אני פאתטי

"עוד לא מצאתי את האישה הנכונה, ובעבודה אני מוצא נחמה". אחרי הגמילה ממשה והאורנג'דה, ואחרי שהפך לשחקן בסדרת דרמה, שחר חסון מחכה ללייק שלכם

  • ישראל היום
ערן סויסה

"שחר סורק", כך הציג אותו דודו טופז ז"ל בפעם הראשונה שהופיע על מסך הטלוויזיה, לפני שבע שנים. "שחר סורק בכלל היה שחקן ברמת אביב ג'", אומר שחר חסון. "אבא שלי מיד חשב שאני משנה את השם?משפחה וצעק: 'מה, אתה מתבייש בנו?'"

איך הוא הגיע אליך בכלל?
"הוא חיפש כישרונות צעירים בתחום הסטנד?אפ. אנשים נכנסו אליו למשרד לעשות סטנד?אפ, והוא אמר, 'זה כן' ו'זה לא'. וככה זה התגלגל".

איך היה לעבוד איתו?
"נחמד. היו לו סיפורים מעניינים על איך הוא התחיל, תמיד פירגן לעצמו וסיפר על כל מה שהוא עבר. הייתי יושב ומקשיב לו וקולט מידע. הערצתי אותו. את המערכון של משה והאורנג'דה דקלמתי בעל פה מול ההורים שלי בכל שבת, בשבע בבוקר, בתשע וב?12. אבא שלי הלך לבית כנסת מוקדם רק כדי לא לשמוע אותי. משה אורנג'דה היה כל עולמי".

ואז נחשפה הפרשה האיומה של טופז.
"זה היה שוק. למדתי מזה הרבה דברים על המקצוע: ששום דבר לא מובן מאליו, שאסור לתלות את החיים שלך בקהל אלא במה שאתה עושה, שאסור למדוד את מצב הרוח שלך לפי כמות הקהל שבא לראות אותך או לפי איך הקהל הגיב, אלא לפי כמה נהנית וכמה היית טוב. סטנדאפיסט לא צריך שיאהבו אותו יותר מדי. צריך קצת טמטום וקצת מהמוזרות שלך. כשאני הולך להופעה של זמר, והוא אומר 'אני פה בזכותכם', זה לא נכון. אני פה כי אני אוהב את מה שאני עושה. לא מעניין אותי אם הקהל אהב או לא. כל אמן בארץ קיבל כאפה אחרי המקרה של דודו. וואו, איזה כוח יש לכל הסיפור הזה של הפרסום. תמיד אני מזכיר לעצמי, כבדהו וחשדהו".

אתה מרגיש שאתה חייב לו?
"אני חושב שאם הוא לא היה נותן לי את הבמה, אז מישהו אחר היה נותן לי. אבל אני מכיר תודה".

עוד בוואלה!

בחולון נמנע אסון ברגע האחרון: כך עוצרים את קריסת הבניין הבאה

לכתבה המלאה

"צינזרתי בדיחות"

הרבה צחוקים עברו בבמות של "צוותא" מאז 2006, והיום חסון הוא אחד הקומיקאים המצליחים בישראל. "הרבה שהתחילו לפניו נשארו מאחור", אומר עמית לשעבר. במשך השנים הגיש פינות בלייט?נייט של אסף הראל, בתוכנית הנוער "אקזיט" ובתוכניות האירוח של אברי גלעד וצופית גרנט. אחר כך הפך לחבר קבוע ב"מהדורה מוגבלת", ב"טלוויזיה במיטבה" וב"לילה ביפ". בין לבין גילם את הרצל בטלנובלה "בובות" והמציא דמות מוסיקלית פיקטיבית ששמה MC מנצור, שמרוב שהיא פיקטיבית, רוב הסיכויים שאתם לא ממש זוכרים אותה.

השיא שלו היה ב?2009, כשהגיע לפריים טיים של ערוץ 2 במסגרת "צחוק מעבודה". הוא מודה שנאלץ להתמתן, ואפילו לצנזר חלק מהבדיחות שהרשה לעצמו לספר קודם לכן. "כדי להיות בטלוויזיה, אתה צריך לעשות ויתורים. אם היית מראה לי אז את הדברים שאני עושה היום, יכול להיות שהייתי אומר לך שהנושאים האלה לא מעניינים אותי, אבל בארץ קשה לך להיות בשוליים. בחו"ל כשאתה בשוליים, יש המון קהל שיכול להגיע אליך, אבל בארץ זה לא עובד. ובכל זאת, בתוך המיינסטרים הזה, יהיה את הניצוץ של שחר חסון הישן".

מה היה בך אז שאין בך היום?
"הייתי מופרע. הייתי עולה לבמה ורק מאלתר. לא היה לי סדר, וכשאני מאלתר אני יכול לפגוע. לתת למחשבות לנדוד מאסוציאציה לאסוציאציה. עכשיו אני יושב מולך ויכול להגיד לך שיש לך שעון כתום, חולצה ורודה ומפרצים, ואתה יכול להיפגע. לא תמיד זה היה במקום, ולא כולם אהבו את זה".

ובאמת כל מי שאני מדבר איתו זוכר לך את ההומור הבוטה בתחילת הדרך.
"תמיד זוכרים לי את זה. כל הסגנון הזה התחיל כשהייתי מופיע בבמה פתוחה מול שלושה אנשים בשעה 4 לפנות בוקר, אחרי שהם עייפים וכבר שמעו הכל. אז בלית ברירה, אתה צריך להיות קיצוני כדי להצחיק. הייתי חייב לזעזע אותם ולהרעיד את הבמה, כי אני האחרון והם עוד שנייה נרדמים לי מול הפרצוף.

"הייתי חייב לזעזע אותם ולהרעיד את הבמה, כי אני האחרון והם עוד שנייה נרדמים לי מול הפרצוף" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"המעבר לטלוויזיה היה תהליך שלם. בהתחלה לא ידעתי מה עושים. היו מביאים אותי לתוכניות אירוח, ואני צועק להם שם 'ציצים! ציצים!'. מושיבים אותי מול צופית גרנט ואברי גלעד בשעות שאני בכלל לא חי בהן, ואני עושה להם מערכון תלוש על ציצים שמוחאים כפיים".

כל נושא שעלה לך בראש, פשוט דיברת עליו?
"הייתי אז יותר קיצוני, עשיתי רק מה שאני רוצה. לא היה אכפת לי אם אני מופיע בפריים טיים, מי שרוצה לצפות, ברוך הבא. אחרי כמה שנים הבנתי שצריך לעשות התפשרות ממקום חיובי, כי אם אני רוצה להגיע ליותר אנשים, אני צריך להיות יותר נגיש ופחות קיצוני. כדי ששחר יחליק לאנשים בגרון הוא צריך להיות עם טעם שכולם יאהבו, ועם טעם שמותר לצרוך. אם אתה מסתכל על זה בתמונה הכוללת, היום יש לי יותר הופעות, אני יותר בטלוויזיה, ויותר רוצים לראות אותי. אני לא אמן פרינג' שמופיע פעם בחודש".

היום אתה מופיע גם באנגלית, שם אתה מרשה לעצמך יותר.
"נכון. בגלל שזו לא שפת האם שלי יש לי תירוץ למה נפלטות מילים בוטות. אני כאילו לא מבין מה אני אומר".

"אני פלרטטן לא קטן"

חסון, שיחגוג 37 בספטמבר, עדיין רווק. הוא מתגורר בגבול תל אביב?רמת גן, בנם של זכריה, אזרח עובד צה"ל, ושושי, מזכירה בחטיבת ביניים. "בחופש הגדול כולם היו בקייטנות, והיא היתה לוקחת אותי לצבוע את בית הספר", הוא נזכר. "הייתי חוזר בשנה החדשה עם 1,800 שקל וקונה ארטיקים לכולם". יש לו אח גדול, סוכן ביטוח במקצועו ("החתיך של הבית, שיושב בסלון עם משקפי שמש"), ואחות קטנה בתחום העיתונות.

ויש בו גם צד אחר, סגור ומסוגר. הוא ממעט לשתף את סביבתו בחייו האישיים. "צוחקים עלי ששואלים אותי מה קורה ואני תמיד עונה 'עובדים'", אומר חסון. "אולי אני מפחד לדבר עם אנשים על רגשות. יורדים עלי גם שאני לא חבר מספיק טוב. אני אוהב לשבת עם חברים, אבל אני יכול פתאום לקום וללכת. אני אוהב לברוח. אני לא אוהב שמתקשרים אלי, אז אני לא עונה לטלפון ומשתמש רק בהודעות. אבל רק מי שמכיר אותי באמת יודע עלי את הדברים האלה. בשביל להתחיל לבכות על החיים, אני לא הכתובת. בוא נשב ונדבר, שיהיה כיף. החיים האישיים שלי מאוד פרטיים לי, ואני מאוד שומר עליהם, אבל החברים האמיתיים שלי, אמירם טובים והסוכן שלי דורון, יודעים עלי הרבה".

אתה מרגיש מוכן להקים משפחה?
"אני לא חושב שמצאתי את הבחורה שאיתה אני רוצה להקים משפחה. אני גם לא בשל. ברגע שאהיה בשל, זה יקרה. כשאנשים שומעים שאני רווק בן 37, הם מייד מרגיעים אותי; הם לחוצים בשבילי. בארוחה משפחתית דודה שלי פתאום אומרת לי 'יש לנו שכנה בת 39', ולא נעים לשאול אם היא כוסית, אז אתה שואל אם היא שומרת על עצמה ועושה כושר".

אמא לא לוחצת?
"יש לי אח נשוי עם שלושה ילדים, הוא הרגיע את אמא שלי ואין יותר מדי שאלות. ברגע שאני מכיר מישהי, אני נסחף ומרגיש מוכן עד הסוף. אחרי שבוע כבר יש לה דברים אצלי, גם אם זה יימשך עוד שבוע אחד. אני חושב שזאת הבעיה שלי - הכל מתלקח מהר, וגם נגמר באותה מהירות".

יש הרבה נשים שמתלהבות מגברים מצחיקים.
"אם אני יושב בבר ומתחיל עם בחורה, אני לא נלחץ. אני כותב על זה פאנץ'. גבר אחר היה נכנס לדיכאון, במקרה שלי העבודה הצילה אותי. אני יודע להתחיל עם בחורות ואני פלרטטן לא קטן. עכשיו אני גם מתחיל איתן באנגלית".

" בשביל להתחיל לבכות על החיים, אני לא הכתובת. בוא נשב ונדבר, שיהיה כיף" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אם ברשימת המבוקשים ביותר אפשר למצוא את אדיר מילר, אלי ומריאנו, אלי יצפאן וישראל קטורזה, במדרגה שאחרי אפשר למצוא את שחר חסון. "כולם טובים, לא חשוב שמות. כולם עובדים", אלו המנטרות שחסון חוזר עליהן שוב ושוב.

זה נחמד לחשוב ש"כולם טובים", אבל יש גם תוכניות איכותיות יותר בז'אנר, למשל "ארץ נהדרת". היית רוצה?
"לא יודע אם אני מתאים לשם. באופן כללי מאוד קשה לי שכותבים לי את הטקסטים. קשה לי להעביר טקסטים שאנשים אחרים כתבו. כשאתה סטנדאפיסט אתה כתב, תסריטאי ועורך. תמיד כשמישהו מביא לי משהו שמישהו אחר כתב, אני אנטי. בכל התוכניות שעשיתי - אני כתבתי וביצעתי, ונוח לי במקום הזה יותר מאשר במקום שאני צריך לדקלם משהו שאחרים כתבו. אני פחות טוב בזה".

"צחוק מעבודה" נחשבת עממית יותר.
"זה לא בושה להיות עממי. אל תשכח שאופן ההכנה של התוכניות הוא שונה: על עונה של 'ארץ נהדרת' עובדים יותר קשה ומתכוננים יותר זמן, עם יותר תקציב. צילומי החוץ שלהם עולים אולי פי חמישה מאשר ב'צחוק מעבודה'. לאולימפיאדה מתכוננים ארבע שנים, ולמשחק כדורגל בשכונה אתה לא מתכונן. אני חושב שהאידיאל הוא למצוא את הבאלאנס".

לא בא לך להגיע לאולימפיאדה?
"כל אחד שואף להגיע לאולימפיאדה, אבל לשחק בשכונה זה כיף גדול. אם יש צ'אנס לעונה של 'צחוק מעבודה', אז למה לא?"

"אני לא בעד להעליב קהל"

באוקטובר 2009 התבקש חסון לבחור בין "ביפ" ל"צחוק מעבודה", ובחר ב"ביפ". "היה עם זה קטע, התבאסו עלי כי זה היה אחרי שתי עונות של 'צחוק מעבודה', והתחושה היתה שיש מומנטום ובדיוק עזבתי. אבל עושים בחירות בחיים. באותו רגע רציתי לעשות דברים אחרים. מבחינתי לא משנה לי הוויכוח בין קשת לרשת. אני מבחינתי עשיתי סטנד?אפ, והתבאסתי שלא נתנו לי לעשות את שניהם. עד היום אני חושב שזה היה טיפשי שביקשו ממני להחליט, אנחנו או הם. כאילו, מה ניסו להרוויח בזה? זה כמו לשאול אותי 'באיזה ילד אתה בוחר?' היו לי שתי קבוצות מסוגים שונים, שאין ביניהם קשר, עם סוגים שונים של הומור".

למה בחרת ב"ביפ"?
"בגלל שחשבתי ש'צחוק מעבודה' מספיק חזקה וש'לילה בכיף' לא תצליח בלעדיי. כשהגענו לעונה השלישית של 'לילה בכיף', פתאום גיבשנו שפה, והכל התלקח. בעונה הראשונה אטינגר דיבר על טייסות ואני דיברתי על הקולה בשקם".

נעלבת כשבתוכנית ה?100 של "צחוק מעבודה" עשו חיקוי שלך?
"הם אמרו לי מראש שהם עושים את זה, וזה היה מצחיק בעיניי. יניב ביטון, שחיקה אותי, אפילו שאל אותי איך לעשות את החיקוי. אם אתה קומיקאי, אתה צריך להיות הראשון שמזהה את החסרונות בעצמך. אתה מעליב את עצמך לפני שמעליבים אותך. אתה יודע איזה פאנצ'ים יש עלי? אם אני ארד על עצמי עכשיו, זה לא ייגמר. אני פאתטי. כל הרצון הזה להצחיק הוא פאתטי. כל חיקוי שיעשו עלי לא יהיה מעליב כמו זה שאני אעשה על עצמי".

"כשהגענו לעונה השלישית של 'לילה בכיף', פתאום גיבשנו שפה, והכל התלקח" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ירון ברלד זרק חפץ לעבר עובד במה שביקש ממנו לא להשפריץ נוזלים במהלך ההופעה. איפה עובר הקו האדום בין הומור לפגיעה?
"אני לא בעד אלימות מכל סוג שהוא, אני לא בעד להעליב קהל, ואני לא חושב שזה תפקידו של הסטנד?אפ. מבחינתי זה הכי ניינטיז. אני מכיר את ברלד, והוא לא בן אדם אלים. אני לא מצדיק את מה שהוא עשה, כשאתה עולה לבמה אתה מאוד חשוף, ועל הבמה אתה לפעמים מפרש דברים אחרת מהאנשים בקהל. אולי הוא היה חסר אונים כשלקחו לו את המיקרופון, והוא לא ידע איך להתמודד, ואולי גם זה שהוא זרק את הכיסא היה ניסיון להצחיק. הרגשתי רע כשראיתי את זה, כי זה לא הבן אדם. אני חושב שהוא פשוט היה צריך להגיד 'אנחנו נעשה הפסקה של חמש דקות', ותאמין לי שהקהל היה קורא לו חזרה לבמה".

לאישה קומיקאית זה לא היה קורה.
"אוהו, כשאישה עולה לבמה יותר קשה לה מאשר לגבר. הקהל הישראלי מאוד שוביניסטי. היא לא יכולה לדבר על סקס, על זה שיש לה מערכת עיכול או על הפלצות, כי מייד מגיבים בצורה קיצונית. יותר גרוע מזה - היא בעצמה זזה בכיסא כשהיא אומרת את זה. קומיקאיות בארץ, לא כולן אבל רובן, מפחדות להגיד דברים כאלה. לחלקן חשוב להיות קודם יפה ורק אחר כך מצחיקה. אנחנו הגברים, תן לנו להיות מצחיקים על חשבון זה שאנג'לינה ג'ולי תשב עכשיו בשורה הראשונה ותגיד 'איך הוא מדבר?' יותר חשוב לי שהיא תצחק מאשר שתשכב איתי אחר כך. אם היה אפשר את שניהם זה הכי טוב".

יש איזו אחוות קומיקאים?
"אני חושב שלקומיקאים יש חמלה והבנה לקומיקאים אחרים. לי, אגב, יש חולשה לקומיקאים מבוגרים. אני רואה את מוני מושונוב וספי ריבלין, ומתענג. אני צוחק ובוכה כשאני רואה את ספי. כשהיה את הראיון שלו בחדשות והוא כתב את הדברים על דף כי הוא לא היה יכול להגיד אותם, זה קרע לי את הלב ונמסתי".

אתה יכול להבין קומיקאים שלא יוצאים מהארון?
"אני חושב שהם מפסידים המון פאנצ'ים. בחו"ל אלן דג'נרס עשתה על זה קריירה שלמה. אתה לא יכול לעשות סטנד?אפ ולשקר. צריכים להיות אמיתיים. חייבים להתחיל ממקום אמיתי. אני תמיד מתחיל ממקום אישי וממה שעבר עלי כדי שתזדהה איתי, אחרת זה לא יעבוד. בארץ קומיקאים הומואים או לסביות מפחדים שרוב האנשים יירתעו ולא יצחקו, כי החברה שלנו סגורה יחסית. הם מפחדים שוועדי עובדים לא יזמינו אותם להופעות, או שהקהל יחליט אם לבוא על סמך ההעדפות המיניות. לדעתי הם מפסידים, כי ברגע שמשחררים זה הופך להיות יותר טוב.

"יש גם כאלה שיצאו מהארון, למשל אורנה בנאי. היציאה שלה היתה הכרחית. אי אפשר להיות קומיקאי בלי אמינות, והיא אמינה. היא לא היתה יכולה לשבת בפאנל ולהגיד: 'אני לא אורנה בנאי'. בכל דבר קומי יש אמת. היא לא יכולה לשבת ב'משחק מכור' ולרדת על חברי כנסת, ולא לגעת בעצמה. לא עובדים ככה".

"הייתי חודש עם ראסטות"

בימים אלה משתתף חסון בקמפיין חדש וראשון מסוגו של "דואר ישראל" לקידום כרטיס הוויזה הנטען של הרשת. הוא ייסע בלי כסף לארבע מדינות - גרמניה, תאילנד, הודו וניו זילנד - ויעלה משם קטעי וידיאו של סטנד?אפ ומשימות לפייסבוק. על כל לייק שיקבל, ייתן לו הדואר דולר לבזבוזים. "ננסה להגיע לקהל של הצעירים דרך הרשתות החברתיות, אני והצופים הולכים ליהנות. אבל לא, אני לא עושה קעקוע של הצבי של הדואר, שישכחו מזה".

בשנה הקרובה הוא יככב דווקא בסדרות דרמה בערוצים המסחריים. בשבוע שעבר חזר משהות של חודש בברזיל, שם הצטלם לסידרה החדשה "מלבי אקספרס", המבוססת על ספרו של מיקי גבע. עבורו זה יהיה הניסיון המשמעותי השני בתחום המשחק. "האינטרנט שם הוא על בלטה אחת, וכולם מצטופפים על אותה בלטה", הוא מספר בתנועות ידיים מוגזמות. "ארבעה אנשים על עשרה סנטימטרים גולשים בפייסבוק או שולחים מייל".

איך היו הצילומים?
"הייתי עם ראסטות במשך חודש. זה שוקל טון. כאילו ילד יושב לך על הראש, מושך לך בשיער ולא רוצה להפסיק. אם השיער רטוב, אתה צריך סבל שיוציא אותך מהים. הייתי נכנס לים וצריך שמישהו יעזור לי לצאת. למדתי בצילומים שכשמצלמים 12 סצנות ביום, אסור לך לתת לשום פספוס, טעות או סצנה לא טובה ללוות אותך. גם אם אתה מרגיש הכי פחות קומי. אתה צריך לסמוך על הבמאי שרואה אותך במוניטור, ואני סמכתי עליו בעיניים עצומות".

אז תבחר: סטנד?אפ או משחק?
"אני מאוד אוהב לעשות סטנד?אפ ולא יודע אם אני יכול להפסיק עם זה. בשבילי זו סיבה לקום בבוקר. אני לא עושה סטנד?אפ בשביל לראות אנשים צוחקים. אני נהנה לראות אותם, אבל זאת לא הסיבה. בברזיל הייתי מת להחזיק מיקרופון ביד. אני יושב במטוס ואני מת לספר מה עובר עלי דרך העיניים שלי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully