מלחמת יום הכיפורים תפסה את יונה סידרר, בת קיבוץ משמר השרון, כאשר הייתה בניו זילנד. שני אחיה הקטנים, נפתלי ואשר, נשלחו להילחם בחזית בסיני בדרום. "הייתי בחו"ל ויום כיפור תפס אותי שם", מספרת סידרר. "הבנתי שהצבא מתגייס, ולמרות שלא חשבתי על הנורא מכל, אמרתי לעצמי שאני חוזרת גם אם יתברר שזו לא תהיה מלחמה כל כך רצינית". אבל, לרוע מזלה של סידרר המלחמה כן הפכה לרצינית, ואף לטראגית במיוחד עבורה - שני אחיה הצעירים שיצאו למלחמה מצאו בה את מותם.
כשאריאלה אשכנזי עלתה ארצה כניצולת שואה מבודפשט ב-1943 היא חשבה שהשאירה מאחור את השכול והאובדן. היא הקימה יחד עם אברהם בעלה משפחה בפתח תקווה, ולשניים נולדו שני בנים, ינון וירון. אולם, החיים בישראל למודת המלחמות, השאירו אותה על אותו נתיב מוכר של עצב ומוות. את בנה ירון איבדה במלחמת יום הכיפורים, ואת נכדה, ארז, בנו של ינון, איבדה כעבור 30 שנים כשנהרג במהלך פעילות מבצעית. "המוטו שלי הוא שהחיים חזקים יותר מהקשיים. רק ככה אפשר להתמודד עם כל הקשיים שמגיעים", היא אומרת היום בעצב.
במדינת ישראל כל חייל שנפל הוא עולם ומלואו, חור שחור שנפער בלב המשפחה. תחושת האובדן, שמהולה בתחושות של חוסר ופספוס, ממלאת את בני המשפחות השכולות ולא עוזבת אותן עד סוף חייהם. אולם, ישנן משפחות כמו במקרה של יונה, אריאלה וינון, שנאלצות להתמודד עם הקושי הבלתי נתפש שבהתמודדות עם יותר מאבידה אחת. הסיפור הזה הוא סיפור התמודדותן של שתי משפחות עם האבל הכפול הנורא שחוו, יחד עם הניסיון להוכיח שהחיים חזקים יותר מהמוות.
מקווה לגמור כאן מהר
שני אחיה של יונה החלו את דרכם הצבאית בקורס טיס, נשרו ממנו, והמשיכו את שירותם בשריון. בתחילת מלחמת יום הכיפורים גויס נפתלי בן ה-24 למילואים. הוא השתתף ב- 15 באוקטובר בקרב הפריצה לחווה הסינית ומצא בו את מותו. באותו יום שבו נפל, לא רחוק מהמקום שבו נלחם, נלחם אחיו הצעיר, אשר בן ה-21, כקצין שריון בקרבות הבלימה של הכוחות המצרים באזור תעלת סואץ. באחד הקרבות נפגע הטנק שלו, ואחד מאנשי צוותו נפצע. אשר דאג לפנות את הפצוע, להחליף טנק ולהמשיך בקרב. לאחר מכן, נעלם הטנק בו הוא לחם, ובתחילה הוא הוגדר כנעדר. לאחר זמן מה הוא נמצא.
באותם ימים התקשורת לא הייתה מפותחת. לכן, לקח לא מעט זמן עד שהבשורה המרה הגיע לאוזני המשפחה. "לא ידענו דבר", נזכרת יונה, כיום ד"ר לכימיה. "קיבלנו גלויות מהם, ואחת הגלויות שהגיעה אלינו ארבעה ימים לאחר נפילתם, נכתבה ביום שבו שניהם נפלו". בגלויה האחרונה ששלח נפתלי הוא כתב כי "חוץ מזה שהמרגש בסדר, קצת הספקתי להישרט, ממש שריטה קטנה ליד העין, אבל זה בסדר. מקווה לגמור כאן מהר וגם קצת להגיע הביתה".
יונה משחזרת את התקופה הקשה שחוותה המשפחה עם קבלת ההודעה המרה. "היו כמה חודשים ארוכים שהם נחשבו נעדרים", היא מספרת. "בבית היו שתיקות ארוכות. במשך התקופה ניסיתי לברר בכל מיני מקומות עליהם אולי מישהו ראה או שמע מה בדיוק קרה איתם אבל לא הצלחנו להבין אז מה עלה בגורלם". לאחר מספר חודשים הם נמצאו והובאו לקבורה אחד ליד השני בקיבוץ במאי 1974. "הם היו מקסימים בתיכון, אהובים ומוערכים מאוד", היא נזכרת. "נפתלי היה קצת יותר שקט, אבל הם ממש היו מוכשרים כל אחד בתחומו".
