ברית דמים

22 משפחות ערביות מוסלמיות שילמו את המחיר הכבד מכל, כשיקיריהן נהרגו על הגנת ישראל. שתי משפחות מדברות על הבנים שנפלו, על אחיהם שהתגייסו, וגם על הקשיים מול הסביבה

  • משפחות שכולות
בת-חן אפשטיין אליאס

דגל ישראל גאה, כמעט מתריס, מתנופף ברוחות של ואדי ערה. מתחתיו מבנה אבן קטן, מצבה מרהיבה, תמונות של חללים, ואבן קטנה, עם כיתוב בעברית ובערבית. "אל תבכי אמא, אל תבכה אבא, אוהל סעיד לשוויון ושלום".

אנדרטאות הן עניין שבשיגרה בנוף הישראלי, אבל לא האנדרטה הזאת, לחללי הפיגוע במעבר רפיח ב?12 בדצמבר 2004 ולחללים מוסלמים נוספים. היא שוכנת במעמקי הכפר המוסלמי ערערה שבוואדי ערה. עוף מוזר, מעלה פליאה, במקום שהיה בתחילת שנות האלפיים מוקד להתפרעויות ולהרבה שנאה. יוסוף ג'הג'א, אביו של סעיד שנהרג בפיגוע במעבר רפיח, הקים בשתי ידיו את האנדרטה לפני שבע שנים, להנצחת חללי מערכות ישראל המוסלמים. יוזמה פרטית. עכשיו הוא נמצא בהליכים סופיים מול משרד הביטחון וארגון יד לבנים, כדי לקבל הכרה כחלק מהארגון.

עוד בוואלה!

בשל ביקוש גובר לטיפול בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
יוסוף ג''הג'א, אביו של סעיד ז"ל (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"את מאמינה שאת נמצאת עכשיו באנדרטה לחללי צה"ל בכפר ערערה?" שואל אותי יוסוף כשהוא רואה אותי, ואני מודה שלא. גם קשה לתפוס שביום הזיכרון הם עושים כאן טקס פרטי, אחרי צפירת הדומייה. ספק אם שאר 23 אלף תושבי הכפר מתייחסים כך ליום הזה, אבל את יוסוף זה לא מעניין.
"חמישה חודשים אחרי שסעיד נהרג, קיבלתי ממשרד הביטחון מענק שמיועד להנצחה אישית, כמה אלפי שקלים. לקחתי את זה, ואת כספי ביטוח החיים של סעיד בצבא, והתחלתי לבנות את האנדרטה. ראיתי את זה כשליחות, להנציח את הבן שלי ואת החברים שלו, שיהיה לו זכר בערערה, מול העיניים שלי. ושכולם יידעו שהוא שליח ומת למען קדושת החיים. השטח היה שייך לאבא שלי, אבל המועצה המקומית הפקיעה אותו לטובת גן ציבורי, ולא הסכימה בשום אופן שאקים עליו אתר הנצחה. היתה מריבה גדולה. שלוש שנים התרוצצתי בין משרד הפנים לוועדות תכנון ובנייה, עד שהגעתי לוועדה בחיפה, שעזרה לי לקבל היתר לבנות את האנדרטה.

"בשלוש השנים הראשונות אחרי שסעיד נהרג אירגנתי כאן אירוע גדול ביום הזיכרון, למשפחות של כל החללים המוסלמים מהגדס"ר ולחיילי הגדוד. הזמנתי את כולם, הכנתי אוכל לכולם. אחר כך כבר לא היה לי כסף לזה, ומאז זה רק אנחנו. משרד הביטחון עוזר לי ותומך, ואני מאמין שבסוף אקבל את ההכרה שזה בית יד לבנים. הפסקתי לעבוד כי לא יכולתי לתפקד בעבודה, רציתי רק להיות ליד הבן שלי. אני מקדיש את החיים שלי למקום הזה. ככה אני רואה אותו כל יום, כל הזמן. אני מטפח, מביא מבקרים, 400-300 איש באים לכאן כל שנה".

