"תציל אותי"

ד"ר אבי יצחק הציל את חייו של סא"ל (מיל') גיל סיטון, שנפצע קשה מרסיס בגבו ביום האחרון של מבצע "עמוד ענן". "בזכותו יש לילדים שלי אבא", אומרת אשתו של סיטון, רקפת

  • ישראל היום
ערן נבון

באר שבע, סוף השבוע שעבר. על מפתן הדלת מקבל אבי יצחק את פניו של גיל סיטון וטופח על שכמו בחיבה. הם מתחבקים בחום. בסלון מסתובבים ילדיו הנרגשים של אבי. על שולחן האירוח נערמו פירות, עוגיות וספלי קפה. חמישה חודשים לאחור, מבצע עמוד ענן. סא"ל ד"ר אבי יצחק רוכן מעל גופו המדמם והנאנק מכאבים של סא"ל (מיל') גיל סיטון. רעש רקטות ופצצות מרגמה מחריש את האוזניים. בתוך המיגונית מצטופפים חיילים מבוהלים. גיל, פצוע קשה מאוד מרסיס גדול, צועק מכאב. אבי מבצע בו ניתוח חירום. "תציל אותי", אומר לו גיל, "אסור לי למות. יש לי בבית ארבעה ילדים ואישה".
זה אחד החיבורים האנושיים שנדמה שרק המציאות הישראלית מסוגלת להמציא. אחוות זרים, בני כמעט אותו גיל, שנקלעו שלא מרצונם לאותו זמן ולאותו מקום, לסיטואציה גורלית שממנה ייצאו אחים בדם. מילואימניק פצוע קשה והרופא שהציל אותו בניתוח מורכב תחת אש. כעת, ממרחק הזמן, בשיחה הנרגשת בסלון ביתו של אבי, אפשר לחייך ולהיזכר ברגעי התופת ההם. גיל בא לפגישה עם אשתו רקפת, שתראה מי האיש שהעניק לו את חייו מחדש. "אתה מבין איזה מעשה מדהים עשית?" היא אומרת לאבי ומוחה דמעה, "בזכותך יש לי בעל. בזכותך יש לילדים שלנו אבא".

"בסך הכל עשיתי את העבודה שלי", הדוקטור נבוך. כשרקפת מבררת פרטים משפחתיים עם ג'נט, אשתו של אבי, נחשפת עוד פיסת חיים מרגשת: לפני ארבע שנים טיפלה רקפת, כאחות, באחיו הבכור של אבי, שהיה חולה בסרטן. מאז נפטר האח. אבי שומע ופורץ בבכי. "אני לא מאמין", הוא ממלמל, ומבקש לשמוע עוד. ילדיו ניגשים לנחם אותו. גיל מביט ברופא הנרגש ובשתי הרעיות הדומעות ואומר: "יש סיפורים ומעגלים בחיים שעולים על כל דמיון". ואשתו מוסיפה: "עכשיו אנחנו כבר קשורים מכל הכיוונים".

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
ד"ר אבי יצחק וגיל סטון (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כל אחד וההישרדות שלו

מבצע עמוד ענן תפס את ד"ר אבי יצחק (40), סגן אלוף בקבע מבאר שבע, בתפקיד קצין הרפואה הטרי של אוגדת עזה. רק שלושה חודשים בתפקיד. הוא נולד וגדל באדיס אבבה שבאתיופיה, בן שני בין חמישה אחים. אביו, שהיה שליח באחד הארגונים הציוניים, נהג לסייר בין כפרים נידחים, תחת אפו של המשטר, ולהעלות משם יהודים לישראל, דרך סודאן. אמו הייתה מורה. אבי אומר שהחיים שלהם היו די טובים, במונחים מקומיים, "היו לנו מים וחשמל ומקלחת". את ילדותו באתיופיה הוא מחלק לשתי תקופות - עד גיל 10, ואחרי גיל 10. בגיל הזה עלו השלטונות על הפעילות של אביו. "הממשל באתיופיה של סוף שנות השבעים היה קומוניסטי ונוקשה. אבא נמלט לסודאן ונעלם. יום אחד הביאו לנו הביתה את המזוודות שלו, והיינו בטוחים שהוא מת. חיינו השתנו לרעה באופן קיצוני. הפרנסה של אמא בקושי הספיקה. באותם ימים הבנתי מה זה להיות רעב, ללכת יחף, לרעוד מקור בבגדים קרועים. הייתי מחבר את המכנסיים בחבלים ובחוטים, רק כדי לא להסתובב עירום ברחוב. בבית היה שקט, כל אחד היה שקוע בהישרדות שלו.

