ברווח שבין אוסטרליה לישראל, עוד התלבטה מיכל שפירא באשר למועד שבו תצטרף למשטרה: "היה לי ברור שאתגייס גם אם אבא שלי לא היה קצין משטרה כי זה תמיד עניין אותי" היא סיפרה, "כנערה בוגרת, הייתי יוצאת עם אבא לפעילות מבצעית. באחד הלילות, הייתי איתו בחפ"ק מבצעי באזור עמק יזרעאל. הוא נכנס לישיבה והרכב שלו חסם את הכניסה לבסיס, אחד השומרים של הבסיס ביקש ממני להזיז את הרכב ואני התחלתי מיד לחשוב כמו שוטר, שצריך להזיז את המכונית, כי היא מפריעה. לי לא הייתה בעיה להניע ולהעביר אותה למקום אחר, למרות שלא היה לי אז רישיון נהיגה". שפירא נולדה בתל אביב כמיכל כהן, ביתו השנייה מתוך ארבעת ילדיו של ניצב משנה יוסי כהן ז"ל. במסגרת הנוכחית, היא אם לשניים שחייה באשדוד ומשרתת כחוקרת בדרגת רס"ב בנקודת המשטרה בגן יבנה.
עד שהגיעה ללכיש, הספיקה לתפוס ולהכניס לכלא עבריינים רבים, בעיקר כבדים. קשה להאמין, אבל מאחורי החזות האימהית כל כך של מיכל שפירא, מסתתרת שוטרת אגפי מודיעין, חקירות ובילוש, שחרכה באמנות ביצועית את רצפות בתיהם של סוחרי סמים בארץ ובחוץ לארץ, של רוצחים ושל פושעים אחרים המקשטים שעריהם של עיתונים רבים ומככבים במהדורות חדשות. היא הייתה בחוליות הפיצוח של הפרשיות המורכבות ביותר ותמיד בליווי זיכרונו של אביה: "עומס העבודה הכריע אותו ב-1988, כשהיה מפקד משטרת מרחב העמקים".
מיכל היתה אז משוחררת טרייה. היא נסעה לעבוד באוסטרליה, שבה לארץ והחלה ללמוד ביוטכנולוגיה במכללת תל חי. הכחול המשטרתי דקר אותה, סימא את עיניה, גרר אותה אחריו ופיתה אותה בזיכרונות: "כשגדלים בבית של שוטר, מגיל צעיר יש את העניין של 'אבא שלי שוטר'. אבא הרבה לא בבית, כולל בתחנות משמעותיות בחיים. בגיל מבוגר, אתה מבין שאתה משלם מחיר כדי לאפשר לחברה להתקיים באופן תקין. אבא שלי עוטר פעמיים בעיטור המופת וכשגיליתי את זה, הבנתי שאת עבודתו הוא עשה בהרבה אהבה לישראל". החיבור המשמעותי ביניהם, נוצר כחצי שנה לפני מותו. זו הייתה התפתחות של קשר מגלה, חושפני, עתיר משמעויות, אך קצר מדי כדי להבשיל ליצירתיות משותפת: 'איך גדלתם כל כך ואני לא הייתי בבית איתכם' הוא אמר לה ולשלושת אחיה בצער. בזמן הקצר הזה, שהאירועים שחוו בו יכולים מבחינתה להתחבר ולהפוך לספר, גילתה מיכל פרטים רבים מעברו של אביה. הוא עלה ארצה עם הוריו ממצרים בגיל שנתיים, בגיל 14 עבר להתחנך בקיבוץ עמיעד, שירת בצנחנים: "הוא היה אוטודידקט. היה לו חוש הומור מיוחד. בכל מקום היה מסמר עם הסיפורים המצחיקים שסיפר ויחד עם זה, היה איש מקצוע מעולה. כששירתי במרכז, סיפרו לי עליו שוטרים עמיתים הרבה מאוד דברים, בעיקר איך סייע להם בתיקי חקירה מורכבים מאוד וגם על כך שהוא שכב איתם במארבים וסייע בתחומים חברתיים. יחד עם זה, הוא הכיר כל אחד באופן אישי ודאג להם מאוד".
