באחת הסצינות המפורסמות בהיסטוריה של התיאטרון בישראל, מתוך המחזה "אשכבה" של חנוך לוין, בונה ארונות הקבורה, בגילומו של יוסף כרמון, מחשב את חייו במונחים כלכליים. בסופה של הסצינה, הוא מבין שהמשתלם ביותר הוא לא לחיות כלל, או למצער, למות תיכף ומייד על מנת לצמצם עלויות. את הסצינה הקומית-גרוטסקית הזו ניתן היה להחיל מדי יום על מסדרונות משרד האוצר.
ישראל, מדינה קטנה המתחילה בחדרה ומסתיימת בגדרה, זולה יותר מישראל של דן ועד אילת. אבל למה לנסוע עד חדרה? עדיף לישראל להיות מדינה בגבולות הרצליה וראשון-לציון, ולהיפטר לחלוטין מהפריפריה העודפת.
הנה דוגמה חיה: בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל על חידוש התוואי ההיסטורי של רכבת העמק, במטרה לחבר בקו של פחות מחצי שעה את הפריפריה המזרחית למישור החוף. על פי התוואי המוצע, הרכבת תעבור מחיפה לבית שאן דרך כפר יישובי הגלבוע, עמק יזרעאל ועמק המעיינות. ב-2012 כבר החלו העבודות וחלק מהתשתית כבר הונח. והנה, לנוכח המהמורה הכלכלית הראשונה, מודיעים אנשי משרד האוצר כי הפרויקט ככל הנראה יוקפא ללא הגבלת זמן בשנה הקרובה. כרגיל במקרים כאלה, בצמוד להקפאת הפרויקט מתחיל קמפיין תקשורתי שלם שמסביר מדוע אין שום כדאיות כלכלית בהקמת המסילה.
מהפכה נדל"נית: מהערים לא תצמח הישועה
הבעיה הגדולה בישראל היא ההסתכלות על פרויקטים תשתיתיים רק בראייה הצרה הבוחנת כיצד הם משרתים את המציאות הקיימת, ולא כיצד הם בונים מציאות חדשה. לכשתושלם הנחת מסילת רכבת העמק, היא תביא לצמצום המרחק מהמרכז לפריפריה ותחולל שורה של תמורות במציאות הנדל"נית של מדינת ישראל. ראשית, אזרחי הפריפריה יתקרבו למרכז ויוכלו להרחיב את מעגל חיפוש העבודה שלהם גם לערים הגדולות בצפון - חיפה וכרמיאל. לצד זאת, יתרחש גם תהליך הפוך ומשמעותי לא פחות: בעלי מקצועות חופשיים שמחפשים אחר איכות חיים מבלי לאבד את הפוטנציאל התעסוקתי, יתחילו לנדוד מזרחה אל יישובי העמקים.
היבט כלכלי חשוב נוסף של קירוב משמעותי של המרכז לפריפריה הוא פתיחת אפשרויות חדשות בפני משקיעים. כמו כן, יקבל שוק העבודה תוספת כוח אדם איכותי וזמין לעבודה במקומות נוספים בארץ. ולבסוף, מדובר גם בפוטנציאל ממשי לפינוי נדל"ן באזורים המבוקשים המוחזק בידי משקיעים ומפעלים, והסבתו למגורים.
בשנים האחרונות מדובר רבות על משבר הנדל"ן. מאות אלפים יצאו לרחובות כחלק ממחאה חברתית כוללת שבמרכזה העלייה ביוקר המחיה ובמיוחד במחירי הדיור. גם הכלכלנים האופטימיים ביותר יודעים שמהערים לא תצמח הישועה. לא יעזור "סופר טאנקר" ביורוקרטי ולא רפורמת מרפסות, כאשר השטחים לאורך מישור החוף, בין חיפה לאשקלון, הולכים ואוזלים. מבלי להרחיב את מפת ישראל צפונה ודרומה, לא נצליח להתמודד באמת עם בעיית יוקר הנדל"ן.
דווקא בתקופה של משבר כלכלי, השקעה בתשתיות היא המנוע והקטר לצמיחה עתידית. במקום לדבר על ריקי כהן מחדרה, תנו לה הזדמנות לגור בעמק בית שאן ולהגיע לחיפה תוך חצי שעה. היא תחסוך בדלק ובהחזקת רכב, תכיר שכנים חדשים ותתרום למרקם האנושי. במקום לוותר לאותה ריקי כהן דמיונית על נקודת זיכוי אחת במס הכנסה, תפתחו בפניה ובפני אלפים שכמותה מרחב מחיה שיאפשר לה בטווח הארוך לשפר את תנאי מגוריה ולרכוש בית גם עבוד ילדיה.
מעבר לוויכוח הכלכלי, יש לרכבת העמק, כמו לרשת מסילות ענפה, גם תפקיד בהבאת המאה ה-21 למדינת ישראל. עד היום לא למדה ישראל לנצל את יתרון הגודל המיניאטורי שלה. במונחים של מדינות מערביות, ישראל היא למעשה עיר-מדינה. במדינה בסדר גודל כזה, כמעט מגוחך לדבר על מרכז ופריפריה. במקום דיבורים, יש לקרב את הפריפריה בעזרת רשת תשתיות שיאפשרו לאדם להרחיב את מרחב המחיה שלו ואת פוטנציאל מקומות העבודה. אלה יאפשרו לאדם להתגורר בגלבוע, לצפות בסרט או להגיע לחוף היום בחיפה - ומאידך, להתגורר בחיפה וליהנות מאוצרות הטבע שבגלבוע.
הכותב, דני עטר, הוא ראש המועצה האזורית גלבוע