אתה לא חושש שאנשים מהכפר או מכפרים סמוכים יחללו את האנדרטה?
"אם אגיד לך שאין לי חששות, זה יהיה שקר. אבל כשהקמתי את המקום החלטתי להיות חזק. יש לי קשרים טובים עם כולם, אני יודע שהמשטרה והשב"כ שומרים גם הם על המקום מרחוק. אני בעצמי נמצא כאן כמעט 24 שעות ביממה. אני רוצה לעשות שינוי בתפיסת העולם של האנשים, שכל אחד ייכנס לכפר בשקט ולא יחשוש לחייו. זה מה שאני מאחל לעצמי בתפעול של אתר ההנצחה הזה".

ובכל זאת בחרת שהקבר של הבן לא יהיה צבאי.
"כי ידעתי שזה יכול לגרום לסכסוך עם כל הכפר. אין לנו חלקה צבאית בבית העלמין, ואם הייתי שם מצבה של צה"ל, זה היה מכניס אותי כל הזמן ללחץ - שאף אחד לא ינסה לחבל בקבר. רציתי לשמור קצת שקט לעצמי".

קרבי זה ואדי ערה

משפחה כואבת היא משפחת השכול, ואינה מבחינה בין דת, גזע, מין ולאום. אבל בזמן שלרוב תושבי ישראל יום הזיכרון והנצחת הנופלים הם ערכים מובנים מאליהם, 22 המשפחות של חללי צה"ל המוסלמים צריכות להילחם על כבודן. להילחם על זיכרון הבן. לא פעם הן נדרשות להסביר בכפריהן למה הלכו הילדים לשרת ב"צבא הכיבוש", למה בגדו באחווה הערבית לטובת היהודים. לא פעם הן סובלות מהתנכלויות. רובן מורידות פרופיל ואינן מבליטות את היותן משפחות שכולות; רק שתיים מהן בחרו במצבה צבאית.

יוסוף ג'הג'א תולה את הישראליות השורשית שלו ביחסיו עם האוכלוסייה היהודית עוד מילדות; בן 14 היה כשהחל לעבוד כפועל בעיריית רמת גן, עם אביו. יום יום, במשך שנה וחצי, נסע מביתם שבערערה אל ביתו של ראש העיר דאז, אברהם קריניצי. "הם התייחסו אלי כמו אל בן אדם, ובשביל ילד ערבי בן 14, שעוד לא מתגלח ובקושי יודע עברית, זה דבר גדול, שאדם כזה מתייחס אליך כמו בן בית".

בגיל 20 נשא לאישה את נזמייה, שהיתה אז בת 16 וחצי. הוא עבד אז כגנן באחת השכונות ברמת גן, ולחתונה שלהם הגיעו 94 משפחות מרמת גן, שנשארו עד הערב. "שימח אותי מאוד שעשיתי את הקשר בין הערבים ליהודים", הוא אומר בהתרגשות.

במהומות של אוקטובר 2000, יוסוף היה המום מיחסה של התקשורת אל הערבים בערערה. הוא עבד אז כמאבטח בחברה בהרצליה פיתוח. "מי שביצע את הפרעות אלה לא התושבים של ערערה או של אום אל?פחם, אלא פלשתינים שעברו את הגבול בקלות, כי לא היתה גדר. התביישתי אז שאני מכאן, וצריך לנסוע לעבוד בהרצליה וברמת גן, ואין לי את החופש והשקט שיש לכולם. חשבתי לעצמי, איך אפשר לצאת מהכתם השחור הזה. באותם ימים דיברו על זה שהחרדים הם נטל על המדינה, כי הם לא משרתים בצבא. אמרתי לעצמי שאם אני מגדיר את עצמי כאזרח ישראלי - למה שלא אשלח את הבנים שלי לצבא, כמו החברים שהיו לי מרמת גן?"

אנדרטת הזיכרון לחללי צה"ל הערבים-מוסלמים (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

יוסוף העלה את הרעיון בפני אשתו וששת בניו. את שתי הבנות הוציא מהמשוואה. במשך כשנה עמד הנושא על הפרק, עד שסעיד ואחיו התאום, ווליד, הגיעו לגיל 18 והחליטו להתגייס. אחיהם הגדול, הישאם, שהיה בן 21, החליט להצטרף. שלושתם בחרו להיות לוחמים, ואף התעקשו על כך.