בין באי הבית, היה ניצב אבי דותן, בתקופה ששימש כראש אג"מ. בתוך תקופת לימודיה, פגשה אותו מיכל והבינה שזה מפגש לחלוטין לא מקרי: "אמרתי לו שאני מעוניינת להתגייס למשטרה. הוא ביקש שאתייצב בימ"ר תל אביב. שם גייסו אותי ליחידת האזנות הסתר של המשטרה. כדוברת שפות אנגלית וערבית ניצלתי את היכולת הזאת לשירות. נשלחתי לקולומביה לחצי שנה, שם הייתי שותפה לחקירה של כנופיה ששינעה קוקאין לישראל ולמדינות נוספות. זאת היתה תקופה שבה התפוצצו שם הרבה מכוניות תופת, על רקע מלחמת השלטונות בראש מנגנוני הכנופיות ששלטו בקרטל הסמים, פבלו אסקובר. היינו בסכנת חשיפה תמידית של המשטרה המקומית. במהלך המבצע למניעה של הברחת סמים לארץ, תפסנו 1200 קילו קוקאין שהוסלקו בשימורי בשר, נשלחו לרוסיה במכולה וחלק מזה היה אמור להגיע לישראל. העבודה שלנו הביאה למעצרים של עשרות אנשים מהכנופיה, בהם ישראלים ואזרחי מדינות אחרות, שנשפטו לעונשי מאסר רבי שנים. אחר כך, חזרתי לארץ לימ"ר מרכז והשתתפתי בחקירת פשעים חמורים שהיו באזור, כמו הטיפול במשפחות הפשע, פרשת רוז פיזם, רצח משפחת אושרנקו ואחרים".
לימ"ר לכיש הגיעה שפירא לפני 4 שנים, כשאבא נמצא תמיד בין זיכרונותיה, אבל רק לפני שש שנים היא העזה לתלות תמונה שלו בסביבת השולחן המשמש אותה לעבודה: "הייתי גאה בעובדה שאבא שלי קצין משטרה ורציתי להשתייך לארגון הזה. היום המחשבה על 'מה אבא היה עושה או אומר' היא שגרתית אצלי. אני עושה שימוש בביטויים ופתגמים שהוא היה אומר. יש הבדל בין המקצועות המשטרתיים שלנו. אני משרתת שנים בתחום המודיעין, הוא היה חוקר. לא יכולה להגיד שלקחתי משהו שהוא עשה לתחום שלי. אני כן חושבת בעבודה על הדרך היצירתית שלו ואני בטוחה, אם היה חי, היה מאוד גאה במה שאני עושה".
לעניין אפשרות בלתי אפשרית היום של עבודה משותפת, שפירא מאוד מתלבטת: "כן ולא" היא אמרה, "זה לא היה עובד אם הוא היה חי ואני הייתי משרתת תחת פיקודו. אתה יודע מה , אולי כן היה עובד, אם הוא היה גבוה בפיקוד כמו ראש אגף ואני הייתי באגף הזה. יש מצב שהייתי מתייעצת אתו". במסגרת שירותה, שמעה שפירא גרסאות רבות של המשפט 'היה לי הכבוד לשרת בפיקודו של אבא שלך'. שוטרים ואנשים שהכירו אותו, מצדיעים לה לפעמים לכבודו. מדרך עבודתו, אספה משמעויות רבות, כמו למשל היחס לדרגות בכירות ואהבתה לתפקידה: "החינוך שלי הוא של פעם. בקטע הזה, אני לא מרגישה שצברתי וותק. מבחינתי התגייסתי רק אתמול. המפקד הוא מפקד. גם אם יש לי אתו חילוקי דעות, אני אעשה מה שאומרים לי". את ילדיה הפרטיים, היא לא רואה ממשיכים בדרכה כי כל אחד מהם מסגל לעצמו מיומנויות אחרות. בינתיים, טוב לה, טוב למשטרה וטוב גם לעמישראל, שיש מיכל שפירא והיה גם אבא יוסי כהן, שעדיין אפשר ללמוד ממנו.