פרסום התמונה של כמה חרדים שעשו "על האש" בגן סאקר בערב יום השואה היה צעד נכון. חופש הביטוי בישראל חשוב ואסור להשתיק תמונות, גם אם הן לא פשוטות, דווקא בשל הסכנה שיש מי שמנסה להדחיק את הבעיה. חרדים רבים, כמו רבים מהחילונים, לא תמיד מסתדרים עם הנרטיב ההגמוני, אבל הקריאה להצניע את השוני וההבדל לא באמת מסתדרת עם חופש הביטוי. לתקשורת יש הזכות והחובה לפרסם תמונות קשות שמצביעות על קונפליקטים המתרחשים בזמנים רגישים כיום השואה או כיום הזיכרון.
אין לנסות לייפות את הדברים - מרבית החרדים שעשו "על האש" בירושלים ביום ראשון בערב ידעו שזהו ערב יום השואה. אין אדם בישראל שלא שמע את הצפירה - ערבים כיהודים, חילונים כדתיים, עשירים כעניים: כולם יודעים שמדובר ביום זיכרון שמאחד עם שלם, ויש לכבדו. אבל באופן מודע אותם אנשים בחרו ללכת ולהפגין חוסר כבוד כלפי אותם ניצולי שואה שחיים עדיין בקרבנו. אמנם לא צריך להשוות את הדברים לחילול השם, כפי שעשה הרב מצגר, שהרי המדינה שקבעה את יום השבתון אינה האחראית הרוחנית של האזרחים ומותר להם לנוע לכל מקום בכל יום, ואולם הצו הפנימי של כל אחד מאותם חוגגים היה יכול להנחותם לנהוג אחרת.
יקומו הקולות שיאמרו שאלו רק העשבים השוטים של החברה החרדית בפרט ושל היהודית אורתודוקסית בכלל. אך זהו גם זלזול באלו שמתנגדים לנרטיב הציוני. הסיפור הכולל של החברה החרדית אינו אותו סיפור של הציונות. הוא סיפור אחר ומתנגד בהמון צורות ומחשבות לסיפור ההגמוני של מדינת ישראל. הסימפטום במקרה הזה - של יהודים אורתודוקסים שהלכו לעשות מנגל ביום השואה - הוא עמוק יותר ממה שידוע. ואיני אומר זאת כדי להסית. אני אומר את זה כי יש מציאות שבה התרבויות אינן חופפות ועלינו להיות ערים לכך.
הקהילה החרדית צריכה לעשות בדק בית
צריך לשאול שאלות קשות על החינוך בעולם החרדי ועל המקום של השואה בו. אסור לקבל בקלות את התשובות התיאולוגיות של החינוך הדתי האורתודוקסי. ראשי הקהילה וגם הקהילה עצמה צריכים לעשות בדק בית רציני ולבדוק היכן ואיך הם מקבלים את יום הזיכרון בתוכם. כל צורה הפוכה של זלזול וחוסר כבוד כלפי הערכים של היהודים האורתודוקסים היתה מתקבלת ברעש גדול.
גם אם אנשים בתוך הקהילה החרדית יאמרו שזהו שולי שוליה של הקהילה ויקלו ראש באמרות של אלו שעשו מנגל, אסור לקבל זאת. יש לסלוד מהדחייה העמוקה שמביעים רבים כלפי הערכים הכי בסיסיים של החברה היהודית. איני אומר שכולם צריכים להתאבל באותה דרך, אך יש כאן עניין של כיבוד מרחב ציבורי. אם יום אחד ישתנו החוקים של אותו מרחב, אז נשנה את דרך השיפוט.
יש דרכים שונות למרוד בישראליות ובחוקי המדינה, יש שהופכים את מעשה ההתנגדות שלהם לפוליטי אך יש כאלו שפשוט פועלים אחרת. אסור להקל בהם ראש, התופעה רחבה וקשה וראויה לטיפול נוקב ויסודי.