"נזמייה היתה צריכה לקבל החלטה קשה. היא באה מבית מוסלמי דתי, וכשהעלינו את רעיון הגיוס היא התלבטה אם ללכת עם הזרם של הילדים שלה או עם אחיה. והיא הלכה עם הילדים שלה. מאז הבנתי את הביטוי שאישה לא מחליפה את הבן שלה גם תמורת אלף אחים".

הם התגייסו ב?2003. הישאם הלך למשמר הגבול, ווליד וסעיד לגדוד הסיור הבדואי. יוסוף אומר שהוא קנה אז רכב במיוחד, כדי להסיע אותם מהבית עד תחנת האוטובוס שבכביש הראשי, ולקחת אותם בחזרה.

"היינו הראשונים בכל ואדי ערה שהתגייסו לצבא", מספר הישאם. "הלכנו נגד הזרם. לפוליטיקאים זה אולי היה אכפת, אבל לתושבים כאן, לשכנים שלנו, לא היה אכפת. גם היום אין לי בעיה ללכת בכפר עם מדים". ועדיין, הוא מקבל את פנינו בלבוש אזרחי, ולובש את המדים רק לכבוד הצילומים. אפילו מתלבט אם ללבוש את מדי האל"ף הייצוגיים או את מדי הבי"ת שהוא לובש ביום?יום.

כשאני שואלת את יוסוף אם אשתו לא חששה ששלושת בניה משרתים בקרבי, הוא צוחק. "בסקטור הערבי אין הרבה ידע על הצבא. גם אני, כשראיתי את הרשימה המומלצת לכל חייל מאחורי צו הגיוס, הלכתי וקניתי לכל אחד מהבנים 10 חולצות, 10 זוגות תחתונים, את כל הרשימה. אפילו קיללתי קצת, כי היה לי מוזר שצריך לקנות להם הכל. גם אשתי לא ידעה מה זה צבא. רוב החיים שלה היו במטבח ובבית, היא לא כל כך התעניינה בדברים האלה. רק אחרי שהם התגייסו, ואחרי שסעיד נפל, היא הבינה. אחרי שהוא נהרג היא התחילה לשמוע חדשות כל הזמן, לדאוג מה עם הבנים האחרים".

ווליד, אחיו התאום של סעיד, שירת במעבר רפיח, אבל ביקש להחליף תפקיד. אביו מספר שהוא החליט "לעשות בעיות" כדי שיעבירו אותו מהמקום, וסעיד, ששירת במחלקה אחרת באזור, מילא את מקומו. ב?12 בדצמבר 2004, שלושה ימים אחרי שהגיע למעבר, אירעו שלושה פיצוצים במנהרות בציר פילדלפי. כל 11 החיילים במוצב נפצעו, וכשהגיעו כוחות החילוץ החלו חילופי אש בינם לבין הפלשתינים. בחילופי האש נהרגו חמישה חיילים - סמל אדהם שחאדה, סמל עארף אזברגה, סמל טארק אל?זיאדנה, סמל חוסיין אבו ליל, וסמל סעיד ג'הג'א. סעיד היה בן 19 במותו.

הישאם שמע על הפיצוץ כשהיה במג"ב וניסה להשיג את אחיו בטלפון. הוא צילצל לווליד, שאמר לו שגם הוא לא מצליח להשיג את סעיד. אחרי כמה שעות, הגיעו לבית המשפחה אנשי קצין העיר. "אף אחד מהכפר לא ניסה לפגוע בכבוד שלנו או להפריע", מדגיש יוסוף. לניחום האבלים הגיעו נשיא המדינה דאז משה קצב, ראש הממשלה דאז אריאל שרון ואישים רבים נוספים.

