כשאני מביט בעיתונים של הימים האחרונים, כל מה שאני רואה, כמה "מפתיע", זהו המנגל. מדור אוכל אחד מנפנף במנה ראשונה במנגל, השני מפתיע עם קינוח במנגל והשלישי עם גרסאות שטרם שמענו עליהן ל... מנגל. נדמה כי כל העיתונות עולה באש בימים האחרונים, כשהיא לוקחת עמה אלפי פרות, טלאים, כבשים ותרנגולות.
אני עוסק באוכל למחייתי, וכמובן גם בשעות הפנאי שלי חובב אוכל ובישול, אבל נדמה לי כי משנה לשנה הצפת המתכונים והטיפים מצד השפים הולכת ומחריפה. די! מרוב העומס זה כבר חסר טעם. הפעם אני ממש מרגיש כי יום העצמאות כמעט ונעלם לנו ומשלים את הפיכתו לחג לכבודו של דבר עיקרי אחד: מקדש הבשר.
ראשית מטריד אותי כאן העניין הבריאותי. לא, לא אימצתי את הטבעונות, ובכל זאת מטריד אותי המסר שמועבר לציבור באמצעות עידוד הזלילה המוגזמת הזו, וכל זה כשברקע מדי יום ביומו אנשים הולכים לעולמם מהתקפי לב (אמנון דנקנר ז"ל - רק דוגמה אחת מהחודש) ומשלל מחלות אחרות, שנגרמו מאכילה שאינה מבוקרת.
לשמחתי בשטח ישנה גם מגמה הפוכה. והנה דווקא על רקע ההצפה התקשורתית של עוד ועוד "על האש", יותר ויותר מקומות עבודה, כולל לקוחותינו, מגלים עצמאות ואומץ ומאמצים את יוזמת "ימי שני ללא בשר", בהם מגישים לעובדים פעם בשבוע מנות מעולות ללא חלבון מן החי.
לפעמים זה פשוט הולך לפח
עניין נוסף שחסר לי: הצניעות והפשטות. רק בימים האלה מדברים איתנו הציבור על קיצוצים צפויים. במקביל לכך אנשים עובדים קשה מאד לפרנסתם. והנה, במדורי האוכל, השפים חושבים שהם באיזו תכנית ריאליטי עם מזווה ענק, עמוס כל טוב, שממנו כל אחד יכול לקחת כמה שבא לו, להשרות במרינדה, משם לברביקיו (השראה מביקור אובמה) וקדימה, לרפד את הכרס. אמרו לי בכנות: מי יכול לממן את כל תאוות הזלילה הזאת? למי יש באמת ממון לכל הקילוגרמים של האנטריקוטים והסינטות, גם אם מגישים לנו אותם בהנחה מפתה? מי משלם את המחיר? איך בכותרות החדשותיות אתם מסוגלים להפחיד את הציבור על הצפוי לו, וכמה עמודים אחר כך למשוך אותו להתפטם בהגזמה יתרה, שתמחק לו את הכסף שאין לו?
למדתי משהו מעולם הקייטרינג המקצועי שאני חי בו. בעולם הזה מבשלים טוב ואיכותי ובריא וטעים, אפילו גורמה - אבל בהיגיון. יש כאן תכנון נכון של שימוש בחומרי גלם, מניעת בזבוז, עם הבנה שאוכל נועד כדי שיאכלו אותו ויהנו ממנו, אבל בענווה, מתוך הבנה של מקומו הטבעי בחיינו. השפים המבשלים לעובדים בחברות ובארגונים הינם אנשי מקצוע מעולים ויצירתיים, לא פחות ממובילי הרייטינג. אלה אנשים שאוהבים אנשים, נהנים לבשל לציבור שנהנה לשבוע במהלך יומו ומכבד את המזון, את המנות שקיבל.
הזלילה הזו של יום העצמאות אינה מכבדת את מי שסוגד לה. היא הופכת את בילוי האוכל, שמכינים אותו בהגזמה (ולעתים גם משליכים את חלקו אל הפח) לבילוי שאינו מכבד את הישראליות וגם לא את היותנו בני אנוש.
ומעבר לכל זאת, מפריעה לי פה האמירה הזו, כאילו זו הדרך היחידה שלנו לשמוח על כך שיש לנו מדינה. האם עד כדי כך איבדנו את האחיזה בעצמנו, במהותנו, שכל מה שנותר לנו הוא רק זלילה עד אובדן הכרה. רוצים לצאת לפארק ולעשות קצת בשר? למה לא? לשתות קצת אלכוהול? נחמד, אבל שלא נשכח את האושר הטבעי, את הדרך שלנו ליהנות גם בלי עוד 200 גרם מהנתח המעולה ההוא (שהמליץ עליו השף הזה, שמגיש את התכנית הזאת בערוץ 2) ועוד איזה שיפוד קטן (שסיפרה עליו הזמרת הזאת לכתב הזה) ואם כבר, אז גם קבבון (בדיוק לפי המתכון של זוכה מאסטר-שף).
עם צאת יום העצמאות לא נקבל את פרס ישראל על המנגל הטוב ביותר. ניוותר עם בטן עמוסה והנג-אובר. למחרת יחכו לנו הגזירות, רעננות מתמיד. כדאי שנחשוב על כך שהגרגרנות הזו, אליה אנו נסחפים, גם בגיבוי שטיפת המוח התקשורתית, אינה יום עצמאות, אלא דווקא אולי עבדות.
הכותב, רן כצמן, הוא מנכ"ל ISS שירותי קייטרינג