לא פעם שואלים אותי מה מוביל לבחור בתפקיד כה מורכב, רגיש ותובעני במערך הנפגעים בצה"ל. את אחת מהתשובות המשמעותיות ביותר לשאלה הזאת, מצאתי בשיחה עם חיילת המשרתת כחוקרת במשטרה הצבאית, אותה פגשתי בשבוע הראשון בתפקידי כראש מנהל הנפגעים וקציני הערים, כשביקרתי בקייטנה ליתומי צה"ל. כשהחיילת הציגה את עצמה, הזכרתי לה שאני מכירה אותה כבר שנים - לביתה נכנסתי לאחר שאביה נפל במהלך שירותו הצבאי. זה היה ביקורי הראשון בבית משפחה שכולה כקצינת נפגעים לפני למעלה מ-16 שנים. לאורך כל השנים מאז, ראיתי אותה באירועים, בכנסים ובמפגשים של משפחות שכולות. צפיתי בה צומחת מילדה צעירה, המתמודדת עם אבדן בלתי נתפש, לחיילת תורמת, משפיעה ומשמעותית בשורות הצבא. "כשאיבדתי את אבי, הצבא נתן לי הכול, היה שם בשבילי, עטף וחיבק", אמרה לי החיילת. "זאת הסיבה שבגללה אני פה בקייטנה וחשוב לי לתת בחזרה משהו מעצמי לילדים אחרים שאיבדו את היקר להם מכל".
לצה"ל מחויבות מהמעלה הראשונה לתמוך במשפחות השכולות, ללוות את הפצועים ולפעול על מנת לאתר כל פיסת מידע אודותיהם של נעדרי צה"ל. הקצינים והקצינות המשרתים במערך הנפגעים, לצד המפקדים בכלל צה"ל, מממשים בעשייתם מחויבות זו בעשייתם לאורך כל השנה. אנו זוכרים כי חייל שנפל, לעולם יישאר חייל, גם שנים רבות לאחר שיפשטו חבריו ליחידה את המדים וימשיכו הלאה בחייהם - מכאן החיבור הנצחי של צה"ל למשפחות הנופלים. כמו כל קצינת נפגעים, אני נושאת עמי פנים, שמות וסיפורים רבים, של בנים ובנות שנפלו בעת שירותם הצבאי, המשקפים את פניה הכואבים, ובה בעת היפים והמגוונים של החברה הישראלית. יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילוניים, בני העיר ובני הכפר, ותיקי הארץ ועולים חדשים. כל אחד מהנופלים הוא עולם ומלואו, כל אחד הוא הבטחה לא ממומשת, כל אחד הותיר אחריו משפחה שנותרה מלאת געגועים וכואבת.
לעולם לא אשכח את המפגש שהיה לי עם אמא שאיבדה את בנה, קצין באחת מחטיבות החי"ר, אותו הכרתי היטב. לאחר נפילתו של בנה הראשון, נתנה האם את אישורה לגיוס בנה השני לתפקיד לוחם באותה החטיבה. כשנכנסתי לביתה, המוכר לי היטב מביקוריי הקודמים, לאחר שאיבדה את בנה השני, עמדתי מולה ומפי נעתקו המילים. בתפקידיי השונים במערך הנפגעים פגשתי גם משפחות של עולים חדשים, משפחות שהקימו כאן את ביתם מתוך אהבת הארץ ורצון אמיתי להשתלב בחברה הישראלית. אחד מהאירועים שנצרבו בזיכרוני בהקשר הזה, הוא סיפורה של אם שאיבדה את בנה היחיד, קצין באחת מחטיבות החי"ר שנהרג בהיתקלות עם מחבלים. לאחר נפילתו של הבן, בחרה האם ללכת בעקבותיו ועלתה ארצה. כיום היא חיה בישראל ומתנדבת בבסיסי צה"ל. חבריו של הבן לפלוגה והמפקדים בחטיבה אליה השתייך, ממשיכים ללוות את אמו ולעמוד לצדה.
אנו יודעים כי אין דרך אחת להתמודד עם השכול, ואין בנמצא "תרופת פלא", אשר ביכולתה להקהות את הכאב. נמשיך ונהיה שם עבור אלה שאיבדו את היקר להם מכל, נמשיך לתמוך, לחבק ולחזק. כולנו מייחלים ליום שבו לא יהיה עוד צורך במערך הנפגעים, אך עד שנזכה להגיע ליום זה, נמשיך במימוש ייעודנו מתוך אותה מחויבות נצחית לנעדרים, לנפגעים, לבני משפחותיהם ולמשפחות השכולות.
אלוף-משנה יפה מור היא ראש מנהל הנפגעים וקציני הערים בצה"ל