יוסוף מספר שבנו אחמד הוא מוסלמי דתי ("הוא קצת חזר בתשובה, נסע לאנגליה וחי עם הדתיים מאפגניסטן"), והתקשה להתמודד עם העובדה שאחיו משרתים בצה"ל. "אחרי שסעיד נהרג, אחמד חזר לארץ עם זקן ארוך ובגדים איסלאמיים מסורתיים. אשתי שאלה אותו אם הוא היה משנה משהו במה שעשינו. הוא ענה שהמוות הוא כנראה גורל, אבל שהוא לא היה מסכים שהאחים שלו ילכו לצבא הישראלי.

"כשנציגים של משרד הביטחון היו באים אלינו, הוא תמיד סירב לכבד אותם. ניסיתי להסביר לו שהוא צריך לשכוח מהחיים הקודמים שלו. בסופו של דבר הוא אוהב את האחים שלו, הוא אפילו לקח על עצמו לאסוף אותם ברכב כשהם חוזרים מהצבא".

הגיע לנחם. אריאל שרון (צילום: GettyImages)

הישאם מחייך. "אחמד לא מוכן לקחת אותנו לצבא. הוא אומר שמי שבצבא הורג או נהרג, והוא לא מסכים שהאחים שלו יהרגו או ייהרגו. אבל כשהוא בא לאסוף אותנו, אנחנו חוזרים הביתה, ואז זה לכאורה בסדר".

יוסוף מדגיש שניסה תמיד לשמור על שלום בית, למרות השוני בהשקפות העולם של האחים. "אמרתי להם: בבית אתם לא חיילים ולא דתיים ולא שום דבר אחר. אתם אחים, וכולכם אוכלים מאותה הצלחת, וצריכים לכבד את מה שאמא שלכם אומרת. השקפת העולם שלי אומרת שקודם כל צריך לעשות שלום בבית.

"היה לי דיון עם האוכלוסייה כאן, איך בחרתי בצבא. היום אני בן 65, ומעולם לא היתה לי אזרחות פלשתינית. אי אפשר להתכחש לכך שיש סכסוך ערבי?ישראלי, אבל השלום שלנו מתחיל מהבית. אחר כך השכן, השכונה, האזור. אני צריך לחיות בשקט ובשלווה ולחיות עד 120. שיהיו לי ילדים, נכדים, שאני איהנה מהחיים, בלי כעס ומוות וכאב ראש".

מדקלם פסוקים מהקוראן

לדיר אל?אסד שבגליל אני מגיעה עם רדת החשיכה. אחד מילדי משפחת הדאיה?אסדי לוקח אותי לראות את הקבר של חסן. מצבה צבאית לבנה, עם כרית שיש וסמל המשטרה וכיתוב בעברית, מהמצבות המוכרות כל כך מבתי העלמין הצבאיים. רק שבניגוד לקריית שאול או להר הרצל, קשה להאמין שמישהו מצפה למצוא כאן, באמצע בית העלמין המוסלמי, סממן ישראלי כל כך.

חומת אבן נמוכה מפרידה בין הקבר לבית המשפחה. יאסר, אחד מתשעת אחיו של חסן, אומר שאח שלו חי איתם, חמישה מטרים מהבית. "בכל פעם שמישהו מהמשפחה יוצא למרפסת, הוא רואה אותו. כשאנחנו יוצאים מהבית בבוקר, אנחנו רואים אותו. היו זמנים שהייתי יוצא וקורא לו פסוקים מהקוראן. זה מאוד חיזק אותי. בזכותו ידעתי תמיד שאני חייב לשמור על עצמי ועל אמא שלי".

הוא מקבל את פניי במדים. רב פקד במג"ב, מפקד פלוגה בשכם. אחיו שנפל החליט להתגייס למג"ב אחרי שסיים תיכון ועבר הכשרה מקצועית במכונאות. ב?1978, בגיל 25, פנה ללשכת הגיוס. הוא לא סיפר לכל המשפחה.

יאסר: "בכפר שלנו מג"ב נחשב משהו לא טוב, אבל לא נורא כמו חייל בצבא הישראלי. המדים היו סמל לכיבוש. לא פחדנו מהתגובות בכפר. הכפר שלנו הוא משפחה אחת, כולנו מאוחדים, וכל אדם רוכש לעצמו את הכבוד האישי. חסן היה מגיע הביתה, פושט את המדים, שם את הנשק בכספת, ונראה כמו כל אחד אחר בכפר. וזה נתן לתושבים פה להבין שהוא לא יוצא נגדם".

