בשעה חמש לפנות בוקר אבד הקשר עם תמיר. הוא לא הגיב לקריאות של מפקד הצוות, רס"ן י', במכשיר הקשר; גם לא בטלפון הסלולרי. חבריו מסיירת מטכ"ל ניסו גם הם להשיג אותו, אולם ללא הועיל. ועדיין, איש לא שיער שהוא אינו בין החיים. עם אור ראשון יצא המפק"צ י' לחפש אותו בג'יפ, וחזר כלעומת שבא. ב?06:45 הוא יצא רגלית לשטח המדברי והמסולע בנחל אשוש. אחרי 45 דקות של חיפושים הוא עמד להתייאש ולשוב על עקבותיו.
"ואז ראיתי מצוק בגובה של שבעה או שמונה מטרים. נפל לי הלב. חששתי שאולי הוא נפל ושבר את הרגל. רצתי לשם באמוק, ולא היה לו שם זכר. אבל כבר הבנתי שהשטח הזה, שאליו החיילים יצאו לניווט בדד, הוא לא מה שחשבנו. היה עוד מצוק, ושם ראיתי מרחוק את המדים שלו. רצתי אליו, הזעקתי מסוק חילוץ. הוא כבר לא היה בין החיים. ניסיתי להיאחז בכל שביב של תקווה, ביצעתי בו החייאה, אבל זו היתה תגובה אמוציונלית ולא רציונלית. ידעתי שזה כבר אבוד, מזמן. אני שלחתי אותו לשם, אני הרגתי אותו!"
סמ"ר תמיר נבואני היה פורץ דרך. הנער החייכן מכפר ג'וליס היה קרוב להגשמת חלום - הוא היה הלוחם הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל, והיה במרחק נגיעה מסיום המסלול ביחידה היוקרתית. אלא שב?1 בינואר 2008, כשהוא רק בן 19 וחצי, מסלול חייו הקצרים נקטע. בתחילתו של האימון המסכם, בשעת לילה במדבר, הוא נפל ממצוק ומצא את מותו.
גם היום, חמש שנים וחצי אחרי האירוע הטרגי, דמותו של תמיר ניבטת כמעט מכל פינה בבית הוריו. על קיר הסלון תלוי דיוקנו, עם שיר שכתבו בנות כיתה ט' בבית הספר בכפר, תלמידותיו של האבא נוואף. בקומה השנייה נמצא חדר הנצחה עצום: עשרות צילומים מכל תחנה בחייו ומכתבים. אפילו בגדיו מונחים שם, מקופלים, כאילו מחכים לשווא שישוב וייקח אותם - מדי צה"ל, רובהו האישי, האפוד, וגם מכנסי הג'ינס שלו, חולצות הטריקו ונעלי הספורט.
"זו כאילו הייתה הצוואה שלו"
תמיר היה הרביעי בין ששת ילדי משפחת נבואני. שניים מאחיו הגדולים משרתים עד היום ביחידות מובחרות. אח אחר, כמאל (29), שירת בגדוד חרב, "הגדוד הדרוזי"; אחיו הקטן, סלמאן (22), התגייס בעקבות תמיר ליחידת עילית והשתחרר לפני כמה חודשים משירות כלוחם ביחידת מובחרת אחרת; ואחותו הקטנה, רנין (16), לומדת בכיתה י'. האם, סמאח, לא הצליחה להתאושש מהמכה. היא בקושי מוציאה מילה, והדמעות מציפות את עיניה ללא הפסק.
"אפילו לא ידענו שתמיר בסיירת מטכ"ל", מספר האב נוואף, שעבד במשך שנים רבות כמורה למתמטיקה, והיום, כגמלאי, מנהל קייטרינג. "הוא אמר לנו שהוא בצנחנים ואחר כך בדובדבן, ורק שלושה חודשים לפני שנהרג גיליתי את זה כמעט במקרה. תמיר עבר ניתוח קטן, והצוות שלו בא לבקר אותו. י', המפקד שלו, סיפר לי שהוא אחד החיילים המובילים".
שבוע וחצי לפני מותו ביקש תמיר מאביו לארח בביתם בחג הקורבן את אחד מחבריו הקרובים בצוות עם משפחתו מהקריות. "היה חשוב לו שנכיר אותם, וזו כאילו היתה הצוואה שלו, כי אותו חבר נשאר איתנו בקשר עד היום". שבוע אחר כך נוואף ובנו שוחחו בפעם האחרונה בטלפון. "הוא סיפר שהם מתכוננים לניווט ושמחר ייצאו לשטח. 'לא יהיה קל, אבל נעבור את זה', הוא אמר לי. איחלתי לו בהצלחה וביקשתי ממנו שיתקשר כשהוא מסיים".
סלמאן היה אז בן 16. "אחרי שהוא עבר את הניתוח, קצת לפני שנהרג, תמיר היה הרבה בבית. בחנוכה ירדנו כל יום לאכול סופגניות, והוא אמר שבגללי הוא יחזור שמן לצבא. הוא אהב לרכוב על אופנוע ולצאת לטיולים בשטח. הוא תיכנן לקנות אופנוע חדש אחרי שיסיים מסלול ולתת לי במתנה את האופנוע שלו. עד היום האופנוע שלו כאן".
רס"ן י' יושב על הספה בדירתו ברמת גן, וקשה לו. הוא זוכר בפרטי פרטים מה קרה בלילה ההוא. "כבר בתחילת הניווט היו בעיות בשטח. חצי קבוצה הגיעה לנקודה בלתי עבירה והתעכבה, עם חייל אחר איבדנו את הקשר למשך שעתיים אחרי שהוא סטה מהמסלול. חייל נוסף נפל ונקע את הרגל. אלה דברים שקורים, אבל התחושה היתה שלא התחלנו ברגל ימין.
"זה היה לילה חשוך, אני זוכר שהיו 19 אחוזי תאורה. השטח נראה לנו בטוח. עם תמיר היו מההתחלה בעיות קשר, כנראה בגלל תקלה במכשיר. דיברתי איתו בסלולרי, כי הפציעה שממנה סבל ושבגללה נותח, חזרה. הוא לא רצה שכולם ישמעו את זה במכשיר הקשר. החלטתי לעצור את הניווט שלו בנקודת המפגש, 'מעבר חובה', לפני הטיפוס לנקודת הסיום, אבל לא אמרתי לו את זה, כדי שיתמודד עם חוסר הוודאות וכדי שלא יישבר.
"ב?03:45 הגיע החייל האחרון ל'מעבר חובה', ותמיר עדיין לא היה שם. דיברנו, והבנתי שהוא התברבר. הרמתי פצצת תאורה, והוא ראה אותה מכיוון צפון?מזרח, כך שהיה לנו מושג כללי לגבי מיקומו".
ואז אבד הקשר, וי' מצא את גופתו של תמיר. "הניווט כולו הופסק, והגעתי לחיילים. הם כבר הבינו מה קרה, כי שמעו שתמיר לא עונה במכשיר הקשר, וראו אותי חוזר לנקודת המפגש כשכולי מלא דם בגלל ההחייאה. יומיים אחר כך חזרתי לשם, כדי להבין מה קרה. תמיר זיהה את המצוק, וניסה לעקוף מימין דרך שביל איילים צר. כשהוא צעד בשביל, שהיה ממש על המצוק, הוא החליק והווסט הכבד שנשא משך אותו. הוא נפל על הראש ומת במקום. הרופא אמר שזה לא היה משנה כלום, אבל אכלתי את עצמי על זה שלקח לי שלוש שעות להגיע אליו.
"מפקד היחידה החליט לא לפזר את הצוות, ואחרי שלושה חודשים הסתיים המסלול. ה'ביחד' עזר לי מאוד. היו לי הרבה שיחות עם פסיכולוג, אבל רק אחרי ארבע שנים, כשיצאתי לטיול ועברתי סדנת ויפאסאנה, הצלחתי לחיות עם עצמי, עם האשמה שלי. עד היום אני לא מבין איזה אידיוט הייתי, שנתתי לו להתברבר שם כל כך הרבה זמן. אילו הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי אומר לו: 'עצור, חכה לי שאגיע אליך'".
"ביום שלישי בבוקר הייתי בבית הספר, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים מאנשים שאף פעם לא היו מתקשרים אלי", נזכר נוואף ביום הקשה בחייו. "הם שאלו אותי איפה תמיר, וסיפרתי להם שהוא מסיים היום את הניווט. התחלתי לחשוד והתקשרתי לי', אבל הוא לא ענה. השארתי לו הודעה וביקשתי שיודיע לי אם קרה משהו. אחר כך הוא סיפר לי שהוא שמע את ההודעה, אבל היה אסור לו לחזור אלי, כי קצין העיר כבר היה בדרך לכאן. באמצע השיעור הרביעי המזכירה נכנסה פתאום לכיתה וביקשה ממני ללכת לחדר המנהל. חיכו לי שם קצין העיר ושני חברים טובים שלי. היו לי שלושה בנים אז בצבא וזה היה רגע מאוד קשה, שאתה מחכה לשמוע מה קרה למי. הם סיפרו לי שתמיר נהרג. חשבתי מייד על אשתי, שנמצאת לבד בבית ושומעת את הבשורה".
עוד באותו לילה הגיעו חיילים מהצוות של תמיר לג'וליס. "לא ידעתי איך לפנות אליהם בכלל", משחזר י', "וכשנכנסנו לבית העם בכפר, שם ישבו כל האבלים, האבא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר לי: 'אני משתתף בצערך'". ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, טילפן באותו לילה לנוואף וניחם אותו. האלוף (מיל') עוזי דיין טבע משפט: "תמיר הלך בדד, כדי שכולנו נלך ביחד". נוואף: "היתה ממש רעידת אדמה בכפר, כי אף אחד לא ידע שתמיר היה בסיירת מטכ"ל. הוא פרץ דרך".
שלוש תמונות רצות
שלושה שבועות אחרי מותו של תמיר התעקשו אביו וארבעת אחיו להגיע לנקודה שבה מצא את מותו. "היה חשוב לי לראות מה קרה ואיפה", מסביר נוואף. "זה היה יותר קשה מהלוויה. כל אחד תפס פינה לבד והיה עם עצמו. עקבות הנעליים שלו עוד היו שם. אני מאמין בגורל, ולא הייתי צריך את החקירה כדי להבין שתמיר נהרג כתוצאה מטעות אנוש. לא היה בי שום כעס על היחידה ועל המפקדים שלו. העובדה שזה קרה באימון ולא בקרב, הופכת את ההתמודדות לקשה יותר. אשתי כל הזמן בוכה, ועד היום חושבת מה עבר עליו שם בלילה, לבד".
מאז הם חוזרים לשם בכל שנה, ביום האזכרה. עשרות אנשים מצטרפים אליהם - בני המשפחה, חבריו לצוות ובני משפחותיהם. לא הרחק משם, בחניון הצוקים, הוקמה אנדרטה לזכרו, הנושאת את סמל הסיירת. אביו של אחד מחברי הצוות פיסל אותה, וביום השנה הראשון לנפילתו היא נחנכה.
נוואף: "החברים של תמיר כבר בני 25, והוא היה אמור להיות היום קצין. כשאני רואה אותם, אני תמיד חושב מה היה קורה ולאן הוא היה מגיע. ביום הזיכרון מגיעים לפה המון אנשים, כי אחרי שתמיר נהרג השתנה משהו. הוקם פרויקט 'אחריי', שמכשיר פה בני נוער לקראת גיבושים. הבינו שזה אפשרי. את יום העצמאות הפסקנו לחגוג. זה קשה מדי, מייד אחרי יום הזיכרון".
סלמאן: "החברה הדרוזית השתנתה. כולם בכפר תמיד היו מתגייסים והולכים לקרבי, אבל אם פה ושם היה אחד בדובדבן, היום יש חמישה או שישה ובכל מחזור של צנחנים מסיימים 15 דרוזים. דווקא בגדוד חרב אין. הבעיה היא שקובעים לך את הקב"א בצו הגיוס אחרי שיחה של חמש דקות, כשקשה לך עם השפה ולא באמת מכירים אותך. ואז מפספסים לא מעט אנשים טובים שיכולים להגיע רחוק".
ניסית ללכת בעקבותיו?
"התגייסתי ליחידה מובחרת, ולא היה פשוט לשכנע את אמא לחתום. היה לי מוזר להיות בניווטים, לעבור את הדברים שהוא עבר. אחרי שנה עברתי ליחידה אחרת".
והמפקד י'? המילים שכתב בספר הזיכרון של תמיר, ארבעה ימים אחרי מותו, ממחישות הכל:
"אני עדיין לא מבין, לא מעכל. זה לא הגיוני, לא ייתכן. כל הזמן רצות לי שלוש תמונות בראש: הראשונה, אותך שוכב מתחת למצוק. אני כל פעם נזכר איך אני מזהה אותך בין הסלעים ומתחיל לרוץ לכיוונך; השנייה, אותי הופך אותך ורואה את פניך החבולות; והשלישית, אותך מחייך כמו שתמיד היית. אני נזכר וישר קופץ לי גם חיוך. כל בוקר שאני מתעורר, אני לרגע חושב - אולי כל זה רק חלום רע, אולי זה לא קרה, ועוד רגע תבוא בריצה מחייך.
"מלוחם אלמוני פורץ דרך, אבל בדרכו שלו, בצניעות ובחשאיות, הפכת ללוחם נערץ שכל המדינה והכפר בוכים עליו. למה היה חייב לקרות כזה אסון? למה? ולמה? ולמה?..."