"אבא, מה העבודה שלך?, שאל אותי אביתר, בני בן הארבע.
"אני עובד במקום שנקרא 'אמנסטי'".
"מה אמנסטי עושה?
"עוזר לאנשים".
"כמו אבא?, שאל, והתכוון לאביו השני, הפסיכולוג.
"זו עזרה אחרת, הסתבכתי. "זוכר שדיברנו על 'ואהבת לרעך כמוך'?".
"לא לעשות למישהו מה שאני לא אוהב".
"נכון. אז יש משהו שנקרא 'זכויות אדם'. זו בעצם הבטחה שהבטיחו כל בני האדם בעולם, על כל מיני דברים שהם לא יעשו זה לזה".
"כמו לקחת בלי לבקש?".
"למשל. או להתייחס לאנשים לא יפה כי הם שונים מאיתנו. או לא לתת לאנשים להגיד את מה שהם חושבים, או להפוך אותם לעבדים".
"כמו במצרים?".
"בדיוק".
"אז אמנסטי זה כמו משה?".
"בערך, רק בלי מכות מצרים. נכון שלפעמים צריך להזכיר לאנשים דברים שהם הבטיחו ואולי שכחו?".
אביתר ירד מהספה, הוריד נעליים והניח אותם ליד הדלת, וחזר.
"כן"...
"אז זה מה שאמנסטי עושה, מזכיר לאנשים את הדברים שהם הבטיחו זה לזה".
***
השבועות האחרונים, סביב יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום הנכבה, הם "הימים הנוראים" של כל הורה ומחנך. מעבר לנראטיבים ולדימויים הגרפיים, המאתגרים כשלעצמם, צריך להסביר על קיומו של רוע. והילד ילד, וה"למה" שלו הפעם כל כך גדול עד שהוא השאלה והתשובה גם יחד. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות טובה להיזכר בכך שהשואה היא שהובילה להצהרת האו"ם לבאי עולם בדבר זכויות אדם. היא הובילה את אומות העולם, שעד אותו רגע ראו זכויות אדם כנושא פנימי של כל מדינה ומדינה, להחלטה כי זכויות אדם הינן ערך אוניברסלי, שיישמר רק מתוך מחויבות בין המדינות לשומרו בכל העולם.
בהקשר להכרזה אמרה אלינור רוזוולט: "היכן, אחרי ככלות הכול, מתחילות זכויות האדם? במקומות קטנים, קרובים לבית, כל כך קרובים וכל כך קטנים עד כי אינם נראים על מפות העולם. אולם הם עולם ומלואו לאדם הפרטי; בשכונה בה הוא גר; בבית הספר או האוניברסיטה בה לומד; במפעל, בחווה או במשרד בו הוא עובד. כאלו הם המקומות בהם כל גבר, אישה וילד מבקשים צדק שווה, הזדמנות שווה, כבוד שווה ללא אפליה. אם לזכויות אלה לא תהיה משמעות שם, לא תהיה להן משמעות בשום מקום...".
זהו מוצאנו מסבך השיחה: אנחנו שולחים את הילדים לחפש אפליות ועוולות בסביבתם ולהיות סוכני שינוי קטנים לצדק. אנחנו אומרים להם שאם יעשו טוב בסביבתם, אולי ימגרו את הרוע בעולם. ולעצמנו מתפללים שזרע זה ששתלנו יצמח ויוביל לאנושות טובה יותר, להם ולכולם.
***
למחרת בערב צלצל הטלפון.
"היי, זו אתי", פתחה הגננת של אביתר.
"אוי".
"היום בשעת ריכוז, ביקשתי מיולי שתפסיק לדבר, ואביתר קם ואמר שלדבר זו זכות האדם שלה".
הכותב, יונתן גר, הוא מנכ"ל אמנסטי אינטרנשיונל ישראל