יונה נראית אשה חזקה. נדמה כאילו כל חייה היא התנהלה בשילוב מעורר השראה בין התפתחותה האישית, לבין הדאגה להוריה ולהנצחת זכרם של אחיה האהובים. לאחר תקופה בקיבוץ, היא החלה ללמוד, תחילה בירושלים ולאחר מכן במכון ויצמן. בין לבין היא הקפידה לבוא לבית ההורים, דב וחיה, ולדאוג להם. אביה נפטר שש שנים לאחר מות הבנים, משום שלא יכול היה לשאת את האובדן. "זה היה קשה מאוד", מספרת יונה.
"פעם אמא סיפרה לי שהיא הזכירה לאבא את יום ההולדת של אחד מהם והוא מירר בבכי. הוא באמת נשבר לגמרי. הוא חלה בסרטן, ולא היה לו כוח רצון להתמודד. הוא נפטר ונקבר לידם". חיה, אמה של יונה, חיפשה דרכים למלא את ימיה כדי להתמודד עם השכול הכבד ועם מות בעלה. לדברי יונה, "היא מצאה את הספרייה לעיוורים בנתניה, למדה כתב ברייל ואחרי העבודה הייתה מדפיסה ספרים בכתב ברייל, זו הייתה התנדבות שלה". בשנת 2003 היא נפטרה וגם היא נקברה לצד אחיה של יונה.
תחושת האובדן ליוותה גם את יונה כמובן לאורך השנים, והיא החלה לאט לאט למצוא את הדרך להתמודד איתו ולהמשיך בחיים. "המשכתי בקריירה שלי. למדתי, הרציתי, עשיתי דוקטורט ולאחר מכן גם פוסט דוקטורט בחו"ל", היא מספרת בגאווה. לצד זאת, היא ליוותה את הוריה ברגעים הקשים, ודאגה להנצחה ראויה של שני אחיה. "חוץ מביקור אצל ההורים, ובטקסים בימי הזיכרון עסקתי גם בכתיבת שירים והוצאת ספר לזכרם". לדבריה של יונה, כתיבת השירים מהווה איזו התמודדות רגשית נכונה עם תחושת האובדן.
"אני נוסעת, ואין לי הרבה זמן לבטא את החוויות. השירים הם מאין קפסולה שלתוכה אני מתמצתת את החוויות. הם חלק מההבעה שלי שלא קשורים למקצוע. אני מניחה שהכתיבה היא גם סוג של התמודדות עם האובדן, היא לא לוקחת הרבה זמן וזה עוזר. כתיבת השירים מפעילה לי את הרגש ועוזרת לי להתמודד במינון נכון עם השכול". אולם, יונה לא מסתפקת רק בכתיבת שירים עבור עצמה ועבור משפחתה. למעלה מארבע שנים היא חברה בעמותה הציבורית להנצחת החייל, שדנה בשאלות העומדות על הפרק בכל הקשור להנצחת הנופלים. "אני חושבת שצריך לתרום משהו", היא טוענת. "אני כמשפחה שכולה מקבלת עזרה ואם אני מרגישה שאני יכולה אז אני עושה ונותנת בחזרה".
למרות השכול אני ממריא ולא שוקע
ירון אשכנזי, בנה של אריאלה ואחיו הצעיר של ינון, היה באמצע שירות הסדיר כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. "הוא היה משויך לחטיבה 7 של השריון והם יצאו לחלץ חבר'ה ממוצב ליד חושניה ברמת הגולן", נזכר ינון. "הטנק שלו נפגע בשעה שבע בערב, חמש שעות לאחר תחילת המלחמה. כולם קפצו מהטנק שלו חוץ ממנו והוא נהרג". לינון, שהיה מגויס בשירות מילואים, ולשאר בני המשפחה, לא היה מושג מה קורה עם ירון.
לדבריו של ינון, "לא היו טלפונים וכתבנו גלויות להורים. אבא כתב לי שלא שומעים מירון. הם חיפשו בבתי חולים ובמקומות נוספים. אמא עברה מבית חולים לבית חולים, אבל לא הצליחה למצוא". למרבה הצער, ינון היה הראשון שגילה מה עלה בגורלו של אחיו. "הייתי כבר בצד הסורי של רמת הגולן. היינו בחניון של יומיים והלכתי עם חבר לחפש את ירון. כשהגענו לנקודה הצפונית, חבר שלי אומר לי שהוא פגש חייל שהיה בטנק של ירון, שאמר שירון נהרג. חזרתי בחזרה ושחררו אותי מיד. חזרתי הביתה. סיפרתי לקרובי המשפחה, אבל להוריי לא סיפרתי". לאחר שבוע וחצי לא קלים, שבהם הוא ידע שירון נהרגו ואילו הוריו עדיין לא, הגיעה ההודעה הרשמית מהצבא, והוא הלך להודיע להוריו בפתח תקווה.
"ירון היה הראשון שנקבר בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה", מספר ינון. אבא לא הצליח להתגבר על האובדן ועשרה חודשים לאחר ההודעה על מות ירון הוא נפטר. "הוא התמודד עם כל הכוחות, אבל זה לקח אותו. היה לו מאוד קשה עם זה", נזכרת אריאלה. אולם היא לעומתו אספה את עצמה לאט לאט וחיפשה דרכים למלא באמצעותן את חייה. בדומה לאמה של יונה, למדה אריאלה כתב ברייל והחלה לכתוב ספרים עבור עיוורים בכל רגע פנוי שהיה לה.
ינון מצידו, התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים. ארז הבן השלישי המשיך, כמו שאר ילדיו, והתגייס לשייטת. "ארז נולד במלחמת שלום הגליל ובגלל זה קראנו לו ארז", מספר ינון. "הוא היה ילד מקסים, ספורטאי ושחקן כדורעף מעולה. כולם אהבו אותו. בכיתה הוא תמיד היה בשורה הראשונה והלימודים היו חשובים לו מאוד. הוא אפילו עזב את הנבחרת אחרי לא מעט שנים, כדי להתמיד בלימודים. המסע לפולין גם השפיע עליו מאוד ולאחר מכן הוא היה בגדנ"ע צלילה ומשם כמובן התקבל לשייטת".
"אמרתי לו", ממשיך ינון, "ש'יש מסלול ואפשר עוד ליפול, זו רק ההתחלה'. ארז ענה לי: 'אבא לא אצלי', וכך אכן היה". שיחתם האחרונה הייתה שלושה ימים לפני נפילתו של ארז. "הוא ביקש ממני לארגן לחברים שלו אוכל, וזו הייתה השיחה האחרונה שלנו. ארגנתי לו במסעדה מקום לכל החברים והכל סודר וסוכם. כזה הוא היה, דאג לכול ולכולם". ב-27 ביוני 2003, שבוע לאחר שחגג את יום הולדתו ה-21, נהרג ארז במהלך פעילות מבצעית ללכידת מחבלים. מטען שהופעל על הבית בו התמקמו החיילים גרם למותו של ארז נהרג. הוא הובא לקבורה בקיבוץ רשפים בו הוא נולד וגדל.
ינון לבוש בחולצה אדומה של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב. לטענתו, הקבוצה היא כמו משפחה עבורו, שעוזרת לו להתמודד עם האובדן. "הפועל תל אביב הרימה אותי. מושיק תאומים (אחד מבעלי הפועל תל אביב. ש.ב) הגיע אליי בהלוויה והזמין אותי אליו למשרד בתום השבעה. הוא הציע לי להקים בית ספר לכדורגל בעמק על שמו של ארז". בית הספר פועל עד היום ולומדים בו 120 תלמידים. גולת הכותרת בו היא טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים. בבית הספר לומדות שתי קבוצות של ילדים אוטיסטים, קבוצה של ילדים עם פיגור קל עד בינוני וקבוצה נוספת של ילדים שמגיעים מבתים עם בעיות סוציו-אקונומיות. בנוסף, כל חורף מתקיים טורניר כדורגל לזכרו של ארז.
"מבחינתי זה ממש להמשיך את דרכו במקום שהוא הפסיק", מספר ינון בהתרגשות. "הקבוצה הזו זה דבר שפשוט לא להאמין. כבר תשע שנים בכל משחק באצטדיון בלומפילד מונף באחד היציעים דרך קבע שלט גדול עם התמונה של ארז עליו כתוב: 'ארז אשכנזי אדום שלא יישכח'. בשבילי הפועל תל אביב זה הרבה יותר מקבוצה. זו משפחה ומעבר לזה". בנוסף לשיתוף הפעולה עם הפועל תל אביב, אימץ ינון את הצוות של ארז, והקשר איתם נמשך עד היום. לדבריו, זה אחד הדברים העיקריים שעזרו לו להתמודד עם השכול.
ינון מודה כי אמנם יש ימים קשים, אשר בהם חסרונו של ארז מורגש במיוחד, אולם הם לא שוברים אותו. "אני מתמודד בדרכים שלי, אבל יש ימים שהשכול נופל עליך כמו עננה ואין לך מה לעשות עם זה", הוא מודה. "אני מבואס באותו יום, ולמחרת ממשיך הלאה. עברתי שכול אחד, ועם מותו של ארז נכפה עליי לעבור שכול נוסף. אבל אני החלטתי עם עצמי, בזכות אמא שלי, שלמרות השכול אני רק ממריא ולא שוקע. השכול הוא דבר קשה מאוד שיכול להוביל אותך לשני כיוונים: או שאתה שוקע או שאתה עולה. ואני אמרתי לעצמי שאני רק עולה".
משרד הביטחון דואג לטיפול לאורך כל השנים במשפחות השכול בישראל ולאחרונה הוא מיקד פעילות ייחודית במשפחות השכול הכפול, כפי שמסביר ראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, אריה מעולם. "הפעילות שלנו מביאה לידי ביטוי את החזון שלנו להעניק טיפול מסור וייחודי למשפחות השכול ובמיוחד לאלו ששכלו יותר מיקיר אחד. בשנה האחרונה מיקדנו את הטיפול במשפחות הללו, ביקרנו אצלם ודאגנו שסל ההטבות שמגיע להם יהיה כפול. גם ככה שכול יחיד קשה אז בוודאי שמדובר בשכול כפול הטרגדיה הרבה יותר גדולה וההתמודדות קשה מנשוא".