הצגת הקולנוע האחרונה

עשרות בתי קולנוע תל?אביביים נסגרו בשנים האחרונות. במקומם ניצבים בניינים יוקרתיים או מגרשי חניה. סרט חדש שיוקרן בפסטיבל "דוקאביב" מציג את סיפורי בתי הקולנוע של פעם

  • ישראל היום
עדי רובינשטיין

דיוק 100 שנים חלפו מאז קיבלו משה אברבנאל ומרדכי ויסנר את הזיכיון הבלעדי להקמת הראינוע הראשון בהיסטוריה של תל אביב, בצומת הרחובות לילינבלום ופינס בשכונת נווה צדק. הזיכיון ניתן להם ל?13 שנים. אותו קולנוע, בשם "עדן", נפתח לקהל הרחב באוגוסט 1914, והסרט הראשון שהוצג בו היה ככל הנראה "ימי פומפיאה האחרונים", סרט איטלקי שגרר אליו את רוב היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל.

עדן הוא גם הקולנוע העתיק האחרון, שחלקים ממנו עדיין ניצבים במקומם המקורי, תחת מעטה של הזנחה מאז הפסיק לפעול באמצע שנות ה?70. אבל גורלו של עדן טוב יחסית לשאר בתי הקולנוע התל?אביביים שנהרסו כלא היו, ואפילו שלט קטן שמציין את היותם לא נשאר.

בדיוק בנושא הזה עוסק הסרט "The End", שיוקרן ב?4 במאי בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל "דוקאביב" לסרטים דוקומנטריים. במאי הסרט הוא חוני המעגל, דמות מוכרת בעולם האוונגרד התל?אביבי, ובעיקר לבאי החופים התל?אביביים. חוני, שנולד למשפחה דתית בנווה צדק ("יש הרבה אנשים בשם חוני המעגל, זה לא משהו מקורי"), ספג בצד לימודי התורה שלו גם אהבה עזה לקולנוע.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
"הסרט מתאר תקופה שבה אף אחד מסביבנו לא חיפש לסגור מרפסת, ואף אחד גם לא חשב רק על כסף ועל תחרותיות" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

סרטו מציג את סיפורם של בתי הקולנוע הישנים, אבל לא פחות מכך את סיפור האהבה של חובבי הקולנוע, דוגמת ניסים דיין, אלון גרבוז ונחמן אינגבר, לקולנוע התל?אביבי של פעם. "הסרט מתאר תקופה שבה אף אחד מסביבנו לא חיפש לסגור מרפסת, ואף אחד גם לא חשב רק על כסף ועל תחרותיות", אומר חוני. "הקולנוע היה בילוי עממי וזול, ולא היית צריך לנסוע עם האוטו שלך 12 ק"מ מתל אביב כדי לצפות בסרט באיזה קומפלקס. אנשים היו הולכים לים עם אבטיח ומלון ובדרך חזרה עוצרים לראות סרט".

חוני הגיע לרוב העוסקים במלאכה - למקרינים, לבוני התפאורות, לקופאים, לבעלי בתי הקולנוע. המספרים שמוזכרים בסרט כמעט לא הגיוניים. בערב אחד, אי אז בסוף שנות ה?30, בילו בבתי הקולנוע 10,000 צופים, וסרטים מצליחים הוקרנו קרוב לחצי שנה ברציפות. בזמן שהתל?אביבי הממוצע ביקר בשנות ה?40 כ?50 פעמים בשנה בקולנוע, כיום המספרים עומדים על 12-11 פעמים.

מדי מוצ"ש היו מגיעים אוטובוסים מלאים ב?200 תושבים מהפריפריות אל העיר הגדולה כדי לצפות בסרטים. החלוקה היתה ברורה: בדרום העיר, ביפו ובשכונת התקווה הוקרנו סרטים דוברי ערבית והודית, ובצפונה של העיר כיכבו יצירות מופת כגון "חלף עם הרוח", "האזרח קיין" ו"המרד על הבאונטי". הסרטים שהוצגו בדרום תל אביב היו הצלחה מסחררת, אך זכו לביקורות צוננות.

לתכנן את העבר

סיפורה של ארץ ישראל שזור - איך לא - בסיפורם של בתי הקולנוע. באחת העדויות המעניינות בסרט מספרים הקופאים ומנהלי בתי הקולנוע, שהפריחה הכלכלית הגדולה ביותר של בתי הקולנוע של אז התרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה. בעוד הקופות של קולנוע אלנבי היו מפוצצות ואנשים נלחמו על כרטיסים בספסרות, החלו להגיע לתורים אנשים שצעקו על העוברים ושבים: "איך אתם לא מתביישים ללכת לקולנוע כשבאירופה שורפים עכשיו יהודים?". חוני מעיד שהיישוב היהודי סירב להאמין למתרחש מעבר לים ואפילו יותר מכך: "תל אביב, אז כמו היום, היתה מנותקת. היא שידרה נהנתנות, בבחינת 'אכול ושגול כי מחר תיבול', ואנשים כאן לא רצו להאמין שהדברים שונים באירופה".