חסן ואחיו הבכור, חוסיין (59), היו דומיננטיים מאוד בבית. אחרי שהאב עבר התקף לב כמה שנים לפני כן, הם דאגו לפרנס גם את שאר בני המשפחה. בשנת 1978 נשא חסן לאישה את רסמיה, היום בת 59, ועד יום מותו נולדו להם ארבעה ילדים: מנאל (33), סמיר (32), מוחמד (31) ומיאדה (30).

ב?1983 סופח חסן כמכונאי רכב לפלוגת מג"ב בצור שבלבנון. ב?4 בנובמבר פוצץ מחבל מתאבד מכונית תופת בכניסה למפקדת צה"ל, במה שנודע כאסון צור השני. 60 חיילים, שוטרים ואנשי שב"כ נהרגו. סמל ראשון חסן הדאיה היה בן 30 במותו. אשתו היתה אז בחודש השמיני להריונה.

את ההודעה על מותו קיבלו הוריו כשהשתתפו בחתונה בשפרעם. אירועי החתונה החלו בבוקר, ולקראת הערב הלך האב עלי להתפלל עם שאר הגברים. "כל הזמן הוא שאל את חוסיין למה חסן לא מגיע לחתונה, אף אחד לא הבין איפה הוא", נזכר יאסר. אשתו, רסמיה, חיכתה לו בביתם. ארבעת הילדים היו לבושים בגדי חג.

"כשאבא שלי פנה בזמן התפילה לכיוון מכה, הוא הרגיש משהו, ואמר לאמא שצריך לחזור הביתה, כי הוא חושב שחסן נהרג. לא היו אז טלפונים ותקשורת, והם הלכו הביתה. רבע שעה אחרי שהגיעו, בא קצין העיר לכפר. הוא ישב עם כל המשפחה והסביר שחסן נחשב נעדר בחזקת חלל, עד שיצליחו לזהות את כל הגופות. אחי חוסיין ואבא שלי הלכו לבית של רסמיה והודיעו לה שהנורא מכל קרה.

"ארבעה ימים שלמים עוד היו לנו תקוות שנפלה טעות. שחסן לא שם. בארבעת הימים האלה, אף אחד בכפר לא יצא לעבודה. כולם היו שותפים לחששות. אחרי שהבינו שזה הוא, זה היה מאוד קשה".

יוסוף ג'הג'א (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

למרות החששות, החליטה המשפחה על הלוויה צבאית. "אבא שלי, שנפטר לאחרונה, חשב על זה ואמר שחסן לא פגע באף אחד, ולכן מגיעה לו הלוויה צבאית כמו לכל חייל", אומר יאסר. "הוא פשוט החליט, והיה ברור שכולנו מבצעים. מסע ההלוויה התחיל בכניסה לכפר, ונמשך עד בית העלמין למעלה. אבא הדגיש שכך הדברים צריכים להיות, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לעזוב את הכפר.

"בין הקצינים שהגיעו להלוויה היה גם הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה לוי ז"ל. אני זוכר שהיה איזה דיון אם הוא צריך להגיע לכניסה לכפר או לנחות במסוק ליד בית העלמין, אבל הוא בא לכניסה לכפר והלך כמו כולם עד בית העלמין, כמו שהגיע לאח שלי. האנשים בכפר עזרו לנו לקיים את ההלוויה כמו שצריך - עם מטחי כבוד ועם שייח'ים ואנשי דת שמתפללים לכבודו של אחי המת. היה כבוד גדול".

בדיוק בתום ארבעים ימי האבל, כנהוג אצל המוסלמים, נולד בנו החמישי של חסן. יאסר מספר שאבא שלו החליט לקרוא לילד חסן חסן הדאיה?אסדי, כשם אביו. כולם הסכימו.

