סוכר, כי אין שום דבר מתוק באבל".
העברית שלו רהוטה. הוא מכיר את מנהגי היהודים, "תמיד חייתי עם יהודים ועם ערבים ביחד", וב?54 שנותיו למד לכבד את כולם. אפילו את שלושת כלבי המשפחה הביא הביתה אחרי שמצא אותם פצועים מתקיפה של חיות בר.
האישה כמאלה מסתובבת בבית כרוח רפאים, לבושה בגדים ארוכים מסורתיים. עוברת מהמטבח למרפסת המאולתרת, ומשם אל חבל הכביסה שמול הבית, מתיישבת, קמה, הולכת וחוזרת, ומרגוע אין. עיניה הבהירות, הכבויות, מתרוצצות אנה ואנה ללא הרף. בת 47, שהחודש האחרון הזקין באחת.
היא כמעט לא מסוגלת לדבר. המשפטים המעטים שלה מתחילים בעברית ומסתיימים בערבית, כמו כשהיא אומרת שהיא מקווה שאלוהים ייתן להם את הכוח... ושוב פורצת בבכי. חסן מפציר בה בחמלה שתפסיק.
"אני אומר לה שהכל כתוב למעלה. שכל אחד מגיע יומו. אני מאמין בגורל. יש כאלה שמתים בתאונת דרכים, וכל הגוף שלהם מתפרק. והנה, הבנים שלי הלכו לים ויצאו ממנו כאילו לא קרה להם כלום. אני מנסה לגרום לה לשכוח קצת, אפילו לרגע. שתשב עם הילדים ועם הנכדים ותרגיע את אלה שנשארו. זה לא תמיד עובד".
הוא חי על טייס אוטומטי, מנסה בכל כוחותיו להחזיק את המשפחה שלא תתפרק. לא מרשה לעצמו לבכות לידם. "הכאב שלי הוא פנימה. אני צריך לחזק את כולם, אם יראו שאני חזק, הם יתחזקו בעצמם. אז אני מנסה לשאת הכל בתוכי. לא אומר להם כמה קשה לי. רק בבית העלמין, כשאני לבד, אני מרשה לעצמי לבכות. הלכתי לשם כבר כמה פעמים, התפללתי עליהם".
"הכל כבר היה גמור"
הם היו שלושה אחים שביקשו לבלות יום של כיף בים, וקיפחו את חייהם בגל אחד. נאהד, הבכור, בן 26, הבעל של אמירה ואבא של בושרה ושל אדם התינוק. סולימאן בן 21. עאטף בן 16. בבוקר היום הארור ההוא, יום חמישי, נאהד ביקש חופש מהעבודה שלו במפעל לעופות בשדרות, כדי ללכת עם האחים לים. חסן אומר שהמשפחה רק רצתה להתאוורר, היה צפוף בבית, "אז אמרו, נעשה על האש בים ונחזור. אמרתי להם שייסעו ויבלו. אני נשארתי בבית, כי תיכננתי לנסוע לבקר את אחותי בבאר שבע".
נסעו בשני כלי רכב, כל המשפחה. נאהד עוד צחק עם אבא שלו שהוא לוקח את אדם ללמוד שחייה בים. כמאלה, שהצטרפה לנסיעה כדי לבלות זמן איכות עם הילדים והנכדים, מספרת שמייד כשהגיעו לים יצאו הצעירים מהרכב ושעטו לתוך המים, "לא חיכו אפילו דקה, ישר מהאוטו קפצו לים. בקושי חצי שעה הספקנו ליהנות איתם שם".
עאטף נכנס ראשון, ובתוך זמן קצר נקלע למצוקה בגלל הזרמים החזקים. הוא התחיל לצעוק שהוא טובע. שני אחים אחרים שהיו איתו במים, סאלם וסלמן, הצליחו לצאת ללא פגע. באותה שעה לא היו בחוף שירותי הצלה, והאח סולימאן רץ למים לעזרת אחיו, והחל להיסחף גם הוא. מייד אחריו נכנס גם נאהד, בניסיון לסייע לשניים הנאבקים בזרם המסוכן. "הוא ראה שהם טובעים ופשוט ניסה להציל אותם", מספרת כמאלה ביגון. "בסוף הלך ביחד איתם".