"אחרי שלוש שנים צילצל הטלפון בבית. הרמתי את השפופרת, והאיש מעבר לקו אמר לי: 'אני חבר של אבא שלך, קוראים לי רפאל'. הגוף שלי רעד מהתרגשות, זיהיתי שזה הקול של אבא. צעקתי לו: 'אבא, זה אתה?' הייתי בן 13. שמעתי שהוא נחנק מהתרגשות, ומייד ניתק. בדיעבד הבנתי שהיה אסור לו להזדהות, ושהוא למעשה אותת לנו שהוא חי. רצתי לאמא וצעקתי: 'אבא חי!' אבל היא נזפה בי: 'הזיות כאלה מוטב שלא תספר לשכנים'". מייד אחר כך החלו להגיע לבית המשפחה מכתבים אנונימיים, שהתעניינו בשלום האם והבנים. אבי זיהה את כתב ידו של האב. "בהמשך הגיעו מכתבים, שבהם אבא כבר ממש הזדהה. בגיל 16 התחלתי לקבל ממנו מכתבים ישירים. הייתי מאושר. התברר שאחרי הבריחה לסודאן הוא הגיע לישראל והמשיך לארה"ב, שם גייס עוד כספים להעלאת היהודים מאתיופיה".

כנער מחונן סיים אבי את לימודי התיכון בגיל 16 והתקבל מיד לבית הספר לרפואה באתיופיה. "ב?1991, כשהייתי בן 19, הגיעה מלחמת האזרחים באתיופיה לשיאה. הממשל דרש מהסטודנטים לעזוב את האוניברסיטאות ולצאת לחזית להילחם נגד המורדים. הבנתי שהגיע הזמן לעזוב הכל ולעלות לישראל". הוא הגיע לישראל בפסח של שנת 1991, "בדרך לא דרך". אמו ואחותו הקטנה נשארו באתיופיה, שאר האחים הצליחו גם הם לעלות. בישראל התחילו חיים חדשים, ופגשו את אביהם לראשונה זה שנים. "זה היה מרגש מאוד. עם אמא נותק הקשר למשך 17 שנה. היחסים עם אמא בחלק השני של הילדות שלנו, כשאבא לא היה בבית, לא עברו בלי צלקות בנפשנו. רק ב?2008 נסעתי אליה לאתיופיה, עם אשתי לצדי. בהתחלה היא לא זיהתה אותי, אבל כשהבינה שהבן שלה עומד בדלת - היא התעלפה".

בגיל 20 התקבל אבי לפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן?גוריון, ולמד שבע שנים. בשנת 2000, כשהוא בן 27, התגייס לצה"ל כרופא גדודי בצנחנים. בין לבין נישא לג'נט, עובדת סוציאלית, גם היא ממוצא אתיופי, ונולדו להם ארבעה ילדים. הוא מילא שרשרת של תפקידים בצבא והתמחה ככירורג בבית החולים סורוקה. בשנת 2010 היה בין מדליקי המשואות בהר הרצל. "כשהתחיל מבצע עמוד ענן הוטלה עלינו, הרופאים, הרבה מאוד אחריות. היה תחתיי צוות רפואי שלם של האוגדה, ולצערנו הייתה הרבה עבודה. זאת גיזרה גדולה, מעוטף עזה ועד לגבול סיני. היינו בכוננות תמידית, מוכנים לכל קריאה. היינו מוכנים גם למצב שנתבקש להיכנס לרצועה. לא פחדנו מזה".

קום, מגייסים אותך לצבא

באותו זמן ממש, בשוהם, גיל סיטון (43), שמאי מקרקעין במקצועו, לא הבין מי מציק לו בטלפון הנייד בשישי לפנות בוקר. זה היה קצת יותר מיממה לאחר תחילת המבצע.
"אני לא כונן חירום או משהו כזה, ולא הבנתי למי דחוף להתקשר אליי כל כך מוקדם", הוא אומר. רקפת אשתו ענתה מתוך שינה, ומייד העירה את בעלה: "קום, זה מהצבא. מגייסים אותך". היא עזרה לו לארוז את הקיטבג. היא כבר רגילה. הם הכירו בחטיבה 7 בשריון, הוא קצין ירושלמי צעיר, היא קיבוצניקית ממלכיה, חובשת במרפאה. התחילו לצאת במלחמת המפרץ הראשונה, ומאז לא נפרדו. היום כבר יש להם ארבעה ילדים.

