טיק תקשורת - עמנואל רוזן ופרשת ההטרדות

פמיניסטיות, תנו ליהנות מהחיים

לפי החוק בישראל, חיזור מתמשך מהסוג שהדגים עמנואל רוזן הוא עבירה פלילית שדינה שנתיים מאסר. לטענת אמיר חצרוני, המצב הזה מעמיד אותנו בשורה אחת עם סעודיה ואיראן

אמיר חצרוני

פרשת עמנואל רוזן מחזירה לכותרות את החוק נגד הטרדה מינית, שהשנה אנחנו מציינים את יום הולדתו ה-15. חוק זה הפך חיזור מתמשך מהסוג המיוחס לעמנואל רוזן לעבירה פלילית שעונשה שנתיים מאסר. גורל דומה גם נגזר על מחמאות סטנדרטיות כמו "האודם האדום נראה יפה עלייך היום" בנימוק של הגנה על כבוד האדם.

החוק נגד הטרדה מינית היה רק יריית פתיחה למהפכת חקיקה פמיניסטית בענייני מין, שכללה - בין היתר - שינוי בהגדרת האונס כך שגם אם האישה אינה מתנגדת בזמן מעשה עדיין ייחשב הדבר לאינוס, אם לאחר מעשה תאמר שהחדירה לא הייתה על דעתה; הוראה של פרקליטת המדינה לא לפתוח בהליכים פליליים נגד נשים שהגישו תלונות שווא או העידו עדות שקר בנוגע לאלימות מינית שחוו כביכול מגברים; ואיסורים שהטילו מקומות עבודה ציבוריים על קשרים רומנטיים בין עובדים בכירים לעובדות זוטרות.

החקיקה הפמיניסטית הקפיצה את ישראל קרוב לראש הטבלה העולמית בכל הנוגע להתערבות המדינה בחדר המיטות של אזרחיה. רק ארצות איסלאמיות כמו איראן וסעודיה, שאוסרות בחוק על ניאוף, מקדימות אותנו. החקיקה הזו סתמה את הגולל על הקריירה הפוליטית והמקצועית של גברים בולטים - מאיציק מרדכי, דרך חיים רמון ועד לנתן אשל - ואף שלחה אחדים שלא הפנימו את הקודקס הפמיניסטי (חנן גולדבלט למשל) לבלות שנים מאחורי סורג ובריח.

היו בין הגברים הנפגעים שהאשימו את מערכת המשפט ואת הפרקליטות ב"רדיפה", אך הם טעו. השופטים שפטו פחות-או-יותר בהתאם רוח החוק, ועורכי הדין של הפרקליטות מילאו פלוס-מינוס את ההוראות שקיבלו. הבעיה נעוצה בחוקים ובהוראות, שמשקפים את תפיסת עולמן של פמיניסטיות רדיקליות מעטות, אך אינם תואמים את ההשקפה המקובלת בקרב הציבור הרחב ביחס לרומנטיקה, דייטינג וסקס.

כמו כפייה דתית

פמיניסטיות רדיקליות רואות בחיזור הטרוסקסואלי (על אחת כמה וכמה ביחסי מין כאשר מדובר בגבר מצליח ואישה מצליחה פחות) אקט של דיכוי והשפלה - כל עוד לא הוכח אחרת; מאידך, רוב הציבור איננו סבור שיש משהו רע באמירה לאישה שלובשת שמלה עמוקת מחשוף שהיא נראית יפה (וזה בוודאי לא מצדיק מאסר של שנתיים). רוב הציבור איננו חושב שמפקד פלוגה צריך לקבל אישור בשביל לצאת לפאב עם הפקידה הפלוגתית (מחשש שהבדלי הדרגות יעבירו את הפקידה על דעתה), או שהוא אמור להגיע לדייט עם נוטריון - למקרה שיחליטו להגיע למיטה, ויידרש תצהיר משפטי שהסקס היה בהסכמה.

אם לחזור לפרשת עמנואל רוזן - אנשים רבים אולי יסכימו שעדיף לחזר עם קצת יותר טאקט, אבל רק מעטים יחשבו שיש כאן משהו שדורש התערבות משפטית.

החקיקה הפמיניסטית הרדיקלית אינה שונה במהותה מהכפייה הדתית. בשני המקרים מדובר במיעוט קטן, שמנצל את כוחו הלא-פרופורציונלי במערכת פוליטית קואליציונית כדי לחוקק חוקים שכופים את אורח חייו הקיצוני על הרוב. אפילו אישים שאין לפקפק במחויבותם לזכויות האישה, כגון פרופ' מרדכי קרמניצר (יו"ר האגודה לזכויות האזרח לשעבר), אומרים שהחקיקה הפמיניסטית בנוגע להטרדה מינית אינה מידתית ואינה תואמת את אורחות חיינו.

טענות מסוג זה לא מפריעות לפמיניסטיות הרדיקליות להמשיך ולקדם חוקים שפולשים לחדר המיטות. הן וארגוניהן טוענים כי הם מייצגים את ציבור הנשים בישראל - אף שמעולם לא נבחרו לתפקיד זה, ואין שום עדות סטטיסטית לכך שמרבית הנשים אכן תומכות באג'נדה אנטי-רומנטית.

כמו שהגוש החרדי בכנסת מקדם חוקים לטעמו על חשבון הציבור הרחב (איסור מכירת חמץ בפסח, איסור על תחבורה ציבורית בשבת, איסור על נישואים אזרחיים), כך הלובי הפמיניסטי הרדיקלי מתקן הלכות שפוגעות לא רק בגברים אלא גם בנשים שאינן מעוניינות שהחלטותיהן הלגיטימיות, עם מי לצאת ועם מי להגיע למיטה, יהפכו לעניין שפיט - ועוד פחות רוצות שגברים יהססו לנקוט יוזמה מינית מפחד שיעמדו למשפט.

לצערי, למאמר הזה אין שורה תחתונה חיובית. הלובי הפמיניסטי חוצה מפלגות, ולכן כוחו גדול בהרבה מזה של הלובי החרדי. ניתן רק לקוות שיבוא יום ונבין שהחוקים שהוא מקדם בעניינים אינטימיים מקשים על אנשים מן השורה לפתח זוגיות בריאה, יוצרים מתח מלאכותי וחשדנות בין גברים לנשים, ובסופו של דבר אינם מאפשרים ליהנות מהחיים.

הכותב, פרופ' אמיר חצרוני, הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת אריאל

עוד בנושא:
אולי לא פלילי, אבל בטח לא נורמלי / הילה קובו
די להיתממות, די לעליהום / אוה מדזי'בוז'
לא זמין לאהבה / רחלי רוטנר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully