לגלות רגישות לכל מגזרי הציבור

ארבעה דיוקנאות יעטרו את שטרי הכסף שיודפסו בקרוב - כולם מתחום השירה: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי ורחל. כולם ראויים.

בכל זאת קמה זעקה, שכן הארבעה אשכנזים. אין בהם אפילו מזרחי אחד. מי שעמד בראש הוועדה, השופט בדימוס יעקב טירקל, העיר כי טענה זו מיושנת, עבר זמנה - בטל קורבנה, אינה מעניינת איש. נכון, ולא נכון. מפני שאם בוחרים על פי הקריטריון של משוררי התקומה מימי המנדט הבריטי וישראל בראשית עצמאותה, לא זו בלבד שהארבעה ראויים, אלא שמזרחיים כמעט לא היו בארץ ולא חרזו.

אך מישהו עם רגישות מתאימה היה קובע מראש קריטריון אובייקטיבי אחר, שהיה מאפשר לכלול בין המונצחים על שטרי הכסף את שלום שבזי שבגולת תימן, או כפי שהציע בנימין נתניהו את יהודה הלוי, ששירתו חובקת עולם וכמיהתו לארץ ישראל ולירושלים מוחלטת ("יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב", "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך").

איש לא התכוון להעדיף את האשכנזים ולהפלות את המזרחיים, אבל מישהו - בכל פעם מישהו אחר - אינו מגלה את הרגישות הדרושה כלפי כל מגזרי הציבור. הביקורת במקומה, ודחייתה שגויה. הרי אילו בחרה הוועדה ארבעה משוררים - במקום לאה גולדברג ורחל את אברהם שלונסקי ויהודה עמיחי - היתה זעקת המגזר הנשי מתקבלת בהבנה גמורה. קובלנת נשים - כן, ומזרחיים - לא? למה ומדוע?

יש פוליטיקה סמויה מאחורי פרס ישראל והדלקת המשואה בהר הרצל ביום העצמאות והנצחת דיוקנאות על שטרי כסף, ואשר על כן אפשר לדאוג כי יזכו רק מי שהם ראויים, אבל תוך פריסה נאותה של הכיבודים על פני רבדים נוספים בחברה הישראלית. יכול להיות שצודק טירקל הטוען כי הדבר אינו חשוב. למי אינו חשוב? למי שנמנה עם המחנה המיוצג בטקסים האלה. לא לאלה החשים כי הדירו אותם.

התשובה אינה אובייקטיבית. התחושה הסובייקטיבית ראויה להיות מובאת בחשבון.