"השתחררתי מצה"ל בגיל 22 בדרגת סגן, השלמתי תואר שני ועוד תואר במשפטים, אבל מעולם לא עזבתי את החטיבה. עשיתי 40 ימי מילואים בשנה, התקדמתי בדרגות ובתפקידים בחטיבה, השתתפתי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, כך שכבר הייתי רגיל לקריאות להתייצב". גיל יצא לדרום ונשלח להיות עוזר אישי של ראש מטה חטיבה 7, סא"ל (מיל') צבי ליבנה. "התארגנו עם הטנקים בשטח כינוס ליד אחד היישובים באזור וחיכינו להוראות. לא פחדתי מכניסה לעזה. למעשה, את רוב ימי המבצע העברתי עם הרמ"ט בתדריכים ובעדכונים באוגדה. נסענו בג'יפ הפרטי שלי, ולא פעם תפסו אותנו רקטות ואזעקות צבע אדום. היינו נשכבים בפזצט"א כמו ילדים טובים בצד הדרך, ליד הג'יפ, עם ידיים על הראש. קצת מביך למישהו בן 43, אבל מה לעשות". ב?20 בנובמבר 2012, היום השביעי למבצע - ולמעשה, האחרון לפני הפסקת האש למחרת - שהה סיטון בתדריך לקראת פעולה. "השעה הייתה תשע בבוקר. חדר התדריכים היה צפוף מלהכיל את כל הנוכחים, אז החלטתי לצאת ולהמתין בחוץ. אמרתי לעצמי, צבי כבר יעדכן אותי בפרטים. צעדתי לכיוון הג'יפ וצילצלתי בנייד לאחד העובדים שלי באזרחות. כשנכנסתי לרכב, הייתה אזעקה. היו לנו רק שמונה שניות לתפוס מחסה מוגן. יצאתי בנוהל הרגיל מהג'יפ ואמרתי לעובד שלי שאני מנתק ושאחזור אליו.

"רצתי מאחורי קיר בטון, ופתאום אני שומע שריקה אדירה ממש לידי ומרגיש כמו להביור, מין אש ענקית שרותחת לי בגב. כאילו מרתכים אותי. כאבי תופת. אבל נשארתי בהכרה, ידעתי שאני חייב לצאת משם כדי שיראו שאני פצוע. "הרקטות לא הפסיקו ליפול קרוב אלינו. רצתי 20 מטרים בערך, עד שראיתי שני חיילים וצעקתי להם: 'נפצעתי'. נשכבתי על הכביש, ורק אז, כשראיתי כמות דם אדירה על האספלט לידי, קלטתי שזאת וואחד פציעה. ממש שלולית. נבהלתי, היה לי קשה לנשום. אלה היו רגעים שחשבתי שאני הולך למות. ממש העברתי בראש תמונות מכל החיים שלי".

יצחק וסיטון עם הרעיות (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

20 דקות לחיות

ד"ר אבי יצחק היה בתדרוך של מפקד האוגדה, שגיל יצא ממנו דקה לפני כן. אחרי הבום החזק הוא הבין שהנפילה הייתה מאוד קרובה. "לא היה לי זמן למחשבות. יצאתי מייד החוצה ורצתי לכיוון ההמולה, כשכל הזמן נשמעים סביבנו פיצוצים. ראיתי את גיל שוכב, חיוור מאוד, בקושי נושם, והבנתי שהוא נפגע בגב. זיהיתי פצע כניסה גדול. הבנתי שצריך להעביר אותו למיגונית הקרובה, ועם צבי וחיילים אחרים סחבנו אותו לשם.
"הסימנים העידו שהצטברו אוויר ודם בחלל בית החזה שלו. הבנתי שאם אני לא עושה פעולה כירורגית מהירה, יישארו לו רק עשרים דקות לחיות. המצב שלו הידרדר, הוא היה ממש על הסף. נדרשה שם זהירות מירבית כדי לא לפגוע בלב, בכבד או בכלי דם חיוניים. ביצעתי פעולה ראשונית בחלל בית החזה, וזה הקל עליו. שיחרר לחץ. "למרות הבלאגן, עם כל החיילים שהסתתרו במיגונית, אני והסגן שלי, סא"ל אבי אטדגי, לקחנו את ערכת העזרה הראשונה ויצרנו מרחב סטרילי לטיפול. נתתי לגיל זריקת הרדמה מקומית ועם מכשיר מיוחד עשיתי לו פעולה כירורגית בחזה. הוא צעק, וזה היה אות חיובי. החדרתי לבית החזה צינור פלסטיק כדי לשחרר עוד אוויר, ולאט לאט המדדים הרפואיים התחילו להשתפר. המצב שלו היה עדיין חמור, וידעתי שחייבים לפנות אותו במהירות לבית חולים. לא היו לי אמצעים לבדוק אם הרסיס עשה נזקים במקומות נוספים בגוף".

