ארה"ב - לא רואה ולא מודה

ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, הטיל אתמול פצצה במכון ללימודי ביטחון לאומי באומרו כי עד הקיץ איראן תחצה בוודאות את הקו האדום ששירטט בנימין נתניהו באשר לפיתוח יכולתה הגרעינית. האלוף (מיל') ביקש לקבוע תאריכי יעד ותחנות זמן והצביע על הבחירות הקרובות באיראן כעל מועד אפשרי ל"זמן פריצה" לעבר ייצור הפצצה. האומנם?

בפועל הדברים מסובכים יותר. קיים נדבך נוסף. מצד אחד האיראנים מפתחים את האמצעים המאיימים ומצד אחר הם יכולים להפנות חלק מהחומרים המסוכנים ליעדים לא צבאיים, ולדחות בכך את ההכרעה אם להרכיב פצצה.

אך רוב החומר המופנה ליעדים אזרחיים עלול לעבור תהליך הפוך נוסף ולחזור ליעד הצבאי. אם תקבל טהרן החלטה לייצר פצצה, יידע זאת כל העולם. עוזי דיין טען אתמול שהחלטה כזאת לא תהיה בבחינת סוד, גם אם פקחים מטעם סוכנות הגרעין הבינלאומית לא ישהו על אדמת איראן.

מה המסר שבפי ידלין, אשר בשרתו כראש אמ"ן היה ידוע כבעל עמדה מורכבת: עדיפה פעולה ישראלית על פני השלמה עם גרעון איראן, אבל לא הגיעה העת להכריע. אתמול הביע את דעתו כי ההכרעה קרבה ובאה.

דבריו עולים בקנה אחד עם עמדת ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין איתי ברון, שקבע במפורש כי בשאר אסד השתמש בנשק כימי נגד יריביו.

לאיש במערב אין ספק בנדון, אבל לארה"ב נוח להטיל בכך ספק כדי שלא תידרש למימוש אזהרתו של ברק אובאמה להגיב בכוח על שימוש נפשע בנשק כימי.

יש קשר בין שני האירועים. אם אמריקה אינה אמינה באזהרה?איום כלפי דמשק - מי יערוב לעולם החופשי כי היא תהיה תקיפה ונחושה יותר כלפי טהרן המתעלמת מאיומיו של אובאמה? מצב זה מכביד על הדו?שיח הדיפלומטי, שנועד למנוע מאיראן התחמשות גרעינית.

אובאמה בעבר ושר ההגנה שלו שעשה בתל אביב, צ'אק הייגל, רואים בהישחק הקווים האדומים שלהם בסוריה וככל הנראה גם באיראן, ומעדיפים לנהוג כעיוורי צבעים. אינם רואים ואינם מודים, אבל מי בעולם אינו מבין מה תמונת המצב?

ישראל יודעת אך מהססת לפעול בכוחות עצמה לאחר שחלף זמן כה רב ולנוכח ההתנגדות הבינלאומית לפעולה עצמאית, וכדי לרככה הגיעה גם חבילת נשק מודרני קוסמת מוושינגטון לצה"ל באהבה.

ידלין ופרשנים ברמתו מתלבטים ומתחבטים. בעיקר הם חוששים כי איראן תתקרב לייצור הפצצה, אבל לא תעשה כן כל עוד אובאמה בבית הלבן. בתקופת המעבר לקראת הנשיא הבא זה עלול לקרות.

ישראל צריכה לגבש את עמדתה לנוכח המציאות החדשה. להתבונן בה בגובה העיניים ולהחליט אם לדרבן את הפעילות לבלימת הסרכזות האיראניות או לוותר על כל מהלך שאין בו שיתוף פעולה בינלאומי מן המערב. מיום ליום ההכרעה הופכת קשה יותר. החידוש של ידלין הוא בכך שההכרעה קרובה מבעבר.