אליעזר בן עמי וגבריאל ורקשטל, שהיו מלוחמי הלח"י בימים שלפני קום המדינה, מסתכלים בימים אלה על עברם במחתרת, ובמקביל על המציאות העכשווית בישראל של שנת 2013. במסגרת מאבקם בבריטים, השניים ישבו בכלא וורקשטל אף נידון למוות בתלייה. לדבריהם, במדינה אחרת הם היו נחשבים כגיבורים אך בישראל נזכרים בהם רק לקראת יום העצמאות.
החודש הלכה לעולמה לוחמת הלח"י טובה סבוראי, שבביתה ובבית בעלה נתפס אברהם "יאיר" שטרן ונרצח בידי הבריטים. בניחום אבלים אצל משפחת סבוראי שבשקד, החלו בן עמי וורקשטל, כבני תשעים, לספר על הימים עברו בלהט ובהתלהבות. במפגשים נוספים עמם הרחיבו השניים, וסיפרו כי הגיעו ללח"י מקצוות שונים: בן עמי נולד בארץ והתגייס בתחילה לאצ"ל ולאחר הפילוג עבר ללח"י, ואילו ורקשטל עלה לארץ בגיל 13 ולא היה מחובר בכלל לציונות, מאחר שעלייתו מפולין הייתה קשורה בעיקר לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
לדברי ורקשטל, הוא בכלל היה קשור להגנה בגלל המוסד החינוכי בו למד, אבל כותרות העיתונים גרמו לשינוי בעמדותיו. "אחרי שעברתי לתל אביב התחלתי לראות עיתונים וראיתי שהורגים באירופה יהודים וזה נמצא בדפים הפנימיים של העיתון וזה היה לי לא ברור בכלל", הסביר. "לאחר מכן ראיתי על הקירות ברחובות כרזות של הלח"י שמשווים את הבריטים לגרמנים ונכתב שם שהגרמנים הורגים יהודים והבריטים לא נותנים להם לעלות לישראל. חיפשתי את הלח"י ולאחר חצי שנה הצלחתי להתקבל".
"כששטרן נהרג חצי תל אביב שמחה"
השניים מתארים עוינות גדולה ללוחמי הלח"י וחשש גדול בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל של אותם ימים. "הייתה רדיפה נוראית נגדנו והיה פחד גדול אחד מהשני", סיפר בן עמי. "לאחר הפילוג מהאצ"ל, אמרתי שאני עוזב כי לא ידעתי מי הולך עם מי ורק לאחר מספר שבועות התגייסתי מחדש ללח"י והכל מפחד ההלשנה. קראו לעברנו גיס חמישי, היו הלשנות נגדנו כל הזמן". ורקשטל מסכים כי בקרב היישוב היהודי הקטן היו סכסוכים פנימיים מרים. "כשיאיר נרצח חצי תל אביב שמחה. הלשנות היו כל הזמן, הסגירו אותנו לידי האנגלים שלקחו אותנו ועינו אותנו במרתפים שלהם. למזלי, עליי לא ידעו עד שנעצרתי שאני לוחם לח"י ולכן אישית לא הרגשתי את זה".
בן עמי עזב את בית הוריו ברחובות לקראת סוף שנת 1942. תפקידו בלח"י היה לדאוג לחומרי הנפץ, אלתור מפתחות לפריצה ותפקידים טכניים נוספים. באותם ימים, הלח"י מימן את פעולותיו באמצעות גניבות, שבמהלך אחת מהן הוא נתפס. "באפריל 1943 יצאנו לפעולה בחנות פרוות ברחוב גרוזנברג בתל אביב ליד קולנוע אופיר", נזכר בן עמי. "אני הייתי נהג המשאית, אותה גנבתי קודם לכן, ושוטר שחשד במשאית שעמדה במקום החל לרדוף אחרי ואחרי חבר נוסף. המרדף הסתבך ובשלב מסוים אחד הלוחמים ירה לעבר שוטר ואדם נוסף. בסופו של דבר נתפסתי על ידי יהודים שחשדו שאני ערבי שהרג את שניהם למרות שאחד מהם רק נפצע".
בן עמי הועמד למשפט על הריגה ובסופו של דבר זוכה אך מיד לאחר מכן הואשם באחזקת נשק ואז התברר לשופט שהוא חבר המחתרת והוא נידון לשש שנות מאסר בירושלים על כך. גם ורקשטל החל במבצעים פשוטים של תליית כרוזים והמשיך למעשי סחיטה וגניבה למימון הפעילות. "בהתחלה מדביקים כרוזים או שומרים על התולים. אחר כך סחטנו כספים כדי לממן את הפעילות מיהודים עשירים שלא רצו לתת כסף ובלית ברירה מי שלא הסכים לתת, בלילה לקחנו לו סחורות".
סיפור אהבה על רקע המעצר
ורקשטל נתפס במבצע פיצוץ מפעלי הרכבת במפרץ חיפה ביוני 1946, שהודות לו הכיר את אשתו. "לאחר שפוצצנו את בתי המלאכה, מבצע שלקח לנו יותר מידי זמן, התחלנו להתארגן לנסיגה. הבריטים כבר הקיפו אותנו והחלו לתקוף אותנו בנקודת היציאה. תשעה בחורים נהרגו במקום, אני נפצעתי בידיים וברגל מירי ובסך הכול נעצרנו 19 בחורים וארבע בחורות, ביניהן פרידה אשתי ששם הכרנו", סיפר ורקשטל. "נלקחנו לכלא עכו ועל כולנו, מלבד הנשים, נגזר בבית המשפט גזר דין מוות בתלייה".
לדבריו, במשך חודש לפחות הם המתינו מידי לילה לביצוע גזר הדין. "שמו אותנו בצינוק המוות ושם מחכים עד שיבואו בבוקר וייקחו אותנו לחבל התלייה. כל מה שחשבנו זה מה לומר ברגע התלייה: שמע ישראל, עם ישראל חי, או משהו אחר. אנחנו לא ידענו מה קורה בחוץ אבל התברר לנו שהיה לחץ מאוד גדול לשינוי גזר הדין ובסופו של דבר הועברנו לתא רגיל וגזר הדין לא בוצע".
במהלך שהותם בכלא, השניים היו שותפים למספר מבצעי חפירה ובריחה, כאשר בן עמי ששהה בבית הכלא בירושלים מתכנן את החפירה בה ברח בין השאר משה סבוראי, בעלה של טובה. ורקשטל סייע בחפירה בעכו, בה התגלה אולם האבירים. הבריחה אליה התכונן ורקשטל לא יצאה אל הפועל כי ממש לפני השלב הסופי הועברו האסירים לכלא בירושלים.
בן עמי היה גם מי שהכין לעולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזני את הרימון שבאמצעותו הם התאבדו מחובקים לפני העלאתם לגרדום. לדבריו, חומר הנפץ הוברח על ידי איש אצ"ל אל כתלי הכלא. בן עמי השתחרר מהכלא לאחר שהות של ארבע שנים, ואילו ורקשטל היה האחרון שעזב את הכלא בירושלים. "הבריטים החלו להתכונן ליציאה והחלו לדלל כוחות בארץ. בגלל החשש שהמחתרות יזנבו בהם, הם לקחו אותי ועוד 11 איש למחנה עתלית כבני ערובה כדי שלא יפגעו בהם עד שהם יעזבו סופית. ביום האחרון נתן לי המפקד את המפתח של המחנה ואמר לי 'אנו עוזבים ובעוד חצי שעה תפתח את השער ואתם יכולים לצאת'".
ורקשטל ובן עמי מספרים כי גם לאחר הקמת המדינה לא היה מצבם של לוחמי הלח"י לשעבר פשוט. "גם בצבא ובמקומות אחרים לא היה קל ללוחמי הלח"י להתקדם", נזכר בן עמי. "אני השתחררתי בסוף בדרגת סגן אלוף, אבל היו לי כל הזמן קשיים ובעיות". ורקשטל הוסיף כי "אחרי השחרור היחס היה לא טוב, היינו אזרחים סוג ב', רבים לא יכולים היו לחפש עבודה. למזלי הייתי בעל מקצוע טוב ולכן הייתה לי עבודה כל הזמן אבל לאחרים זה היה מאוד קשה".
"במצב של מלחמה אין ברירה"
על אף שהשניים עסקו בפעילות של גניבה, חבלה והרג, לבן עמי ולורקשטל ברור שהם עשו הכל למען מטרה מקודשת. "מצפונית זה לא מעיק עליי", הבהיר בן עמי. "לחמנו והרגו אותנו כמו כלבים, הלשינו עלינו, הסגירו אותנו ועינו אותנו. גם במדינת ישראל אנשי לח"י לא יכולים היו למצוא עבודה. זו הייתה רדיפה חד משמעית. מזל שרק כך הגבנו, אז אין לי שום נקיפות מצפון. עשינו את ההכרחי כדי לא לפגוע בחפים מפשע - רק בנציגי שלטון בכירים. מדובר בזמן מלחמה ואי אפשר לדון את הנושא על כוס תה, זה לא הולך ככה. כמה מיליונים חפים מפשע נרצחו בשואה? בכמה פגעו הבריטים ובכמה פגע סטלין? אנחנו ביחס אליהם היינו צדיקים גמורים".
"זה היה מצב של מלחמה ולא הייתה לנו ברירה", מסכים ורקשטל. "אני יכול להבין את הביקורת נגדנו כיוון שהמצב היה מאוד קשה כלכלית בארץ ולאחר שהבריטים הגיעו לפה היה קצת יותר קל. אין ספק שהפעילות שלנו פגעה בזה ולכן היו שכעסו, אבל זו הייתה מלחמה. המטרה הייתה להציל את היהודים ולא לאכול או לא לאכול". בן עמי עדיין חושב שפיצוץ ספינת הנשק אלטלנה בידי צה"ל לא היה מוצדק. "זה לא היה צריך להיות", אמר. "אנחנו קיבלנו על עצמנו את שלטון הצבא והוא היה אחראי על הביטחון בגבולות הארץ. אנחנו התכוונו לפעול מחוץ לגבולות ולא היה צריך לפוצץ את משלוח הנשק".
