לפני כשמונה חודשים פסק העיסוק הפרטני?כפייתי של ישראל במיזם הגרעין האיראני. ההרפיה התפרשה במדינות המערב כהשלמה עם מצב חדש, שרק הן - ובעיקר ארה"ב - יכולות לבלום את המשך תנועת הצנטריפוגות במדינת האייתוללות. לפיכך ישראל פינתה את מקומה בקו הקדמי של המאבק באיראן לטובת האמריקנים, האיחוד האירופי וסוכנות החלל הבינלאומית. תחושת הפסיביות של ישראל התחזקה כאשר שקעה במערכת הבחירות לכנסת ה?19, שהעיבה על התעניינות בכל נושא אחר.
ארה"ב מבקשת אשראי שהיא תדע לבלום את איראן, והנשיא שמעון פרס בוטח בה, וגם ישראל מקווה. יש בה אמון על תנאי, שכל עוד ברק אובאמה מתגורר בבית הלבן איראן לא תעז, אבל ההבטחה האמריקנית לישראל תפוג ברגע שבו ייבחר נשיא אחר.
אך המצב החדש אינו פועל לטובתה. ישראל זקוקה לרמה אמינה של הערכה בינלאומית כי בכוחה לפעול בעצמה, וכי אכן תנהג בהתאם לכך אם יגיעו מים עד נפש. מבחינה זו, גם ישראלי המתנגד לתקיפה בלעדית של המתקנים האיראניים אינו מעוניין להחליש את אמינות האיום הנשמע בירושלים.
בערב יום השואה התניעה ישראל את המערכה בהשתתפותה. בנימין נתניהו כמעט נדר כי לא יהיו דברים לעולם, וישראל תמנע את גרעון איראן; אתמול החרה החזיק אחריו הרמטכ"ל בני גנץ, שאמנם לא הביע דעה בעד תקיפה או נגדה, אבל הבהיר את מה שהוא מרכיב מרכזי באמינות הישראלית - האינטרס לשכנע את אויביה, וגם את ידידיה, כי יש בכוחה לפעול באורח חד?צדדי. חשוב ליצור רושם כזה בעולם לפני ביקורו הקרוב במזרח התיכון של שר ההגנה האמריקני, צ'אק הייגל, שידוע כמתנגד לתקיפה באיראן.
אמש השלים שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, את המשולש הישראלי. הוא עשה כן בלשון זהירה יותר משני קודמיו, והותיר מרחב ניכר לפעילות בינלאומית, מדינית כצבאית. אך בסיומו של יום, ברור כי ההנהגה הישראלית חשה (בתבונה) כי האינטרס הלאומי נפגע מן ההנחה הרווחת בזירה הבינלאומית, שלפיה ירושלים ויתרה על פעילות צבאית בכוחות עצמה.
הרומאים הם אבות הסיסמה כי הרוצה בשלום ייכון למלחמה. ברוח זו ניתן לקבוע כי הרוצה במעורבות מדינית ו/או צבאית של העולם לסיכול ייצור הפצצה הגרעינית האיראנית - ייכון לאפשרות שישראל תיטול משימה זו על כתפיה בלבד.