חסן התכוון לצאת לבאר שבע, אבל חמותו וגיסו באו מרהט לבקר אותו והותירו אותו בבית. "ניסיתי להתקשר לסלולרי של נאהד, כדי לספר לו שהם באו לבקר, והוא לא ענה לי. התקשרתי כמה פעמים. חשבתי שאולי אין קליטה בחוף, כי תמיד כשהייתי מתקשר אליו הוא היה עונה או חוזר אלי מייד. התקשרתי לאחת הבנות, והיא אמרה שנאהד מכין את המנגל. אמרתי לה שתגיד לו לפתוח את הטלפון הנייד, כי אני צריך לדבר איתו.
"חיכיתי שהוא יחזור אלי, והוא לא חזר. עברו כמה דקות, ואז המספר שלו הופיע על הצג שלי. חשבתי שזה הוא ועניתי. זו היתה הבת שלי חיתאם, בוכה כולה. 'רוץ, אבא, רוץ', היא אמרה לי, 'הילדים נכנסו למים, ונאהד אחריהם, וכולם בים'. היא בכתה מאוד, ומסביב שמעתי את כל הנשים צועקות. דיברתי עם אחת מהן ואמרתי שיירגעו, אולי האחים סתם יצאו להסתובב בחוף, אולי פגשו חברים בדרך. נכנסתי לאוטו עם גיסי ונסענו מייד לחוף של אשקלון".
45 דקות של חרדה עברו עליו עד שהגיע לחוף דלילה בעיר. השעה היתה חמש בערב, עדיין בשעון חורף, רגע לפני שחשיכה יורדת על הים. כשהבחין בשוטרים ובצוותי החיפוש, הבין שמשהו נורא קרה. באותו רגע נפל על הקרקע ולא הצליח לקום.
"הכל כבר היה גמור, לא היה אפשר לעשות כלום", הוא אומר ופותח את שתי ידיו. "ביקשתי מאחרים שייקחו הביתה את הנשים ואת הילדים הקטנים, ואני נשארתי שם. אמרתי שאני לא עוזב בלי הבנים".
כמאלה אומרת שבני המשפחה ניסו להרגיע אותה, אפילו שלחו אותה לנסות להירדם, "אבל איך אפשר לישון בלילה כשאת יודעת שהילדים שלך בים? איך?"
תחושה פנימית של אבא
חסן לוקח שאיפה מהסיגריה ומביט בי בעיניים עצובות. "ארבעה ימים עזרתי לחפש את הבנים שלי. מישהו תרם מטוס פרטי לחיפושים, וטסתי איתו כדי לסרוק את הים מלמעלה. בהתחלה עוד היתה לי תקווה, לא יודע אפילו תקווה ל?מה.
"ביום השני של החיפושים, יום שישי, אמרו שירחיבו את הסריקות לכיוון אשדוד בצפון ולכיוון זיקים בדרום. אמרתי להם להתמקד באחד משוברי הגלים, וחיכיתי על החוף. צוות צוללנים נכנס לאזור שהפניתי אותם אליו, ושם באמת מצאו את הגופה של סולימאן. מישהו מבני המשפחה הלך לזהות אותו. בהתחלה רציתי לעשות את זה בעצמי, אבל לא ידעתי איך אני אגיב, פחדתי שאשתולל". קשה לדמיין את האיש העדין הזה משתולל.
הוא התעקש שלא יקברו את סולימאן עד שיימצאו אחיו. "הם הלכו ביחד, ואם צריך לקבור את כולם, שייקברו ביחד. שוב הפניתי את השוטרים לחפש בנקודה מסוימת, תחושה פנימית של אבא. אני מתקשר עם הילדים שלי. ידעתי שבסוף אני אדע איפה הם יכולים להיות".
רק ביום ראשון, ארבעה ימים אחרי שנעלמו, נמצאו עוד שתי גופות. חסן היה במטוס כשהצוללנים סימנו שמצאו עוד גופה. הוא זיהה שמדובר בעאטף. "כולם במטוס התחילו לבכות, ואני נשארתי כמו ברזל. נחתנו, הלכתי אליו, הרמתי אותו בידיים שלי. נפרדתי ממנו, חיבקתי אותו, ולקחתי אותו לבית החולים. שיקבעו מוות, שיחכה לאחיו".
עדיין נותר בליבו שביב קטן של תקווה שאולי אולי נאהד יישאר בחיים. "הוא היה בחור חזק, רוחני, עם הרבה כוחות, והאמנתי שאולי הוא טיפס לכוכים שבתוך שובר הגלים ונלכד ביניהם. ביקשתי שילכו לחפש ברגל על שובר הגלים, ולא מצאו. אבל אחרי שמצאו את הבן השני, אמרו, 'בטח השלישי גם פה'. רגע לפני שהצוללנים נכנסו שוב, הנחתי להם יד על הכתפיים, אמרתי להם: 'תודה רבה ובהצלחה, זו הפעם האחרונה שאתם נכנסים לים כדי לחפש'. ידעתי שימצאו אותו".
כשנמצאה גם גופתו של נאהד, התקבצו כולם סביב חסן. חיבקו ונישקו אותו, ביקשו להשתתף בכאבו, למרות שאף אחד לא באמת הבין מה עובר על האיש החזק הזה. והוא חיבק אותם בחזרה והודה להם במילים חמות. "אני כל כך מודה למשטרה, לצוללנים, לכל מי שעזר לנו למצוא את הבנים. ארבעה ימים הייתי על החוף, ואנשים שאני בכלל לא מכיר הביאו לי אוכל ודאגו לי. עיריית אשקלון הקימה לנו אוהל למנוחה. אבל לא יכולתי לישון ולא יכולתי לאכול".
ביום ראשון בערב קברו חסן וכמאלה את ילדיהם. אלפים הגיעו להלוויה. "ראש הממשלה התקשר לנחם אותי, שרים באו לבקר, כולל השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ'. כולם השתתפו בצערנו. באו אנשים מהצפון ועד הדרום, אני מודה לכולם".
היום, קרוב לארבעים ימים לאחר מות האחים, תיערך להם אזכרה גדולה. חסן אומר שהוא רואה אותם יום יום בעיניים, שומע את הקולות שלהם. לישון הוא כמעט לא ישן, רק עם כדור שינה. הוא שוכח דברים, מתבלבל. מנסה לדבר עם אלוהים, להבין איך הכל בא במכה אחת. במכה של שלושה. לא אחד. לא שניים. שלושה.
"עוד לא מצאתי סיבה לקום בבוקר, אבל אני עושה את זה כל יום. אחרי שאני מכין קפה לי ולאשתי אני מעשן חצי קופסה. עד סוף היום הולכות שתי חפיסות. לא יודע להגיד לך מה יהיה מחר, מה יהיה בעוד רגע. אתה מגדל ילד מהיום שהוא נולד, דואג לו, מחתן אותו, ואז בגיל 20 הוא הולך ממך. חלק אפילו לא הספקתי לגדל. זה קשה, אני לא יודע איך בן אדם אמור להתנהג במצב כזה".
מישהו שיטפל בהם
ביתו של נאהד א?סראיעה הוא בית לבנים חמים ומזמין, מרחק עשר דקות נסיעה מבית אביו. האלמנה היפה אמירה (22) והילדים בושרה ואדם נותרו לחיות שם, בלעדיו. וילונות צבעוניים תלויים על החלונות, ובסלון ספות בד חדישות.
בושרה, שרק התחילה עכשיו ללכת, מדדה מהספה לשולחן. נצמדת רק למי שהיא מכירה, חושדת בזרים. חסן אומר שאפשר לברך על כך שהיא כל כך קטנה, בגיל שבו אין עדיין הפנמה של אובדן. אחיה הקטן, אדם, כבר בן ארבעה חודשים, "איפה שתשימי אותו הוא יהיה שקט", מחייך חסן לרגע. וזאת תהיה הפעם היחידה שהוא מחייך ביום הזה.
"הילדים האלה צריכים מישהו שיטפל בהם. אז הם יקראו לי 'אבא' ויקראו לדוד שלהם 'אבא', אבל לעולם לא יהיה להם אבא אמיתי. בושרה עושה קולות ותנועות מצחיקות, בא לך לחבק אותה. כשאני מסתכל על אחיה הקטן, אני רואה את הבן שלי. כשנאהד היה צעיר, עוד לפני שהתחתן בכלל, כבר קראו לו בחבר'ה 'אבו אדם', הוא תמיד ידע שלבן שלו יקראו אדם".
אנחנו עוברים על האלבום המשפחתי, ואמירה מתעכבת על כל תמונה. מנסה לתפוס עוד רגע עם אהובה. אישה דקת גוף עם פנים של ילדה, שמנסה להתנחם עכשיו בשני הילדים הרכים.