ג'ובניקים? בחיים לא

אצל משפחות הדאיה וג'הג'א, האובדן רק חיזק את הצורך להמשיך ולשרת את המדינה. יוסוף ונזמייה ג'הג'א, שהסתגרו בבית כמעט חודשיים אחרי ההודעה על מות בנם, התלבטו יחד עם נציגי משרד הביטחון אם לאפשר לשני הבנים שנותרו בצבא להמשיך בשירות הקרבי. "אמרו לנו שאנחנו יכולים להוציא את ווליד והישאם מהצבא או להעביר אותם לעורף, שיהיו ג'ובניקים", נזכר יוסוף. את המילה ג'ובניקים הוא קצת מתקשה לומר, חוזר עליה כמה פעמים כדי להגות נכון. הז'רגון הצבאי לא שגור בפיו כמו בפי רובנו, אבל יוסוף מתעקש להראות שהוא ישראלי בדיוק כמוני.

"ידעתי שאני זה שעודד את הילדים ללכת לצבא", הוא אומר, ומצית סיגריה. "לא רציתי ללכת למקום הזה שאני מאשים את עצמי או מצטער. אני מאמין בגורל, כל אחד צריך למות מתישהו. הרבה אנשים מתים לפני הוריהם. טובעים בים, נדרסים. אני מאמין שיש מסלול בחיים, והגורל של האדם הוא זה שמכוון אותו. לכל אחד יש גורל שקובע כמה הוא חי.

"אחרי שיחה ארוכה, הבנים אמרו, אנחנו נשארים לוחמים. ביקשו מאיתנו לנסוע לקצין העיר לחתום על תצהיר. זו היתה הפעם הראשונה אחרי חודשיים שבכלל יצאנו מהבית. חתמנו שהם יכולים להישאר בקרבי".

הישאם ג'הג'א לא מצטער עד היום על ההחלטה להישאר קרבי. "נכון, היה לי ולאחים שלי קשה בהתחלה, כי לא ידענו איך הצבא מתנהל. אצלכם, הישראלים, יודעים יותר". גם אתה ישראלי, אני אומרת לו, והוא מחייך. "בסדר, אבל אנחנו שונים. אנחנו לא ידענו מה זה צבא, לא היה לנו את מי לשאול. אבל בשירות במג"ב היה לי טוב. כשסיימתי שלוש שנות שירות במג"ב עברתי לשירות קבע בצה"ל, בתור נהג בט"ש בחטיבה מרחבית שגיא, על גבול מצרים. הצבא זה הבית השני שלי, ולמזלי, החברים שלי כאן תמיד תמכו בי וחיזקו אותי".

בני גנץ מניח דגלון על קברו של חלל צה"ל, השבוע (צילום: עומר מירון)

הדבר היחיד שקצת מפריע לו הוא הקושי להתחתן. "הרבה נשים אצלנו לא יודעות מה זה צבא, מה זה חייל, וזה הופך את העניין לקצת יותר קשה", הוא מודה. אבא שלו, שהיה שמח לחתן כבר את בנו בן ה?30, אומר לו שקודם הוא צריך למצוא את האישה המתאימה בשבילו. "כמו שיהודי חילוני לא יחפש להתחתן עם בתו של הרב, כך גם הישאם צריך לחפש מישהי שמתאימה לו, בגובה העיניים".

גם במשפחתו של חסן הדאיה?אסדי בדיר אל?אסד המשיכו בדרכו. כשיאסר הודיע להוריו ב?1992 שגם הוא רוצה להתגייס למג"ב, הרגשות היו מעורבים. "ההורים שלי לא הסכימו שאתגייס, בגלל הפחד. אבל אני הלכתי. הגשתי בקשה להתנדב, קיבלתי צו ראשון, עברתי את המבחנים עד שקיבלתי צו שני. לאט לאט התחלתי לטפטף להם שזה מה שאני רוצה.

"ביום של הגיוס קמתי לבד והתחלתי לארגן את כל הדברים שלי. אבא שלי קם, הסתכל עלי, ואמר לי: 'אני יודע לאן אתה הולך, זו החלטה שלך, ואני תומך בך. אבל אם תחזור ותגיד לי שאתה לא רוצה לשרת, אני לא אקבל את זה'. הוא פחד שאעשה לו בושות", צוחק יאסר. "לאסון שלנו היה תפקיד חזק במשפחה, אבל הדבר הראשון אצלנו היה תמיד לתמוך במי שמחליט משהו".