בסרט מתוארים "יומני כרמל", אותם יומנים קצרים ששודרו לפני הסרטים, כמעין כלי שרת בידי השלטון להעברת חדשות טובות לעם דוגמת פתיחות של מפעלים והנכחה של אווירת שגשוג, שלעיתים בינה לבין המציאות לא היה שום קשר. הקולנוע שימש בין היתר בבחינת "לחם ושעשועים" כאשר האבטלה גאתה. הפתרון של השלטון היה לתת לאנשים כרטיסים לקולנוע כדי שלא יסתובבו בבטלה בחוץ.

בנוסף, גם יחסי דת?מדינה, שנהפכו הדוקים יותר, נתנו את אותותיהם. שנות ה?70 עמדו בסימן המאבק נגד הקרנות של סרטים בימי שישי ופתיחת בתי הקולנוע. הפגנות של חרדים הובילו בהמשך גם לשריפת בתי קולנוע. יהושע רבינוביץ', ראש העיר השביעי של תל אביב, עוד התלבט ונטה לבסוף לטובת הדתיים. רק בתקופת שלמה "צ'יץ'" להט הוחלט סופית לפתוח את בתי הקולנוע בימי שישי, והדבר התברר כהצלחה גדולה.
"לרון חולדאי אין כל כך כבוד לבתי הקולנוע של אז", טוען חוני. ואילו אני מסביר לו שלרון חולדאי אין שום כבוד לנוסטלגיה של העיר כי הוא לא מכאן. וכך, כאשר אנחנו עוברים מבית קולנוע אחד לאחר קשה שלא לחוש קצת צער.

הריסת קולנוע תל אביב (צילום: אורי לנץ)

המציאות העכשווית של בתי הקולנוע הישנים עגומה למדי: קולנוע צפון בצפונה הישן של העיר הפך לבניין מגורים יוקרתי עבור ילדים של טייקונים, ובלובי שלו ניצבת תמונה קטנה, בשחור?לבן, המשמשת תזכורת לבית הקולנוע הנשכח; מקולנוע פאר יוצאים סלבריטאים מחדר הכושר הנושא את שם הקולנוע לשווא; מקסים הפך למועדון לילה; קולנוע תל אביב נהרס לאחרונה והפך זמנית למגרש חניה עצום, ואם זה לא מספיק - קולנוע אלנבי שימש אף הוא בתחילת שנות האלפיים מועדון לילה, ועתה עומד שומם וממתין לגורלו אשר ייקבע על ידי איש עסקים דרום?אמריקני שרכש אותו.

"לרון חולדאי אין כל כך כבוד לבתי הקולנוע של אז" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מוגרבי כבר הפך מזמן למגרש חניה, וקולנוע פריז או קולנוע בן יהודה הם שמות שמדברים רק לדור המבוגר באמת. בתי הקולנוע שהקרינו פורנוגרפיה פשטו את הרגל עם כניסת קלטות הווידיאו, ובדרומה של העיר וביפו הצעירים לא יאמינו לכם אם תגידו להם שפעם היו שם בתי קולנוע. עדויות אחרונות לקיומם של בתי הקולנוע מספקים בית הקולנוע רב חן וכמובן קולנוע גת, הטוב שבאולמות תל אביב, שגוסס לאיטו ובשנה הקרובה ילך בדרך כל בשר.

חוקר הקולנוע דוד שליט מתאר את אותם בתי קולנוע כ"חורבות של המאה ה?20. ברומא שמרו על הקולוסאום ובמאה ה?20 אלו הם בתי הקולנוע, רק שבמקרה זה אף אחד לא עושה מאמץ להשאיר משהו, סימן שיזכיר לעוברים ושבים שפעם היה כאן בית קולנוע. אני קורא לזה תכנון העבר. אין לי נוסטלגיה לבניינים ישנים אבל כאן יש משהו מעבר".שליט טוען שחובת השימור מוטלת על עיריית תל אביב, אך לא רואה פיתרון באופק. "אילו היה חשוב להם להנציח, הם היו כבר מוצאים את הדרך. אני חושב שמחאה תרבותית סביב הנושא יכולה להוביל לשינוי, הרי אלו הם פניה של העיר, יותר מכל חורבה אחרת. באירופה, למשל, כן יודעים לספר דרך החורבות הללו את סיפורה הפרטי של העיר".

הלכה הרומנטיקה

בעוד התל?אביבי הממוצע מתקשה להאמין שהוא צריך לנסוע במכוניתו לבית הקולנוע, הקהל הישראלי מצביע ברגליים. הוא אוהב את מרכזי הסינמה סיטי והיס מקס. גדולים, צעקניים ועם הרבה אוכל. רומנטיקה אין, אולמות גדולים בטח שאין, וגם המסכים בחלק מהאולמות קטנים יותר ממה שרבים מהצופים מחזיקים בבית. "זה חלק מהאבולוציה של בתי הקולנוע", מסביר שליט. "בדומה לבתי הקולנוע הישנים, ששם הוחלט שחבל על השטח הנדל"ני היקר, בעוד כמה שנים יקום מישהו ויגיד שהסינמה סיטי תופס שטח יקר מדי ויחפשו גם לו פתרון".

שליט אינו אופטימי לגבי העתיד. "כמו בתחום הנדל"ן, הקהל יתחיל להגיע למרכזי קולנוע שיהיו בנויים לגובה. אתה תלחץ על הקומה שאתה רוצה להגיע אליה, תצא ותיכנס לאולם בקומה 16". למרות כל זאת, יש גם קהל תל?אביבי שכן תר אחר האינטימיות ולא ממהר, כל עוד אין ילדים בחייו, לברוח אל הקומפלקסים המפוארים.

בתל אביב קיימים היום 25 אולמות שמכילים פחות מ?5,000 מקומות. כמעט מיליון תושבים מבקרים מדי שנה בקולנוע, אבל בשני העשורים האחרונים חלה ירידה מתמדת במספר רוכשי הכרטיסים. "הלכה החוויה", מסבירים רוב המרואיינים בסרט. אפילו סרטים המוקרנים על מסכי ענק, שכרטיס אליהם עולה 70 שקלים, לא מחזירים את האווירה של פעם, שאותה מתאר מבקר ומרצה הקולנוע ניסים דיין כ"רעש גלגול הבקבוקים, ריח השתן ועשן הסיגריות".

"כמו בתחום הנדל"ן, הקהל יתחיל להגיע למרכזי קולנוע שיהיו בנויים לגובה" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אז איפה עוד אפשר למצוא רומנטיקה? אולי בסינמטק תל אביב ששופץ והתרחב בשנה האחרונה והאולמות שלו מלאים בחובבי קולנוע שמחפשים - בדומה למקביליהם ברחבי העולם - קולנוע בטעם של פעם.

אין ספק שהעיסוק בהנצחת בתי הקולנוע התל?אביביים הפך לעסק טרנדי למדי. לצד הסרט המדובר, עולה גם הצגה שעוסקת בנושא, ובגלריה בבית האדריכל ביפו מוצגת בימים אלו התערוכה "היכלות נטושים" של שרון רז, העוסקת גם בבתי הקולנוע הישנים של תל אביב, ובנוסף מציגה גם כרזות ופוסטרים של סרטים ישנים שרז אסף במהלך תשע שנים. התערוכה כוללת גם אוסף של יותר מ?50 אלף צילומים של מבנים ישנים. רז מספר כי הרגיש ש"אם לא אתעד לפני שהדחפור יגיע, אף אחד לא יטרח לעשות את זה, ואנשים פשוט ישכחו מהמבנים הללו וממה שהם סימלו".

אפשר למצוא שם רומנטיקה? סינמטק תל אביב (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

באופן טבעי, חוני מסכים עם דבריו של רז ומוסיף: "עבורנו הקולנוע היה הזדמנות לחוות את כל החוויות הראשונות. שם ראינו שדיים בפעם ראשונה, את חוזליטו, את קליף ריצ'ארד ואת אום כולתום. זה לא יכול לחזור יותר אף פעם. גם הקולנוע הישראלי השתנה ובייחוד הז'אנר הדוקומנטרי. היום אם אין גדר תיל וחייל, אז אין סיכוי שתקבל מועמדות לאוסקר. תן לי בחור שרוצה בחורה בחוף הים ומקווה לעשות איתה אהבה עוד באותו הלילה. סיפור מהחיים. כל מה שצריך בקולנוע טוב".

אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב, טוען שאת תרבות הקולנוע צריך להנחיל מגיל צעיר. "זו יוזמה שהבאנו מפאריס על ידי גילה אלמגור. צריכים לחנך ילדים עוד מגן הילדים - לא אוכלים, לא שותים ולא נכנסים עם מסטיק לקולנוע. גם פופקורן הוא לא חלק מקולנוע, למרות מה שרובנו חושבים". גרבוז מציג עמדה אמביוולנטית למדי כשהוא נדרש לסוגיית עתיד הקולנוע. "מה שקורה בבתי הקולנוע הגדולים הוא שאנשים מגיעים לחוות חוויה בידורית ופחות קולנועית איכותית. למרות זאת, עם השנים הקהל הישראלי לומד להעריך יותר את החוויה הקולנועית, ולכן לאחרונה אנחנו חווים פריחה בתחום".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully