פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש בי צלקת ענקית

      עבור דור שלם יאיר דורי הוא הצנחן שאיבד עין ויד במלחמת ההתשה וחזר כגיבור מהשבי, אבל עבור הצעירים הוא מלך הטלנובלות. כעת הוא משלב את סיפור חייו בספר ובסדרת טלוויזיה

      חייו של יאיר דורי נחלקים לשניים. עבור בני הדור המבוגר דורי הוא אחד הפצועים המוכרים בהיסטוריה של מלחמות ישראל. עבור הצעירים יותר - הוא שם מצלצל שקוראים עליו במדריכי הבידור תחת הערך "טלנובלה", טייקון תקשורת שאחראי לנתח שוק טלוויזיוני נכבד.

      יאיר דורי (מערכת וואלה! NEWS , אסנת קרסננסקי)
      "שכבתי בתעלה עם חתיכת בשר תלויה שהיתה פעם היד שלי". דורי (צילום: אסנת קרסננסקי)

      את קורות החלק הראשון בחייו תיאר דורי, 66, בספרו "סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי", שראה אור ב?1973. שנתיים קודם לכן, כקצין חבלה בצנחנים בתחילת שנות ה?20 לחייו, נפצע דורי קשה. זה קרה במהלך מלחמת ההתשה, ולאחר שנפצע נפל דורי בשבי המצרי. בתנאים לא תנאים ביצעו בו חבריו לשבי ניתוח מאולתר והוציאו רסיסים מגופו. כיום עין מזכוכית, פרוטזה ביד וצליעה הן עדות אילמת לחלק ההוא.

      20 שנה לאחר מכן אותו יאיר דורי הפך לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים בשוק הטלוויזיה הישראלי והעולמי. "דורי מדיה" שבראשותו זיהתה כבר בשנת 87' את הלך הרוח הרייטינגי, ועם כניסת הטלוויזיה בכבלים בשנות ה?90 המוקדמות נחשף הצופה הישראלי לעולם הטלנובלות הלטיניות. דורי כבר רכב על הגל כשזה קרה, והכניס לכל בית בישראל את "אנטונלה" ו"טופז" - שתיים מהטלנובלות הזכורות ביותר.

      חייל ישראלי משקיף על תעלת סואץ, מלחמת ההתשה, אוגוסט 1970 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      "אירוע שבו הייתי צריך לבחור - אם אני נופל לבור המוות, או ממשיך לחיות". תעלת סואץ, 1969 (צילום: משה מילנר)

      אבל מדינת ישראל, כמו תמיד, היתה עבור דורי רק הפיילוט לקראת העולם הגדול. בתוך עשור הוא כבר עמד בראש אימפריה כלכלית ששווייה 80 מיליון דולר. האימפריה הזו עסוקה בייצור, בשיווק ובהפצה של לא פחות מ?100 סדרות מדי שנה. דרום אמריקה, ארה"ב, מרכז אירופה, ישראל, אסיה - בכל מקום שבו מישהו מחפש מסחטת דמעות, הוא יודע בדיוק למי לפנות. דורי, יליד בואנוס איירס, הפך עם השנים לאיש העסקים הישראלי בעל הקשרים הרבים ביותר בעולם הלטיני; זה שמצד אחד מביא לכאן את נבחרת ארגנטינה בכדורגל למשחק ידידות, ומצד אחר ממלא את היכל נוקיה בתל אביב מדי חג עם תופעות נעורים היסטריות כגון "המורדים" ו"כמעט מלאכים".

      עכשיו, בגיל 66, רגע אחרי שפרש מכל תפקיד ניהולי בחברה והעביר את העסקים המשגשגים לדור הבא, דורי מוצא זמן גם לאחד את שני חלקי סיפור חייו; בחודש הבא יוציא בארגנטינה ספר, בספרדית, שיגולל את מסכת חייו המפותלת (דורי מתכנן לתרגם את הספר לעברית בשנה הבאה). במקביל, הוא השיק סידרת טלוויזיה בארגנטינה, גירסה פופולרית ל"בטיפול", שעוסקת בטיפול הפסיכולוגי ובהשלכותיו.

      "תכניות שמראות את החיים לטוב ולרע"

      הסדרה, "סיפורים מספת הפסיכולוג" שמה, מבוססת על ספרו של גבריאל רולון, פסיכולוג מוכר וידוע בארגנטינה. במדינה הדרומית פרויד ולאקאן נחשבים לגיבורי תרבות, ו?26 פרקים שמציגים סיפורים אנושיים מהקליניקה הפכו ללהיט כמעט בן לילה. כעת הסידרה משודרת גם בישראל, בערוץ הראשון מדי יום חמישי ב?22:30.

      דורי גייס לסדרה, בלי בעיה, את השורה הראשונה של אנשי הקולנוע בארגנטינה. המטרה? לייצר משהו שונה לחלוטין מפס הייצור של הטלנובלות. ואכן, הסידרה זכתה בתמיכה של האו"ם ובשבחים רבים בארץ ובחו"ל. "זה מכיוון שהחוויות שם הן חוויות אוניברסליות", מסביר דורי בראיון שנערך השבוע בבית קפה בתל אביב, לרגל ביקור קצר שלו בישראל. "חלק מהתפקיד שלי כמפיק טלוויזיה הוא לעשות תוכניות מהסוג הזה - שנותנות משהו אחר, שמראות את החיים על כל הצדדים שבהם, לטוב ולרע. ולפעמים יש הרבה רע, ובסוף תמיד יש מוות", הוא אומר.

      החיוך נשמר כלפי חוץ, בפנים הנפש בוערת

      בשיחה עם דורי ניכר שגם אם הוא משדר מורבידיות, הוא עושה זאת תמיד עם חיוך. החיוך הזה, לדבריו, תמיד נשמר כלפי חוץ, גם אם בפנים הנפש בוערת. הפציעה הכפולה במלחמת ההתשה היתה, להגדרתו, "אירוע שבו הייתי צריך לבחור - אם אני נופל לבור המוות, או ממשיך לחיות. כששכבתי בתעלה עם חתיכת בשר תלויה שהיתה פעם היד שלי - וזו היתה הפציעה השנייה שלי באותו היום - הרגשתי את אותה השלווה שכולם מדברים עליה. הכי קל היה מבחינתי להישאר מתחת למים. אבל לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה רציתי להמשיך בחיים".

      לדורי לא קל לדבר על הפציעה, אבל כיום הוא עושה זאת במלוא הכנות. גם אחרי מאות סדרות, השקות, צלצולים, ראיונות ודילוגים בין מדינות המפיק המצליח מעולם לא זנח מאחור את החייל הצעיר והפצוע. הוא מגלה מתי הפצע, שמעולם לא הגליד, נפער שוב באופן מכאיב למדי. זה קרה לפני יותר מעשור, שעה שרץ על ההליכון בביתו. לפתע, כך הוא מספר, ראה את נכדו הבכור בן הארבע מתקרב בצעדים מהירים לעבר המכונה. דורי מיהר לקפוץ אליו, ומשך אותו במהירות לפני המפגש עם המסילה של ההליכון.

      מה שקרה אחר כך כבר הוביל את דורי לחלק הנוכחי בחייו. "באותו רגע שבו הילד התקרב להליכון, חזרתי לפציעה, לדם, לקולות מהמלחמה, לריח הבשר השרוף", הוא מספר. "כשכל המשפחה הגיעה לראות מה קרה, הם חשבו שקרה לי משהו. זה הפך לבכי עצום שנמשך שעות, ימים, שנים. אני לא באמת יודע. אני רק זוכר שהקאתי את הכל החוצה. גם עכשיו כשאני מדבר איתך, זה עדיין קשה לי".

      מה היתה מהות ההבנה באותו רגע?

      "הבנתי שאני חי עם צלקת ענקית בנפש שלי, צלקת ששנים התעלמתי מקיומה. זה קרה גם כי בישראל לא ידעו בזמנו להתמודד עם אנשים כמונו, שנפצעו והיו בשבי, וגם כי בסופו של דבר אני הדחקתי את זה כל כך חזק והאמנתי שעבור הממסד והאזרחים אני גיבור. לא היתה לי ברירה אלא להאמין לדימוי הזה, ולא להסתכל מה יש מעבר לו ובתוכו. הנכד שלי היה באותו אירוע בן ארבע, והיום הוא כבר גדול, אבל מבחינתי הוא סימן לי המון דברים. יש לי הרבה חברים שנשארו צעירים. ככה אני זוכר אותם".

      ומה עושים עם הזיכרון הזה?

      "למדתי להתמודד גם עם זה. הרי ממלחמות אף אחד לא יוצא בריא לגמרי. הנכות הנפשית היא הבעיה, לא הנכות הפיזית. מבחינה פיזית אף פעם לא הרגשתי נכה: עבדתי, יצרתי, הקמתי משפחה. אבל הנזק הנפשי היה קיים שם והוא שלח כל הזמן אותות לגוף".