"נאהד נולד ברכב, בדרך לבית החולים, ואני זוכר שהוא לא בכה", אומר חסן. "בהתחלה חשבתי שהוא מת, עד שפתאום הוא התחיל לבכות, זה היה רגע פלא. מיום שהוא הפך לגבר הוא דאג לי ולכולם. היה קונה לי כל מה שהייתי צריך, היה יד ימין שלי. תמיד אסף סביבו את כולם לפעילויות משותפות, תמיד הרים את כולם. לא נתן לאף אחד להיות עצוב. עכשיו הוא לא פה, ואני לא יודע מה לעשות. אני אפנה רק לאלוהים, ואחרי אלוהים אני אפנה לים".
נאהד הכיר את אמירה "לא דרך שידוך כמו שמקובל אצלנו", מדגיש חסן בגאווה. הם התאהבו, ולפני שנתיים החליטו להתחתן. היו אמורים לגור ליד בית הוריו, כנהוג במגזר. "בהתחלה הוא בנה לו בית פח על גבעה קטנה, אבל מינהל מקרקעי ישראל הורה לפרק את הבית. זה היה בתחילת השבוע שבו הוא התחתן, שבסופו הוא היה אמור להכניס את הכלה לבית. איפשרו להם להתחתן - ואז הרסו את הבית. בינתיים, מישהו מהמשפחה נתן להם לגור בבית שלו".
ממינהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "במקרים של הסגת גבול במקרקעי ציבור נוקטת רשות מקרקעי ישראל מדיניות אכיפה תקיפה, בהתאם לחוק ולהוראות בתי המשפט. מדי שבוע הורסים מפקחי הרשות עשרות מבנים בלתי חוקיים, במסגרת מילוי תפקידם - להגן על קרקעות המדינה מפני פולשים".
סולימאן היה הבן החמישי במשפחה, יחד עם אחיו התאום סלמן. הוא עבד בבתי מלון בים המלח, תיכנן למצוא כלה, ללמוד נהיגה, לבנות בית. "רצה לסדר את החיים שלו", אומר חסן. "תמיד היה עוזר ונותן, גם אם לא היה לו לתת לעצמו".
עאטף, האח הצעיר שגופתו נתגלתה שנייה, נולד לאישה אחרת של חסן, שיחה, שממנה נפרד לאחרונה. עאטף חי בביתו של חסן, וכמאלה גידלה אותו כאם. "הוא היה חייכן, ציני כזה. לפני כמה זמן אמר שיש לו בקשה אחת: בזמן שהאחים שלו ביקשו עזרה בחתונה ובחיים, הוא ביקש שאעזור לו לבנות חדר ליד הבית שלנו, כדי להביא את אמו ואת אחותו שוואיה מרהט, שיגורו לידנו. בכל חופשה מבית הספר היה נוסע לאמא שלו. הוא היה בן 16, אבל התנהג כמו מישהו בוגר בהרבה. אמרתי לו שאשמח למלא את בקשתו. החודש היינו אמורים לבנות לו את החדר. במקום זה אמא שלו ומשפחתה באו להלוויה".
משבט ענף של 11 ילדים נותרו לחסן רק שמונה: הבנות סאוסן (25) ושרה (24), הבנים סאלם (23), סלמן (21), סאגר (19) ופאהד (18), והבנות הצעירות שוואיה (15) וחיתאם (14). "יש לי שלושה בנים גדולים שעדיין לא נשואים", הוא אומר. "אני מבקש מהמינהל שיאשר לי לבנות להם חדר מפח, למגורים זמניים עד שיתחתנו. אני מוכן לחתום על כל ניירת שצריך. נכון שכולם באו לנחם ולהיות איתנו באבל, אבל זה לא מספיק רק להגיד 'אנחנו איתך'".
על הספה במרפסת מונח עיתון בערבית, שפורסם ימים אחדים אחרי טביעת הבנים. שלוש תמונות ראש מופיעות בשער, זו לצד זו: נאהד, סולימאן ועאטף. במשך חודש הסתיר חסן את העיתון ברכב, מחשש שכמאלה תראה, ועכשיו השאיר אותו כאן, בטעות, כשהוציא אותו לכבודנו. כמאלה מרימה את העיתון בידיים רועדות, ואז נופלת על הספה ופורצת בבכי מר.
"די, די לבכות", מבקש ממנה חסן, אבל האם מתייפחת. "איך אפשר להפסיק לבכות?" היא נושאת אלי את עיניה הלחות. "תגידי לי את, איך אפשר?"
batchene@israelhayom.co.il