עד היום לשניים ברור שהבריטים היו האויב האמיתי. "בריטניה הימרה על הקלף הערבי, וכדי לשלוט פה הם סכסכו ביננו לבין הערבים כמו בכל המקומות בהם הבריטים שלטו", אמר בן עמי. "הם אלו שהקימו גם את הליגה הערבית כיוון שבתוכם הם היו מסוכסכים. האנגלים הביאו בחזרה את חאג' אמין אל-חוסייני לאחר שהוגלה על ידי הטורקים והוא היה מסית גדול ועודד פרעות ביהודים. אחרי כל התקפה ערבית, הבריטים גזרו גזירות על היישוב היהודי: איסור מכירת קרקעות, איסור עלייה ועוד ועוד. כל ניסיון לחיות איתם בסדר טורפד במסווה. הסכם ויצמן-פייסל שנחתם בשנת 1919 היה מקובל על הערבים והבריטים דאגו לביטולו".
לדבריו של בן עמי, לבריטים היו מסייעים מקרב היישוב היהודי. "ויצמן היה עושה דברם, גם ז'בוטינסקי היה בריטומן. הוא היה נאיבי והוא הורה למפקדה של האצ"ל לשמוע בקול של רזיאל להפסיק את הפעולות נגד הבריטים וזה יצר את הפילוג הסופי. ביישוב היהודי לא היו ערים לזה כי היו מחוברים לבריטים בגלל המנדט מחבר העמים והם סמכו על הצהרת בלפור, אבל המדיניות הבריטית לא הייתה אוהדת את היישוב היהודי". ורקשטל הוסיף כי "הערבים בכלל לא היו אויבים שלנו ואפילו הייתה לנו באבו גוש כיתה של ערבים. הבריטים זו הייתה הבעיה הרצינית ביותר. גם בראייה לאחור הגרמנים הרגו והבריטים סגרו ולא נתנו ליהודים לעלות לישראל אז ברור שהם האויבים הקשים ביותר".
"מהנידונים למוות נשארנו חמישה"
לדברי השניים, הם אינם שבעי רצון ממצב המדינה שעבורה נלחמו. "אנחנו שבויים בידי ארה"ב. החלפנו את הבריטים באמריקאים וזה לא טוב", אמר בן עמי. "אין לנו עמוד שידרה, אין לנו חינוך, אידיאליים ועקרונות. אנחנו שורדים כדי לחיות ולא משנה מה, רק כדי לחיות. אין עתיד, אין אבא ואין אמא, שום דבר. הכל מותר. אנחנו לא עם, אלא אוסף יהודים שיושב בציון שאין ביניהם שום דבר משותף פרט מהשרידות היומיומית. אין לנו חזון לאומי ואין לנו אמונה לאומית. אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים ומפחדים לומר מה מגיע לנו. לערבים לא הייתה מעולם עצמאות לאומית באדמה הזו ולמרות שמבחינתם הם צודקים, אנחנו צודקים יותר כי לנו יש עבר במקום. אנחנו יכולים לחיות ביחד והם יהיו שווי זכויות אבל אין שם פרטנרים, אז איך יכול להיות שלום?".
"הבעיה היא לא הפלסטינים, זו לא מלחמה על הקרקע זו מלחמת דת", גורס בן עמי. "מה שצריך לעשות זה לבטל את המעורבות הבינלאומית, שלא יהיו פה שום אינטרסים של אומות אחרות, רק אנחנו והערבים. זו הייתה הדרישה של הלח"י: ניטרליזציה. בזכות זה למשל הסובייטים הצביעו בעד הקמת המדינה היהודית. אם היינו מנהלים מדיניות חוץ לא לקקנית ולא מהמרים רק על צד אחד, ארה"ב, עד אין סוף אפשר היה להתמודד עם זה".
לדברי ורקשטל, אנשים כמוהו וכמו בן עמי נחשבים גיבורים במדינות אחרות ובישראל זה לא נחשב. "יש את צ'ה גווארה, את פידל קאסטרו ועוד מנהגים ומהפכנים שנחשבים גיבורים. רק בישראל לא שומעים מאתנו אלא רק לקראת יום העצמאות. זה לא טוב. בלי עבר אין עתיד וחשוב שאנשים ילמדו וישמעו על ההיסטוריה ועל מה שהיה פה באמת. אנחנו נשארנו רק חמישה מהנידונים למוות שמריחים עדיין את הפרחים מהכותרת ולא מהשורשים, וחבל שזה לא קורה".