      בהדרכתה של מירי שליט ממשרד הביטחון, שקיבלה עליה את הטיפול בבני דורו הפגועים של דורי, הוא הבין מה זה למעשה פוסט?טראומה ממלחמה. "היום במדינה שלנו ובכלל בעולם מבינים מה פירוש פוסט?טראומה, וזה מזל גדול כי אנשים מטפלים בעצמם", הוא אומר. "גם החברה הישראלית פתוחה יותר לטיפול. בתקופתי אחרי הפציעה אולי לא היה מדובר במשהו שצריך להתבייש בו, אבל בטח לא במשהו שמדברים עליו".

      אתה מזהה הבדל בין ישראל לארגנטינה בעניין הזה?

      "כמי שחי בארגנטינה ובישראל ומכיר את התרבויות משני הצדדים, זה אחד ההבדלים הברורים. בארגנטינה הטיפול הוא חלק מהחיים של כולם וככה זה שנים. מדברים על זה, עוסקים בזה ולכן אדם לומד להכיר את עצמו טוב יותר".

      פטרול צה"ל לאורך תעלת סואץ, מלחמת ההתשה, נובמבר 1969 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      "המראות והריחות של המלחמה ההיא". תעלת סואץ, 1969 (צילום: משה מילנר)

      במהלך הטיפול הבין דורי שהזיכרון הראשון שלו שקשור במוות הוא גסיסתה של סבתו, אמו של אביו, אל מול עיניו. אחר כך הגיע גם מותה של דודתו ומותו של אחיו התאום, דניאל, "שאת כאב לכתו אני מרגיש מדי יום", הוא אומר. הוא מספר שבמהלך התהליך הטיפולי שעבר, החל לשים לב לכל מיני דברים בהתנהגותו, שהיו נורות אדומות לאותה צלקת נפשית, למשל הפיכתו לצמחוני. "אני בהחלט מקשר את ההחלטה הזו גם למראות וגם לריחות של המלחמה ההיא", הוא אומר על ההחלטה, "אני מעדיף לאכול דברים חיים מאשר תאים מתים של חיות מתות".

      במפגש עימו גרמתי לו אי נוחות כאשר התיישבתי מול הדלת, עובדה שאילצה אותו להפנות את הגב ליציאה. "ככה זה איתנו, אנשי הפוסט?טראומה", הוא אמר לי מיד, "אנחנו חייבים להיות כל הזמן בשליטה. לשבת במסעדה עם הגב לדלת זה לא להיות בשליטה. אבל אתה פה, והבת שלי פה, אז אני מצליח להרגיע את עצמי ולא להביך אותך בבקשות מוזרות שהיו גורמות לך תחושת אי נעימות".

      אם כבר אי נעימות, דורי אחראי לאורך השנים לפס ייצור של תכנים שגרמו לנו לבכות קצת, לפני הקתרזיס הגדול - שהרי זו מהות הטלנובלה. ב"סיפורים מספת הפסיכולוג", לעומת זאת, הוא הבין שזה בסדר לגרום לאנשים רק לבכות, שהסוף לא חייב תמיד להיות טוב, "כי בסופו של דבר המוות הוא חלק מהחיים, והוא לא עסק הוגן. גם אנשים צעירים ומצליחים מתים פתאום ואין מה לעשות עם זה".

      נשמע שאתה לוקח את התוכן הטלוויזיוני ברצינות תהומית.

      "נכון, זו רק טלוויזיה, והיום אני לא משוויץ בכוח שלה, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאותה טלוויזיה מגיעה למיליוני אנשים ברחבי העולם, ואם אני יכול לנצל אותה כדי להעביר מסר כמו 'טפלו בעצמכם' בלי להישמע איזה מטיף או מתנשא, אני מרגיש שזו חובה שלי".

      דורי, לדבריו, יודע שלהתעלמות מטיפול יש מחיר כבד. "חבר מאוד קרוב שלי - דודו טופז - שילם בחייו על כך שלא דאג לטפל בעצמו כמו שצריך", הוא אומר. "הרי מה שקרה עם דודו לא הגיע משומקום. זה היה שם תמיד, רק שלא היה מי שיקרא את הסימנים. אין שום הצדקה למעשיו הנוראים, אבל אפשר היה למנוע אותם בזמן, בעזרת טיפול נכון ומיידי".

      הסדרה החדשה של דורי היא, לטענתו, "הדרך שלי להסתכל על החיים כאיש טלוויזיה מפריזמה שונה לחלוטין". גם העובדה שהנכדים שלו גדלו קצת, ומתחילים לצפות במקסם ההבלים שחלקו יוצא מבית היוצר שלו, גרמה לו לחשוב שאולי אפשר להגיע למיליארדי אנשים ברחבי העולם מזווית קצת אחרת.

      מה שדורי רואה היום על המרקע בישראל לא מסב לו נחת, בלשון המעטה. "אני מסתכל על התוכנית הזו, 'מעושרות', שנמצאת בפריים טיים, וחושב לעצמי איזה מסר אנחנו מעבירים לאנשים צעירים עם הפורנוגרפיה הזו?" הוא אומר. "'בעלי עשה לי ככה', 'לבעלי יש כסף' וכדומה; זהו, לשם הגענו? זה הכי טוב שאפשר?

      "אני לא חושב שטלוויזיה לא צריכה לשקף את החיים כפי שהם, גם כשמדובר בנושאים שקשורים לבני נוער. כשעשינו את 'המורדים', הורים התלוננו שיש בסדרה סמים וסקס, ושלא יכול להיות שזה חלק מהחיים של הילדים שלהם בגיל ההתבגרות. אבל זו היתה היתממות, כי מובן שזה חלק מרכזי אצל הרבה נערים ונערות. היה חשוב לנו להציף את הסוגיה הזו".

      זה מצטייר כמעט כמו שיטת חינוך.

      "אני מודה שמהרגע שהתחלתי לטפל בעצמי, אני מקפיד יותר על התסריטים ועל המסרים שאנחנו מעבירים בסדרות שלנו. אנחנו, ההפקה, מתייעצים עם פסיכולוגים ובודקים היטב מה אנחנו מעבירים הלאה ומה יוצא מהמסך".

      השיחה עם דורי גולשת לפטפוט מסקרן על מה שקורה מאחורי הקלעים ולפני הקלעים של תעשיית הטלנובלות. דורי הגיע לראיון עם בתו מירי, שלאט לאט תופסת פיקוד בעסק המשפחתי, "כי עכשיו אני כבר באמת בהתחלה של הסוף", הוא אומר בחיוך. הוא אמנם הצהיר כבר לפני ארבע שנים שהוא עוזב את כל התפקידים הניהוליים ב"דורי מדיה", אבל נראה שגם כיום הוא להוט ועסוק יותר מבעבר וממשיך לבלות את זמנו בין "שדה התעופה של אסייסה" לבין "שדה התעופה של לוד", כפי שהוא אומר.

      דורי הקים את "דורי מדיה" לפני 12 שנה והחזיק ברגע ההודעה על עזיבתו ב?13.5 אחוזים מההון של החברה, שנסחרה אז בבורסת AIM לפי שווי של 75 מיליון דולר. החברה חולשת על שוק הייבוא והייצוא של הטלנובלות כמעט בכל מקום בעולם. רק בחודש שעבר היא מכרה עוד סיפור עם סוף טוב לרשתות טלוויזיה מקטאר.

      המגרש הביתי של דורי, לצד תל אביב, הוא ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. בדרום אמריקה כל אירוע השקה של סידרה שלו מייצר טור של כוכבים מכל תחומי החברה בארגנטינה. אף אחד מהם לטענתו, "לא מכיר את הדורי הפצוע, רק את איש העסקים המצליח".

      הוא אוהב להרהר ולדבר על נושאים כבדי משקל, כל זאת בשעה שהאימפריה שלו עומדת בקצב המטורף של התקשורת הצעירה. "דורי מדיה" מספקת תכנים לטלפונים הסלולריים של מיליוני בני נוער בעולם, ומייצרת סדרות במהירות מסחררת וללא הפסקה, שבעצמן מייצרות גיבורים לרגע. הגיבורים האלה שווים מרצ'נדייז מכל סוג אפשרי, שמתורגם להרבה מאוד כסף.

      בשלב הזה של חייו דורי מצהיר שאולי הכסף הזה כבר לא כל כך חשוב לו כפי שהיה בעבר. ובכל זאת, הוא מתגלה בדואליות שלו כשאני שואל אותו אם יש איזה שוק בתולי אחד בעולם שאליו הוא עדיין לא הגיע. "בגילי המופלג, אני לא מכיר את המושג בתולי", הוא אומר, ומגניב חיוך.