רגעים קטנים בבית העלמין

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אני מקדים לבוא לבית העלמין הצבאי בקריית שאול, לפני מוכרי הפרחים, קהל ההמונים וטקס הזיכרון. במסלול קבוע אני נע בין חלקות הקברים, המספרות בדממתן את דברי הימים של הדם והדמע במאבק על העצמאות ועל החירות. מפעם לפעם אני נעמד מול אחת המצבות, קורא את שמו של החלל ואת מקום נפילתו ומדמיין לעצמי את מראהו. התרגשות מיוחדת גורמות לי המצבות שמהכיתוב עליהן אני מניח שמדובר בניצולי שואה ששרדו את התופת, הגיעו לישראל וזכו לחסד קצר של חיים במולדת.

בחלקת חללי מלחמת יום הכיפורים אני מתעכב ארוכות. חלקת החברים שלחמו איתי בקרבות השריון מול האויב ולא הצליחו לשרוד את האימה של ימי הלחימה הראשונים ברמת הגולן ובקירבת התעלה. הפנים המוכרות והחיוך המבויש מכים בעוז בתופי הזיכרון. קשה להאמין שכבר חלפו 40 שנה מאז המלחמה, אשר השאירה אותנו הלומי קרב, מופתעים ומיוסרים.

הקהל מתחיל לזרום למקום. אלפי בני משפחה, חברים וחניכי תנועות הנוער עוברים בין השבילים אל מקום מנוחתם האחרון של יקיריהם, שהוא גם המעין הבלתי נדלה של כאבם ושל יגונם. חיילים צעירים, נציגי היחידות שאליהן השתייכו הנופלים, עומדים ליד הקברים בדומייה. בשבילם מלחמת יום הכיפורים היא סיפור היסטורי על מלחמה שקרתה שנים רבות לפני שנולדו. לא פעם אני מתעכב ליד החיילים ומספר להם על החלל שאת קברו נשלחו לפקוד.

בקרב משפחות הנופלים והחברים כבר התגבש הווי שנוצר לאורך השנים הרבות של המפגשים השנתיים. חוזרים על סיפורי הקרבות, הטילים והפגזים שיצרו תזמורת מוות בכל פינה, והמילים האחרונות שאמרו הנופלים. ליד קברו של חברי מאיר שטיין הי"ד, שהיה בצריח הטנק לידי בעת שספגנו פגז קטלני, אני פוגש את בני משפחתו ואת אחייניו, שלא הכירו אותו אלא את זיכרונו שריחף כל העת בבית הוריו, מסרב להימחק או להישחק.

סמוך לקברו של מאיר הי"ד פגשתי בכל שנה את אמו של אחד הנופלים במלחמה. חלקת הקבר שלו היתה מטופחת מכולן. אמו היתה באה בכל שבוע, שתלה סביב הקבר פרחים אדומים וירוקים, ודאגה להשקות ולגזום אותם כדי שלא יגדלו פרא. המצבה הפכה מעין מקדש לאם, שבנה היחיד נטמן ולקח איתו אלי קבר את פיסת חייה. בכל פעם שאלתי לשלומה, וברבות השנים ראיתי כי קומתה שחה ועיניה העצובות נעשות כבויות. כל חלומותיה ותקוותיה הסתיימו ברגע אחד. מי ידע את נפשה של אם עברייה ששכלה את בנה והיא עומדת על קברו ומשקה את פרחי אמונתה.

לפני כחודש ראיתי בעיתון מודעת אבל קטנה. השנה ביום הזיכרון כבר לא אפגוש אותה ליד קבר בנה. היא הצטרפה אליו לחלקה המיוחדת בגן עדן, חלקה השמורה לחללי מערכות ישראל ולהוריהם. השנה ביום הזיכרון אקח איתי בקבוק מים גדול, הרי מישהו צריך להמשיך להשקות את הפרחים שנתנו לאמו של החייל כוח להמשיך לשאת את משא הסבל והיגון לאורך 40 שנה, בחיים שהפכו עבורה למדבר שממה.