לפזר את הערפל: מדינה או שתיים?

דווקא לאחר שמנהיג הליכוד, באיחור של 30 שנה, קיבל את פתרון שתי המדינות, אימצו רבים מסיעתו את העמדה שפתרון זה "אינו ישים". גדעון סער, ציפי חוטובלי ואחרים קוברים שוב ושוב את פתרון שתי המדינות, בלי להעלות כל רעיון חלופי. כמעט 40 שנה שהימין נמצא בשלטון, בהפסקות קצרות, אך ראשיו מעולם לא אמרו לאן הם מובילים אותנו. כיצד תיראה מדינת ישראל אם תצלח דרכם של ראשי הימין, וההתנחלויות יתרחבו עד כדי סיכול הקמתה של מדינה פלסטינית? האם תהיה המדינה האחת שבין הירדן לים מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד?

לנוכח הערפל המכוון שמפזרים ראשי הימין, חשוב לחזור ולומר שוב ושוב: מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל היא לא רק אפשרית, אלא גם הכרחית להמשך קיומה של מדינת ישראל. כל ניסיון לטעון שאפשר ליישב את הסכסוך הזה ללא פשרה קשה הוא לכל היותר חומר לשימוש עצמי שמאפשר הפוגה נעימה ממציאות מאיימת.

בהעדר תכניות ממשיות, מתמקדים ראשי הימין, לצד פיזור ערפל באשר לעתיד, בהצדקת ההווה. בדרכים שונות הם מנסים להציג את משטר האפליה בשטחים ככורח היסטורי, או כהמשך טבעי של הסיפור הציוני, סיפור על עם השב לארצו אחרי כיסופים של 2,000 שנה ומבקש לחיות בה בשקט את חייו הלאומיים.

מבחינתם של רבים בארץ ובעולם, הסיפור הזה הוא אמת לאמיתה. אולם הפלסטינים מספרים את סיפורה של התנועה הציונית בארץ ישראל קצת אחרת. אנחנו בהחלט לא חייבים לקבל את הסיפור הפלסטיני. אנחנו כן חייבים להכיר אותו וגם להודות בכך שמזווית שאינה ציונית או יהודית-אמונית, זהו סיפור לא פחות אמיתי. אנחנו חייבים להכיר את הסיפור הזה מכיוון שהוא מדריך את בחירותיהם ומחדליהם של שכנינו ומכיוון שימשיך להדריך אותם בעתיד הנראה לעין. כל פיתרון חייב להביא אותו בחשבון.

הסיפור הפלסטיני הולך בערך כך: לפני כ-130 שנה הגיעו דיירים חדשים לחבל ארץ שהיה ביתם של הפלסטינים זה דורות. בשם שטר בעלות - שהם, הפלסטינים, אינם מכירים בו - החלו הדיירים החדשים להשתלט על עוד ועוד חדרים. כשניסו הדיירים המקוריים להתנגד בכוח, הצליחו הדיירים החדשים, בכוחם העודף, להתרחב עוד יותר - וסופם שהשתלטו על הבית כולו.

נישאר עוד רגע עם הדימוי, הפשטני בהכרח, של הבית. ובכן, בחלקו האחד קיבלו התושבים הלא-יהודים זכויות אזרחיות, כולל זכות הצבעה. אולם בחלקו האחר, זה שנכבש ב-1967, נותרו מיליוני בני אדם המשולים לצללים חסרי זכויות הנתונים למערכת אנטי-דמוקרטית של שלטון צבאי. מכיוון שאנשי הימין מצהירים שלא ניתן לחלק את הבית בין דייריו, לא ירחק היום שגם יהדותו של הבית תאבד - שכן מספר דייריו הלא-יהודים יהיה גדול ממספרם של היהודים.

כאמור, רוב אנשי הימין מתעלמים בשיטתיות מהבעיות האלה ולכל היותר מציעים כאילו-פתרונות עקמומיים שיכולים להתקיים רק על הנייר, או בסרטוני אנימציה ביוטיוב. כזו היא, למשל, אותה תוכנית שהגה - או שמא הזה - נפתלי בנט. הוא קרא לה "תכנית ההרגעה", אולי כי גם היא רק בבחינת כדור הרגעה לשימושו העצמי של הציבור הישראלי. אנחנו נמשיך לקיים מערכת אנטי-דמוקרטית בכל שטחה של ארץ ישראל, מציע בנט, אבל ניתן לילידים לנהל את איסוף הזבל בשמורות שנותיר להם. לקחנו את הבית אבל נותיר לכם את המחסן וגם בו נשלוט באמצעות המנגנונים שלכם.

בנט יודע כמובן שאף פלסטיני לא יקבל תכנית כזו. בנט יודע שלו היה פלסטיני, לא היה מקבל את התכנית הזו. מבחינה זו תוכנית בנט היא לא רק חסרת היתכנות אלא גם חסרת יושרה והגינות בסיסית. בנט סבור שהפלסטינים צריכים להסכים למשהו שהוא לא היה מסכים לו לעולם. ואם לא יסכימו - מה אכפת? הוא הרי בעל הבית, פשוט כי אלוהים אמר לו שזה כך.

אבל הסיפור הוא כמובן לא נפתלי בנט אלא עתידה של ישראל. כל פתרון או תכנית שאינם מכירים בצד השני ובזכויותיו, לא ייכונו. לפתרון שתי המדינות, דווקא בגלל שהוא מכיר בקיומם ובזכויותיהם של שכנינו, יש סיכוי טוב יותר. אין ערובות כמובן, ואין כל ודאות - אך דווקא בגלל הערפל שהימין מפזר בכל הנוגע לעתיד הסכסוך, חשוב לסמן בבירור את האפשרויות המונחות על השולחן. בסופו של דבר, אחרי התכניות המדיניות ביוטיוב והנאומים בשביל מהדורת הערב, יש רק שתי אפשרויות כאלה: מדינה אחת או שתיים. הגיע הזמן שהימין בפרט ואזרחי ישראל בכלל יחליטו מה הם מעדיפים, וייכונו להתמודדות עם הקשיים שנושא עמו כל אחד מן הפתרונות.

הכותב, עידן בריר, הוא פעיל בתנועת "לוחמים לשלום"