מבוכה כאן ושם

לא רק ארה"ב, גם ישראל מצאה את עצמה במבוכה בעקבות דבריו של ראש חטיבת המחקר באמ"ן על השימוש שעשה צבא סוריה בנשק כימי נגד המורדים. חילוקי הדעות הפומביים עם הממשל קלעו את ישראל לפוזיציה לא נוחה ובעיקר לא מתוכננת, דווקא על רקע לבלוב ביחסים האסטרטגיים בין המדינות.

את דבריו של תא"ל ברון צריך לראות בשני פנים - הנראה והמהותי. בפן הנראה, עשה רח"ט מחקר שגיאה גסה. כמי ששותף לכל הסודות ולכל ההחלטות, היה עליו לדעת שהוא חוצה קו אדום ונקלע לשדה מוקשים. העובדה שהממונים עליו - ראש אמ"ן (השוהה בחו"ל), הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה - הופתעו מהדברים רק החמירה את המצב, וניסיונו אתמול להבהיר בשיחות סגורות כי דיבר על פי שיפוטו והערכתו בלבד היו ניסיון לכבות שריפה גדולה באמצעים דלים.

אפשר להניח שלא רק בוושינגטון עקבו אחר הדברים בעניין: סביר שגם בסוריה יש מי שתהה מהיכן ישראל יודעת באיזה נשק נעשה שימוש ונגד מי. מתן פומבי להערכות האלה, שנשמעו עד כה רק בחדרים סגורים, לא הועיל במאום לפתרון בעיית הנשק הכימי בסוריה ורק הוליד חשדנות מיותרת בין וושינגטון לירושלים (שנאלצה אמש לעשות שעות נוספות כדי להבהיר שלא היה כאן תרגיל שנועד לגרור את הממשל לפעולה).

אבל לצד הדברים האלה יש גם פן מהותי, ובו - למי שעדיין היה זקוק להוכחה - למדנו שוב שארה"ב פשוט לא רוצה להפעיל כוח צבאי באזור. הרטוריקה אמנם ברורה לכאורה: לא נאפשר שימוש בנשק כימי בסוריה או התחמשות בנשק גרעיני באיראן, אבל התרגום למעשים דל מאוד. ממשל אובאמה, שרק נסוג מעיראק ועדיין מדמם באפגניסטן, לא רוצה להיגרר לעוד זירת לחימה, ומחפש כל תירוץ - גם הטלת ספק במידע מודיעיני מוצק לכאורה שמוחזק בידי בעלת ברית קרובה ואמינה - כדי להימנע מפעולה. בין שני הפנים האלה צריכה ישראל לתמרן, בתקווה שוושינגטון תפעל אבל תוך כדי הימנעות מעימותים מיותרים איתה. הדרך לעשות זאת עוברת בתיאום: של מבצעים, של מודיעין - וגם של דיבורים.