אנשי האוגדה הזעיקו למקום מסוק חילוץ. גיל הועלה על אמבולנס ממוגן, בדרך למנחת המסוקים. "באמבולנס גיל הסתכל עלי ואמר: 'אסור לי למות'", מספר אבי, "אמרתי לו שהוא יעבור ניתוח ושיהיה בסדר, שהוא ינצח את הפציעה. גם ביקשתי ממנו שאחרי שהוא ייצא מזה ויחיה, יביא לעולם ילד חמישי". גיל מניח על כתפו של הרופא יד נרגשת. "באמבולנס סיפרתי לאבי שאשתי אחות בתל השומר. ביקשתי ממנו לשלוח אותי לשם כדי שהיא תוכל לטפל בי. אבל אבי חשש שהיא תיבהל והעדיף לשלוח אותי לסורוקה". במסוק שיכנע גיל את הצוות הרפואי להטיסו בכל זאת לתל השומר. "היה רעש אימים. קירבתי את הרופא המוסק אלי וצעקתי לו באוזן: 'אשתי עובדת בתל השומר, קחו אותי לשם'. היתה לי עוד בקשה: שלא יצלמו אותי פצוע בירידה מהמסוק, כדי שלא תהיה לאויב תמונת ניצחון". רקפת כבר חיכתה לבעלה בחדר הטראומה בתל השומר. היא קיבלה את הבשורה כשהייתה במשמרת שלה במחלקה האונקולוגית. "כשסא"ל ליבנה התקשר אלי, הבנתי שמשהו רע קרה. הוא אמר לי: 'גיל חטף רסיס בגב מפגז מרגמה 120 מילימטר'. שאלתי אותו מה מצבו, והוא אמר: 'זה בסדר, הוא בהכרה והוא מניע את הידיים ואת הרגליים'. ואכן, כשגיל הגיע, אחרי רבע שעה, ראיתי שהוא שלם בכל האיברים, עם מסיכת חמצן על הפנים. המראה שלו דווקא הרגיע אותי". גיל מחייך: "הרוגע שלה שיגע אותי. היא הייתה קולית בטירוף. אני בתוך סרט הוליוודי, והיא אומרת לי: 'היי, מה קורה?' שום היסטריה, שום לחץ. צעקתי עליה. תבכי, תצעקי, תתרגשי. הייתי בהלם. איזה קור רוח מדהים היה לה". מנהל מחלקת הטראומה בבית החולים, ד"ר דני סימון, תפס פיקוד והתחיל לטפל בגיל. רקפת הייתה לצדו. היא מספרת שבצילומים נראה בבירור המסלול שעשה הרסיס הגדול בגוף של האיש שלה: חדר בגב, ליד עמוד השדרה, ריסק צלע אחורית, פילח את הריאה הימנית, ריסק צלע קדמית ונתקע בבית השחי. "הריאה הימנית התכווצה ונראתה כמו אגרוף קטן. עשינו מייד פעולות ניקוז, כמו שאבי עשה לפנינו בשטח".

תשעה ימים שכב סיטון בבית החולים. הרופאים החליטו להשאיר את הרסיס בתוך גופו, מחשש שהניסיון לשלוף אותו יסכן איברים פנימיים. רסיס נוסף, קטן יותר, הוצא בניתוח מאזור המרפק. ד"ר אבי מסביר שהפציעה של גיל יכולה להסתיים במוות אם לא ניתן לה טיפול מיידי. מנגד, טיפול מהיר מעלה מאוד את הסיכויים להתאוששות מלאה ולחזרה לשיגרה.

