הלחצים האמריקאיים לחדש את המו"מ בין ישראל לבין הרשות הפלסטינים הביאו לשורת "צעדים בוני אמון" מצד ישראל: העברת כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות, אישור פרויקטים בשטחי סי, והצעד המשמעותי מכולם - הקפאה שקטה של הבנייה מחוץ לגושים, ללא הכרזה רשמית, מתוך הבנה בין ישראל לארה"ב.
על פניו, הקפאת הבנייה היא צעד חיובי שמטרתו לאפשר את חידוש המו"מ. כל מי שמבין שהדרך היחידה בה ישראל יכולה להבטיח את עתידה כמדינה דמוקרטית ובית לעם היהודי היא באמצעות התכנסות לגבולות בטוחים שיש בהם רוב יהודי מובהק, לא יכול להתנגד לצעד כזה אשר פותח פתח של תקווה להתקדמות. אך למרות הכוונה החיובית, התכנית צפויה להיכשל - מכיוון שברמה הפרקטית היא משלבת באופן נדיר את כל החסרונות: היא תעורר התנגדות של המתנחלים ותומכיהם, היא לא תזכה לאמון הקהילה הבינלאומית, ולא תספק גם את הפלסטינים.
המתנחלים, המתנגדים לכל הקפאה, פומבית או שקטה, צפויים לאתגר את הממשלה עם הקמת מאחזים והרחבות בנייה בפועל, כמו גם דחיפת תכניות בוועדות השונות. ככל שהממשלה תעצור או תעכב מהלכים אלה, היא תייצר את אותה אופוזיציה פנימית מקרב המתנחלים שהיתה נוצרת אם המהלך היה נעשה בפומבי.
הממשלה לא תוכל לאכוף באופן הרמטי הקפאה בלתי מוכרזת, וברור שיהיו חריגות בגלל פעילות המתנחלים. הפלסטינים מצידם יטענו לכן שאין הקפאה מלאה, וכך כל סגירת מרפסת בהתנחלות תיתפש כהפרה שעלולה לטרפד את מטרת הצעד, קרי, החזרה למו"מ.
גם הקהילה הבינלאומית לא תיתן ישראל ליהנות מהספק (אולי למעט ארה"ב), כי ישראל לא תשנה באופן מוצהר את מדיניות ההתנחלות, אפילו לא באופן זמני.
כך יתחיל פינוי מרצון
במקום הקפאת הבנייה ללא הכרזה, במצב הנוכחי רצוי לעשות בדיוק את ההיפך: דווקא להכריז, אפילו מבלי להקפיא. ההכרזה הנדרשת - על פי התכנית המדינית של תנועת "עתיד כחול לבן" - היא שאין לישראל תביעת ריבונות על השטחים מעבר לגדר הביטחון, וזאת במקביל לנכונותה לחזור למו"מ על הסכם קבע.
ככל שהכרזה כזו תיתפש כאותנטית, כך היא תביא בהדרגה להפסקת הבנייה באזורים ממזרח לגדר, כי לא יהיה טעם לבנות באזורים שעתידים לעבור למדינה הפלסטינית.
כך, תוכל ממשלת ישראל להתחיל בתהליך של היערכות לאומית לקליטת כלל המתנחלים שיתפנו עם הגגת הסכם. חלק מהמתנחלים המתגוררים מעבר לגדר יבקשו להתפנות עוד בטרם הסכם, ולשם הסדרת התהליך יהיה צורך בחקיקת חוק פינוי-פיצוי-קליטה מרצון. לא יהיה פינוי כפוי של מתנחלים, וייחסכו העימותים גם סביב בנייה נקודתית כמו הרחבה של בית. צה"ל יישאר בשטחי יהודה ושומרון, ולכן לא יהיה שינוי לרעה בשליטה הביטחונית. הקהילייה הבינלאומית, שחדלה להאמין לישראל עקב תמרוני הדחייה הפוליטיים, תחזור להאמין כי ישראל מעוניינת בכנות בפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
והפלסטינים? היות שאינם מכירים מלכתחילה בתוואי גדר ההפרדה, הם כנראה יאמרו שאין זה מספק. אך התחלה של חזרת מתנחלים לתחומי ישראל עקב חוק פינוי מרצון, ותמיכה בינלאומית בהכרזה הישראלית, ייצרו בכל זאת אווירה חיובית. ניתן לשער שגם הפלסטינים יבינו כי ההכרזה הישראלית היא מהלך קונסטרוקטיבי, המקדם את כינונה של מדינה פלסטינית, וכי רצוי לחזור למו"מ בהקדם כדי שהיוזמה הישראלית לא תהפוך למצב קבוע.
וחשוב מכל, בלי קשר לתמיכת העולם או הסכמת הפלסטינים, הכרזה ישראלית היא מהלך עצמאי שהוא חיוני לישראל, מכיוון שהוא מקדם מציאות של שתי מדינות ולכן את החזון של ישראל כמדינה שהיא דמוקרטית ובית לעם היהודי. הוא עדיף לפיכך עשרת מונים על מהלך ה"הקפאה השקטה", שמבטא לא את רצונה של ישראל בהתקדמות במו"מ, אלא את חוסר יכולתה להגיע להכרעה אמיתית ופומבית לגבי עתידה.
הכותב, אורני פטרושקה, הוא יו"ר משותף של תנועת "עתיד כחול לבן" הפועלת להבטחת זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל באמצעות קידום פתרון שתי המדינות