הפגישה הראשונה בין הצוות הישראלי לבין הצוות הטורקי בנוגע לפיצוי הכספי על אירועי המרמרה הסתיימה בלא תוצאות, אבל ראוי להביט שוב באותו "פיוס" בין שתי המדינות. המהלך, שנעשה בתיווך אמריקני, היה אולי ההישג הקונקרטי החשוב ביותר של הנשיא אובאמה בעת ביקורו בישראל, ולא רק בהקשר הבילטרלי בין ירושלים לאנקרה, אלא אולי עוד יותר בהיבט המערכה האפשרית מול איראן.
האסטרטגיה האמריקנית באזורנו התבססה לאורך שנים על המשולש אמריקה?טורקיה?ישראל, עד שפרץ המשבר ביחסים עם אנקרה והשאיר את המשולש קטוע בבסיסו. התפקיד שארה"ב מילאה ביישוב הסכסוך בוודאי היה מרכזי, וכדי להבטיח את שיקום היחסים לטווח ארוך הוא ימשיך להיות מרכזי גם בעתיד. האינטרס הישראלי ברור, ולא רק בתחום האסטרטגי ובשיתוף הפעולה בין מערכות הביטחון והתעשיות הביטחוניות של שני הצדדים, אלא גם במובן הגיאופוליטי האזורי והכלכלי. הטורקים אמנם מנסים לעורר רושם כמי שכפאם השד, אך האינטרס שלהם בפיוס אינו נופל מזה של ישראל.
ה"פיוס" מאפשר לטורקים לרדת מהעץ הגבוה
בתקופה האחרונה טענו פרשנים שונים כי ארה"ב איבדה כביכול עניין במזרח התיכון; לא זו בלבד שהיא הודיעה שהציר המרכזי של מדיניות החוץ שלה יעבור לדרום?מזרח אסיה, אלא שהעצמאות הגוברת שלה בתחום האנרגיה תפחית כביכול את הצורך במעורבות אקטיבית שלה באזור. מתברר שאלה מסקנות נמהרות מדי, ושלמרות הכישלונות והמחדלים בשנים האחרונות, אמריקה אינה מתכוונת לנטוש את הבמה המדינית והצבאית באזורנו. בו בזמן וושינגטון גם הבינה שהנושא הפלשתיני אינו עומד בראש סולם הקדימויות במזרח התיכון, אך מנגד, שבעניינים אחרים השעון מתקתק בקצב מואץ והולך.
זאת ועוד, להסדר בין ישראל לטורקיה תהיה חשיבות מכרעת אם יתברר שאובמה אכן רציני בקשר לאזהרתו כי לא ירשה לאיראן להגיע לפצצה גרעינית, שכן אם תחליט ארה"ב לפעול צבאית נגד טהרן, תרצה וושינגטון להבטיח לא רק שטורקיה לא "תסנדל" אותה כפי שעשתה במלחמת עיראק, אלא שתהיה שותפה פעילה. סביר, אפוא, שגם עסקאות הנשק הגדולות של וושינגטון עם ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ, וכן ביקורו של מזכיר ההגנה האמריקני הייגל באזור, אינם מנותקים מההקשר האיראני.
לטורקיה היו גם מניעים נוסף על השיקולים האסטרטגיים ועל הצורך ליישר קו עם אמריקה. מדיניות החוץ היומרנית שלה נחלה באחרונה כישלונות ברצף: "האביב הערבי" והתוהו ובוהו בסוריה העלו בשלב זה את החלומות הניאו?עות'מאניים שלה על שרטון, האיחוד האירופי מפנה לה עורף ובנושא הפלסטיני איש אינו חושב להזמין אותה למרכז הבמה. נוסף על כך קיימת ההתחרות, הן הגלויה והן זו הסמויה, עם איראן, המאיימת על המעמד הבכיר שטורקיה שואפת לרכוש לעצמה בעולם הערבי בכלל ובאופן ספציפי יותר בעיראק.
הטורקים הבינו שעליהם להסתכל בראי ולשאול עצמם אם המשך העוינות כלפי ישראל באמת משרת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, בעוד ה"פיוס" מאפשר להם לרדת מהעץ הגבוה שטיפסו עליו, אפילו הדבר כרוך בהלבנת פניהם בפני ידידיהם בחמאס (ולכן מתעקש ארדואן כל כך לבקר בעזה).