המתנה הכי גדולה שיש

מבצע עמוד ענן הסתיים, וחודשי ההחלמה חלפו. ד"ר אבי יצחק חזר לעבודתו באוגדת עזה. גיל חזר הביתה, ומאוחר יותר גם לעבודה. בסוף השבוע שעבר, חמישה חודשים אחרי, הם נפגשו לראשונה מאז האירוע, בבית של אבי בבאר שבע. על סף הדלת העניקה רקפת חיבוק ארוך וחם לרעייתו של אבי ג'נט. "בעלך הציל את בעלי", אמרה בעיניים לחות, "יש לך אוצר בבית. המילה תודה היא כלום במקרה הזה". ג'נט אמרה לה שהיא מעדיפה לא לדעת מה אבי עושה בצבא ואיפה הוא מסתובב, "כך אני חוסכת מעצמי דאגות. משמח אותי לדעת שהוא מציל חיים, שהוא אוהב את העבודה שלו ושיש לו סיפוק ממנה".

גיל יושב עם אבי ליד שולחן האוכל הסמוך למטבח. הוא נרגש מאוד. מספר שהוא "בסדר עכשיו" ושחזר לתפקוד מלא. מדי פעם בפעם יש כאבים, בעיקר בחילופי מזג אוויר. אחר כך הוא שואל את הדוקטור אם הוא רוצה לראות את צלקת הפציעה, מה שידרוש הסרת חולצה. אבי הנבוך מסביר שזה לא נחוץ. גיל ממשיך: "התנהלת שם באופן מדהים. מצד אחד טיפלת בי, ומצד שני הרגעת אותי כל הזמן". אבי אומר לו שזה מביך אותו, שלא עשה משהו מיוחד, אבל גיל בשלו: "אל תצטנע. יש לי מזל משמיים שהיית שם ברגע הנכון. אני חי בזכותך. לא יודע אם רופא אחר היה מצליח לנהל בהצלחה ניתוח שטח כזה, בתנאים שהיו לך שם". כשגיל שומע את תיאוריו של הרופא על השתלשלות האירועים הרפואית, הוא נראה המום לחלוטין. "זאת הפעם הראשונה שאני שומע את כל הפרטים, כל הפעולות הגופניות שעברתי. זה קשה לקלוט. בכלל, אני יושב כאן ומרגיש לא נוח. איך מודים על הצלת חיים? בחיבוק? במילים טובות? מה יכול להשתוות בכלל למעשים הגדולים של אבי בשטח?". אבי מניח על כתפו יד חמה ומבהיר: "אני לא צריך כלום, כבר קיבלתי את המתנה הכי גדולה - אתה פה, בבית שלי, חי והולך על הרגליים ונראה נהדר". השעות נוקפות. מחליפים חוויות: איך היה בפסח, מה הולכים לעשות ביום העצמאות. אבי קורא לילדיו, וגיל לא מתאפק: "אבא שלכם הציל אותי, תהיו גאים בו". הילדים מחייכים בסיפוק.
רקפת מזמינה את אבי ואת ג'נט לביקור גומלין בשוהם. "מאוד נשמח להיות איתכם בקשר", היא אומרת.

מילואים, זה לא נגמר

בשעת לילה מאוחרת, רגע לפני שהם נפרדים, גיל מספר לאבי שבדיוק היום קיבל את דרגת הסא"ל במילואים, "וזה מאוד מרגש אותי". אבי וג'נט מברכים אותו בחום.

גיל: "היה רגע אחד ששכבתי שם פצוע, נאנק מכאבים, וחשבתי לעצמי, בפעם הראשונה - שאני בעצם חתיכת אידיוט. הרי אני כבר לא בן 18, ומה זה כל הסיפור הזה שאני מתרוצץ במילואים, נשאר נאמן כל כך לחטיבה 7. יש לי משפחה ואחריות, ואולי הגיע הזמן להפסיק עם כל זה". רקפת מתבוננת בו מהצד ועוקצת: "נו, אז לא תעשה יותר מילואים?" בחדר משתררת דממה. מקץ דקתיים גיל משיב: "זהו, שהיום דווקא חתמתי להמשיך. אני לא יכול להוציא את זה ממני. אני יודע שאת הראשונה שמבינה אותי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully