להקדים את יום הזיכרון - למען המשפחות

לפני כשנה וחצי הופעתי, בשמה של קבוצה המונה כ-5,000 איש, בפני המועצה להנצחת החייל במשרד הביטחון. חברי הקבוצה אותה ייצגתי חתמו על עצומה להקדמת יום הזיכרון ביום אחד, וזאת במטרה ליצור מעבר הדרגתי יותר בין האבל של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות - מעבר שירכך במשהו את הכאב של משפחות חללי צה"ל, שהערבוב המהיר והחד בין עצב לשמחה ובין אבל ליום טוב, מותיר אותם הלומים כל שנה מחדש.

להפתעתי, נתקלתי בממסד נוקשה וקשוח שמסרב לשקול כל אפשרות של שינוי, ואפילו אם מדובר בהקדמת יום הזיכרון ביום אחד בלבד. שמעתי מפי חברי אותה מועצה את אותן הקלישאות הידועות: "במותם ציוו לנו את החיים"; "למשפחות השכולות כל יום הינו יום זיכרון"; "יום אחד לא ישנה", וכדומה. הגדיל מכולם פרופ' אסא כשר, שהופיע בשם המתנגדים לשינוי, וטען כי שינוי מועד יום הזיכרון משול לשינוי ההמנון - והוא בבחינת שינוי סדרי עולם. בסופו של יום, המועצה דחתה את פנייתנו בלי לקיים בה דיון רציני, פתוח ואמיתי.

סבורני, כי אם תשאלו את מרבית המשפחות השכולות, אם דומה יום הזיכרון לכל יום אחר של חול, תהיה התשובה: לאו רבתי. אם בכל יום רובצת על המשפחה השכולה עננה, הרי שזו הופכת לסערה רבתי ביום הזיכרון. גם כיום, למעלה מ-40 שנה לאחר ששכלתי את אחי הטייס, דוד תמיר, שנפל בתאונת מסוק בסיני, לא קהתה משמעותו של יום זה כהוא עבור משפחתנו. לא ייפלא על כן, שמרבית בני משפחות השכולות נמנעת כל יכולת לחגוג כעבור שעות ספורות את יום העצמאות. השינוי הנפשי החד, הנדרש מאיתנו הינו לא אנושי ובלתי הגיוני.

נימוקים רבים שמעתי אודות הסיבות להצמדה מוזרה זו. ככל שהנימוקים נשמעו סמליים יותר וגרנדיוזים יותר, כך פחת משקלם בעיניי. אך ממש לאחרונה נודע לי פשר ההצמדה מפיו של מגיש הטלוויזיה דב גילהר, שראיין לפני כשני עשורים את הרב הצבאי הראשי לשעבר שלמה גורן - לו, כך מתברר, הייתה יד בקביעת ההצמדה. הרב גורן סיפר באותו ראיון כי הוא זה שיזם את קביעת מועדו של יום הזיכרון לאחר שכבר הוקמה המדינה וחלף זמן, ובלי שנקבע כלל מועד להנצחת החיילים שנפלו. קביעה זו הייתה שרירותית וטכנית, ולא קדמו לה תפיסה רעיונית או סמלית אודות הקשר הגורדי בין שני המועדים.

ואכן, באוטוביוגרפיה של הרב גורן, "בעוז ובתעצומות", מספר הרב, שכיהן בזמנו כרב הצבאי הראשי וזכה למעמד ציבורי מיוחד, כי שלושה ימים לפני יום העצמאות הראשון הוא ניגש לרמטכ"ל יגאל ידין, ואמר לו שיש הכרח לקבוע מיידית מועד ליום הזיכרון כי "כבר אין ברירה" ולא ייתכן שהמדינה לא תנציח את חלליה. הרב דרש כי תצא פקודת יום מיידית - וכך היה. באותו יום הוקראה פקודת היום ברדיו ונקבע באופן שרירותי מועדו של יום הזיכרון כהוראת שעה. הא ותו לא.

הנה כי כן, לא "במותם ציוו לנו את החיים", כי אם התנהלות ישראלית טיפוסית שמשלבת חוסר סדר וארגון לצד יצירתיות, יוזמה ואף אלתור. הוראת השעה חודשה מאז, והפכה למעשה מוגמר שבסופו של יום אף קיבל גושפנקה של חקיקת הכנסת.

אם היה צריך נימוק נוסף כדי לשקול ברצינות את הקדמת יום הזיכרון ביום אחד, הרי שנימוק זה נמצא עתה. שעה שהוברר שלא הייתה כל אידיאולוגיה שגרמה לצמידות המועדים, אלא הרגל של שנים שהתקבע וזכה למעמד של קדושה. דומני, כי החברה הישראלית בשלה ומוכנה כיום לבחון מחדש את ההסדר הקיים, שלטעם רבים אינו מוצדק יותר ואף פוגע ברבים מבני המשפחות השכולות.

הכותב, עו"ד יוסף תמיר, הינו אח שכול