יום האגרסיות

תל אביב נראתה הלילה כאילו לא חגגו בה עצמאות אלא פירקו אותה לחתיכות. דפני ליף מעדיפה להישאר ביום הזה בבית ולחלום על ריקודי הורה ועל היום בו ניקח אחריות על הישראליות

דפני ליף

יום הזיכרון נגמר ויום העצמאות מתחיל. המוני אנשים יוצאים לרחובות לחגוג. הכסף נשפך לכל כיוון על אלכוהול ודלק ודמי כניסה למסיבות עצמאות נחשקות. בני העשרים וקצת כבר מזמן לא רוקדים הורה, ולצערי הרב אם תעצרו אותם בסבב הבארים ותשאלו אותם "תגידו, מה אתם חוגגים היום", ייקח להם כמה דקות לענות, אם בכלל.

בתל אביב אחרי חצות כבר לא כל כך נעים להסתובב ברחובות ביום העצמאות. יש משהו אלים באוויר, אגרסיבי, איזושהי התפרקות של אנרגיה כועסת ומודחקת של צעירי ישראל. הקצף והפטישים הם כלום לעומת ריח האלכוהול שמציף את האוויר וחבורות הצעירים המשוטטים וצועקים בקולי קולות. הורה? לרקוד הורה? אותם מעניין יותר לפרוק. כשמסתכלים עמוק בעיניים של חלק מאותם צעירים, רואים איזשהו צורך, לא מוסבר, לברוח בכל הכוח ביום הזה ממשהו. לא ברור ממה.

בשעה ארבע בבוקר, תל אביב נראית כאילו לא חגגו בה עצמאות אלא פירקו אותה לחתיכות. הרחובות מטונפים, בכל בלוק יש עוד צעיר או צעירה שמקיאים את הנשמה על האספלט, וכולם מחפשים מונית הביתה. כי לא שותים ונוהגים, לפחות מי שאכפת לו מספיק מחייו שלו עצמו.

תסכול מצטבר

במסיבות יום העצמאות, הצעירים האלו חוגגים עצמאות ישראלית עם שירים של ביונסה ושל ליידי גאגא. הם מזמזמים באנגלית שירים על התחת של ההיא או על הדילר של ההוא. הורה? על מה אתם מדברים? לרקוד צמוד, סקסי, בבגדים צמודים, לשים את הג'ל השיער בשביל לעצב את התלתלים שאלוהים נתן לי.

יום העצמאות הפך להיות יום פריקת עול עבור צעירים רבים. עבור אחרים, כמוני, זה הפך להיות היום להישאר בו בבית, לראות איזה סרט דוקומנטרי כמו זה של ליביו כרמלי שבו רואים עדויות מיום העצמאות עצמו.

עכשיו מתעוררים תושבי תל אביב למנגל ולזמן האיכות עם המשפחה, אחרי שבשקט-בשקט ינקו עובדי הניקיון את כוסות הבירה, את הקיא ואת שאריות הזבל מהרחובות. וכל אותם צעירים ימשיכו את חייהם בלימודים באוניברסיטה, בעבודות בנקודות השירות של חברות הסלולר, בעבודות הזמניות - בתקופה שנראית להם זמנית בעצמה. הם ימשיכו לאגור תסכול על העתיד הלא-קיים שלהם, עד המסיבה הבאה - ולא משנה אם היא תהיה בראש השנה או בסילבסטר.

עד שאנחנו, הצעירים במדינה הזו, לא ניקח אחריות על הישראליות שלנו ועל המשמעויות שלה ועל העתיד שאנחנו חולמים כאן, התסכול ימשיך להצטבר והשינוי לא באמת יגיע. אבל אני אופטימית, כי כמוני, יש הרבה אנשים במדינה הזו שמגלים מחדש את הישראליות, שמרגישים ישראלים. הם שואלים את עצמם לאן מכאן, ויישמחו לרקוד הורה ביום הזה.

עקבו אחרי דפני ליף בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully