איתן בלקינד, איש מחתרת ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, היה עד לשריפתם של אלפי ארמנים על ידי חיילים צ'רקסים ששירתו בצבא הטורקי. בלקינד תיאר כיצד ציוו החיילים על הארמנים לאסוף קוצים ולעורמם בפירמידה: "אחר כך קשרו את הארמנים, קרוב ל?5,000 איש יד אל יד, הקיפו בהם כמו בטבעת את ערימת הקוצים והדליקו בה אש שעלתה לשמיים עם צרחות האומללים".
רצח העם הארמני, שאותו מציינים הארמנים ברחבי העולם בכל שנה ב?24 באפריל, התרחש בשנים 1918-1915. הטורקים הצעידו מאות אלפים למדבר הסורי ולפאתי טורקיה. בכל יום נרצחו בשיירות הללו אלפים. באחד המסעות, שארך 60 יום, שרדו מתוך 170 אלף שיצאו למסע רק 180. השורדים את צעדות הגירוש הגיעו למחנות, 25 במספר. שם מתו עוד רבים בקור וברעב או שהומתו בצורות שונות.
השואה שחווה העם הארמני התרחשה לפני כמעט מאה שנה. היא היתה שונה משואת העם היהודי, מצומצמת יותר במימדיה, מאורגנת ויעילה פחות. טורקיה רצחה בנתיניה. גרמניה הנאצית ביקשה להשמיד יהודים בכל מקום, אבל אחרי כל ההבדלים, ויש עוד כמה - העם הארמני חווה ג'נוסייד משלו. חוקרים והיסטוריונים רבים הכירו ברצח העם שבו הושמדו בין מיליון למיליון וחצי נפש, וכך נהגו כבר יותר מ?20 מדינות, ובהן צרפת, איטליה, הולנד, פולין ורוסיה. אבל אחת המדינות שנמנעות מכך היא, למרבה הבושה, דווקא מדינתו של העם היהודי, שחווה שואה איומה ושיטתית יותר.
פרופ' יאיר אורון, שמשרד החינוך גנז תוכנית לימודים שכתב על השמדת עם במאה ה?20 מכיוון שאחד המרכיבים בה היה הג'נוסייד הארמני, ציין לא פעם כי ערב שואת העם היהודי באוגוסט 1939, שאל היטלר בזחיחות את קציני האס.אס שלו: "מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים?"
על הסרגל המוסרי להיות זהה
אבל בשם "האינטרסים" גנזה ישראל ערב יום העצמאות ה?55 שלה את קורות החיים של מדליקי המשואות וכתבה אותם מחדש, מכיוון שמדליקת המשואה נעמי לנבנדיאן, בת העדה הארמנית, כתבה על עצמה שהיא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". ישראל גנזה בעבר גם את סרטו התיעודי של תיאודור באגושיאן, "מסע לארמניה", ומנעה את הקרנתו בערוץ 1, והממשלה עצמה מיהרה לנער את חוצנה משני שרים אמיצים - שר החינוך לשעבר יוסי שריד בממשלת ברק ויאיר צבן בממשלת רבין השנייה - שבאו לטקס הזיכרון בכנסייה הארמנית בירושלים.
טורקיה ממשיכה מצידה להכחיש ולהתכחש לאחריותה לשואת העם הארמני. בעבר אסרה להפיץ בתחומה את "ארבעים הימים של מוסה דאג", ספרו הידוע של פרנץ ורפל, המתאר את קורותיהם של 5,000 גולים ארמנים. היא כופפה את אולפני MGM, שביקשו להפיק סרט על בסיס הספר הזה, והיא מהלכת אימים על מדינות שמבקשות להכיר ברצח העם הארמני. "המוניטין" של ישראל בעניין זה לא רק מביש, אלא גם מביך. ישראל פעלה בעבר למען טורקיה בעניין זה בקונגרס האמריקני, וגם מיהרה לגרוף את "הפרס הגדול", עסקאות הנשק שהטורקים ביטלו עם צרפת, כאשר זו הכירה ברצח העם הארמני.
לשר החינוך, הרב שי פירון, לשעבר עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום זכויות האדם, אין צורך להסביר עד כמה ירודה ההתנהלות הבלתי מוסרית של ישראל בנושא זה. אם באמת "פוליטיקה חדשה באה בשערינו", ו"משהו חדש מתחיל", ומשרד החינוך כפי שפירון הגדיר הוא אכן "קודש הקודשים" - יתכבד ויבוא שר החינוך לטקס הזיכרון בכנסייה הארמנית בירושלים - ויניח לאינטרסים, חשובים ככל שיהיו. מדינת ישראל הרי לעולם לא היתה מקבלת היעדר הכרה בשואת העם היהודי על ידי מי ממדינות העולם בגלל אינטרסים כלכליים או ביטחוניים. נכון שהשואה היהודית היא אמנם חסרת תקדים, גם ביחס לרצח העם הארמני, אבל הסרגל המוסרי אינו צריך להיות שונה.