איך קיבלו את זה רסמיה, האלמנה של חסן, והילדים?
"אני זוכר שבאתי לבקר אותם, במדים. היה ברור לי שהם רואים מול עיניהם את חסן, והנה עוד אחד מהמשפחה שמחליט ללכת בדרכו. זה לא היה קל להם".

בהתחלה היה יאסר שוטר מג"ב היחיד בכפר. זה היה באמצע שנות התשעים. אחריו הצטרפו עוד תושבים, ובהם כמה מבני המשפחה. כשהוא התחיל לאחרונה את תפקידו כמ"פ בשכם, אמו שאפיקה (72) היתה המומה. "אחי הגדול הרגיע אותה, וזה נתן לי את הכוח להתחיל בכפר פרויקט, שדרכו הסברתי שיש במג"ב אופק ועתיד. העובדה שאחי נהרג בעת מילוי תפקידו חיזקה את המעמד שלי. כשדיברתי עם האנשים ממג"ב היה לי חשוב להסביר שאנחנו אוכלוסייה שמשרתת, עובדת, ומאמינה בקיום מדינת ישראל. זה מה שהוביל אותי לעשות שירות חובה".

בדרכו של אבא חסן

בנו של חסן, שנולד לאחר מות אביו ונושא את שמו, יחגוג בעוד כמה חודשים יום הולדת 30. את אבא הוא מכיר רק מהסיפורים ומהתמונות. "מאז שהייתי ילד קטן שמעתי שאבא נפל במלחמת של"ג", אומר חסן הבן. "אמא תמיד היתה מספרת לי מה קרה לו, ואיך קרה, ותמיד ניסיתי לדמיין מה עבר עליו. נכון שתמיד היו סביבי כל הדודים וכל המשפחה, אבל אבא שלי לא היה. אתה רואה את החברים שלך, ואפילו את הילדים של הדודים, ולכולם יש אבא, ולך אין".

כשסיים את הלימודים בתיכון, החליט גם הוא להתגייס למג"ב. "זה היה החלום שלי", הוא אומר, "להיות לוחם כמו אבא". כמו אבא, הוא הלך לבד ללשכת הגיוס בטבריה, שם אמרו לו שהוא חייב להציג אישור מאמו. "חשבתי שהיא לא תאשר, אבל ניסיתי בכל זאת. היא לא רצתה שאתגייס. פחדה שגם אני אמות לה. אבל לי לא היו שום פחד ושום ספקות. באתי לאמא עם דוד שלי חוסיין, ואמרתי לה שאני הולך למשטרה הכחולה, לא לצבא. מה אני אגיד לה, שאני הולך לאן שאבא הלך? רק ככה היא חתמה על הסכמה לגייס אותי למג"ב".

רסמיה אומרת שלא היתה מסוגלת להתמודד עם המציאות הזאת, שהבן שלה יהיה בשירות, כי קשה לה עם המדים. היא מדברת בערבית, ויאסר מתרגם: "פחדתי שיקרה לו מה שקרה לאבא שלו. חתמתי רק כשהוא אמר לי שהוא מתגייס למשטרה הכחולה".

רק כשקיבל את הצו השני ונקרא להתגייס, סיפר חסן למשפחה הרחבה. לאמו הוא סיפר אחרי שכבר קיבל את המדים. "כשראיתי אותו במדים של מג"ב ולא במדי שוטר, לא האמנתי", היא אומרת. "אבל כבר לא היה לי מה לעשות. השלמתי עם זה שהוא הלך בדרך של אביו. רציתי שיעשה מה שטוב בשבילו".

החלום היה מג"ב (צילום: עומר מירון)

הדוד הגאה יאסר דאג שחסן ישרת בחטיבה קרובה לבית, יחסית, כדי להפיג את חששות האם. חסן שירת במג"ב שלוש שנים. "בזכות העובדה שהתגייסתי למדתי המון דברים בחיים, כמו מה זה משטרת ישראל", הוא אומר. "העברית שלי השתפרה, הכרתי חברים אחרים".

אבל אחת השאלות הבלתי נמנעות בשיחות עם בני המשפחות ששירתו או שעדיין משרתים במשמר הגבול, היא היחס שלהם למתפרעים ערבים, והתגובות שהם מקבלים בעת פיזור הפגנות. מבחינתם, כך נראה, אין בכלל שאלה.

"המצפון שלי נקי", אומר רב פקד יאסר הדאיה. "כל אדם במדים צריך לעשות את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. ברגע שנעמדים מול מפגינים - ולא משנה אם הם יהודים, ערבים, אתיופים, רוסים - עומדות מול עיניי השמירה על החוק והחובה לא לפגוע בחפים מפשע. הרי אם מחבל ינסה לסכן את חיינו, הוא לא יבדיל ביני לבין לובש מדים אחר. מג"ב הוא חיל ערכי, שורשי, שהייחוד שלו הוא בקוקטייל האנושי. יש בו שוטרים מכל המוצאים ומכל הדתות".

חסן מספר שבתקופת ההתנתקות שירת בכפר דרום ("אפילו הייתי בבית הכנסת כשזרקו עלינו חומצה"), והיה נוכח גם בהפגנות של ערבים במסגד אל?אקצה. "תמיד השתתפתי בפיזור ההפגנות, אף פעם לא ניסיתי להתחמק. וכשהיה צריך, גם הפעלתי כוח".

הישאם ג'הג'א, ששירת גם הוא במג"ב לפני שעבר לצה"ל, טוען שדווקא בגלל שהוא מוסלמי, ביקש להצטרף לפיזור הפגנות של ערבים. "המפקדים שלי בפלוגה התחשבו בעובדה שהייתי הערבי המוסלמי היחיד. כשהיינו צריכים להתערב בהפגנה בטייבה, למשל, המפקדים שלי אמרו לי שאני לא חייב ללכת, אם לא מתאים לי ללכת. אמרתי להם שאני דווקא רוצה להיכנס, כדי לעשות את השירות שלי עד הסוף.

"אני חושב שגם המוסלמים צריכים לציית לחוקים ולעמוד לצד המדינה שלהם. רק פעם אחת, כשנקראנו לאבטח את הכותל בזמן צום הרמדאן, המפקדים שלי לא נתנו לי להצטרף לפעילות, למרות שביקשתי. רצו למנוע כאבי ראש, כנראה. עכשיו, כשאני בצבא, השירות שלי רגוע יותר, אני כבר לא נתקל במצבים כאלה".

סגרו לי את הדלת

כשסיים את השירות רצה חסן להמשיך לעבוד במשרד הביטחון או במשטרה, אפילו בשב"ס, אבל נאמר לו שלא עבר את כל הגיבושים. "זה היה החלום שלי, להיות קצין במשטרת ישראל. אני לא חושב שמגיע לי לקבל יותר בגלל שאני יתום צה"ל, אבל הרגשתי שזהו, סגרו לי את הדלת". היום הוא עובד בחברה להתקנת תשתית לטלפונים סלולריים.

לפני שנה נשא חסן לאישה את חנאן, שאותה הכיר בעת ששירת במג"ב. "אבא שלי לא היה שם, בחתונה שלי. וזה היה כל כך כואב. אפילו שלא הכרתי אותו, הוא חסר לי מאוד".

אני שואלת את חנאן אם הפריע לה שבן זוגה משרת במג"ב, והיא צוחקת: "הייתי עושה את זה בעצמי אילו יכולתי. קיוויתי מאוד שהוא יוכל להישאר בקבע. אני חושבת שהיה צריך להתייחס למקרה שלו קצת אחרת ולעזור לו להמשיך לשרת, כדי לדאוג למשפחה".

"הטבע של העולם הוא שאדם קובר את סביו, ואביו, ואנחנו הלכנו קדימה וקברנו את הילד שלנו", אומר יוסוף ג'הג'א מערערה. "אין דבר קשה יותר מאובדן של ילד. לא משנה אם זה ערבי, יהודי, נוצרי או דרוזי. הכאב הוא אותו כאב".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully