"דוסים זוכרים אחרת"? לא בבית ספרנו

אף שיש להוקיע את גילויי השנאה המכלילים כלפי החרדים, אין גם הצדקה להחרמת הצפירה וסמלי המדינה. שבתי בנדט מציע לעזוב את החזון ולהתמקד בניסיון לגבש חיי יום-יום משותפים

  • חרדים
שבתי בנדט

מדי שנה סביב יום הזיכרון ויום העצמאות, נכנס הציבור החרדי למגננה אוטומטית, שלעתים קרובות הופכת למתקפה. אנו לא עומדים בצפירה, מסבירים חרדים רבים, משום שזהו מנהג לא מועיל - ואנו מתייחדים עם הנופלים ובדרכנו ארוכת השנים. מנהלי המוסדות והרבנים שבקהילתם הלימודים מתקיימים כרגיל ביום העצמאות הודפים את הטענות שהם פועלים בניגוד לחוק, וטוענים כי הם לא רוצים "לבטל תורה" - ומוסיפים כי אל לה למדינה להתערב במערכת החינוך החרדית. על חלק ממוסדות הדת הממלכתיים בריכוזים החרדיים לא מונף דגל ישראל, וקריאתו של סגן שר הדתות, אלי בן דהן, לכבד את החג, נתפשת בעיניהם כהזויה ולא לגיטימית.

מדי שנה מבקרים החרדים את ההסתה של התקשורת נגד הציבור החרדי בימים אלו, ועומדים על כך שיניחו להם ולא יתערבו בדרכם להזדהות או לא להזדהות עם המדינה ונופליה. השנה, למשל, החליטו עשרות חרדים למחות ביום הזיכרון נגד ההסתה התקשורתית, כהגדרתם. ב-11 בבוקר, בעת הצפירה, עמדו עשרות חרדים בכיכר השבת בשכונת מאה שערים בירושלים כשהם נושאים שלטים שעליהם הסיסמה "דוסים זוכרים אחרת - די להסתה". בעלונים שחולקו לעוברים-ושבים נכתב כי החרדים לא זוכרים פחות מכל אזרח אחר במדינה את הנופלים.

האומנם? האם אנחנו באמת מחפשים את הקיצונים ומכתימים דרכם את כלל הציבור החרדי? האם דרישת משרד החינוך לא לקיים לימודים ביום העצמאות ודרישת סגן שר הדתות להניף את דגל המדינה היא התערבות בוטה באורח חיי החרדים במדינת ישראל וכניסיון להכתימם?

הרמב"ם לצד הרצל

לדידי, עצם טענותיהם של החרדים מחדדת את הסיבה שהתקשורת עוסקת בהם כל כך הרבה. למה צריך לזכור אחרת? מה כל כך רע בצפירה? באיזו מדינה הקהילה החרדית לא מכבדת את סמלי המדינה, גם אם היא לאו דווקא מזדהה איתם? צריך להבין שעצם ההתעקשות החרדית לא לכבד את הימים הללו אינה נובעת מאידיאולוגיה סדורה במיוחד נגד המפעל הציוני והמדינה החילונית. גם אם יש ביקורת, ואפילו גילויי שנאה כלפי החרדים מצד חלק מהציבור הישראלי - שאותם בהחלט יש להוקיע - עדיין, על החרדים להבין שהיא אינה נובעת מדרכם השונה, מאופן לבושם או מאורח חייהם. הסיבה לביקורת היא בראש ובראשונה התנהלותם כציבור שמצד אחד דורש את המגיע לו, אך מנגד לא מוכן שאף אחד יתערב בענייניו. זו ההתנהלות שגורמת לכל-כך הרבה חיצי ביקורת להיות מופנים כלפיהם, ויוצרת את הטרנד שמפציע מדי כמה שנים בדמות מפלגה אנטי-חרדית.

בערב יום הזיכרון התקיים מפגש בין עיתונאים דתיים, חילונים וחרדים במטרה לבדוק האם יש לנו סיכוי לבנות חזון משותף. כדי להכניס עומק לדיון, חילקו המארגנים מארגון פלוגתא דפי מקורות שכללו פסוקים מהנביאים על אחרית הימים, קטעים מהלכות הרמב"ם על ימות המשיח - ולצדם, גם ציטוטים ממגילת העצמאות ומכתבי הרצל. למרות הכוונות הטובות, לכל אורך הערב קיננה בי התחושה שהבעיה המרכזית היא שאנחנו מתבצרים יותר מדי בתוך חזונות מנוגדים, במקום לדאוג ליום-יום.

חזון זה דבר חשוב, וכל צד יכול וצריך לטפח אותו ולפעול למענו. אבל אסור לשכוח שההתבצרות בחזון מעלימה את הפרטים הקטנים. הדרך היחידה בה נוכל לקיים שיתוף פעולה יותר עמוק, לחיות זה לצד זה ולפעול יחדיו, תימצא כשלא ניתן לחזונות השונים להפריע לנו לפעול למען פתרונות והבנה בין הצדדים בהתנהלות היומיומית במדינת ישראל.

מותר לא להסכים עם כל דבר, מותר למתוח ביקורת ולנסות לשנות. אבל אי אפשר להמשיך לחיות במאבק מתמיד בין חזונות שאולי לעולם לא ייפגשו. עברו כבר 65 שנים, והצדדים רק מתבצרים בעמדותיהם. לא אתם ולא אנחנו לא הולכים לשום מקום. מה שנשאר זה לראות איך אנחנו מצליחים לגשר על הפערים ולהגיע להתנהלות משותפת בניהול חיינו המשותפים במדינת ישראל. לגבי החזון, ימים יגידו מי צדק יותר.

לחרדים אני אומר: תפסיקו לחיות עם ולהרגיש בלי. לא יקרה שום דבר אם תעמדו בצפירה ותתלו את דגל המדינה מעל מוסדות ממלכתיים שבאחריותכם. גם אתם יודעים שאין שום איסור דתי על כך. אחר כך תוכלו להוסיף גם פרקי תהילים ולימוד תורה אם כל כך חשוב לכם לציין את הימים הללו בדרככם הייחודית. ההתנהלות שלכם, לפחות כלפי חוץ, כמעין "שמורת טבע" שאסור לאף אחד להתערב בענייניה, לא מועילה לכם בדבר. זו גם הסיבה העיקרית לביקורת ולהתעסקות הנמשכת של התקשורת בשאלה מי לא עמד בצפירה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully